אני מתחתנת! כן, זה היה מהיר. חודשים ספורים לאחר שטור הרווקות הראשון שלי פורסם ותראו מה זה, החתן הגיע מהר יותר ממה שחשבתי. ב-18 בפברואר 2016, במהלך מפגש חברים שגרתי, אחד החברים הטובים שלי ואני החלטנו שבמידה וחמש שנים מאותו יום לא נמצא את האחד והאחת שלנו – נתחתן זה עם זו, הסכם שאני נוטה להאמין שיש כמעט לכל אחד ואחת מכם, אבל לכאן נכנסת שאלת השאלות – האם הוא אי פעם מומש?
כשהחתן המיועד ואני חתמנו על ההסכם, איש מאיתנו לא האמין שבעוד חמש שנים עדיין נישאר רווקים. האמת, נראה לי שגם אותם חברים שהיו לצידנו ושימשו כעדים לא האמינו שאותו מסמך שנכתב על דפדפת שורות ישנה בעט פרקר מקרטע, באמת יקבל תוקף, אבל הנה, זה קרה. בעוד חודשיים מהיום אני אמורה לצעוד לעברו של א', לבושה בשמלת כלה, מלווה בשני ההורים שלי, וכולנו נבכה מהתרגשות (או מתדהמה, טרם החלטתי).
אותו הסכם מדובר נכתב בחצי הלצה, חצי חרדה. משהו בי סירב להאמין שעוד אותו תאריך מדובר לא אעמוד מתחת לחופה ואחליף טבעות עם בחיר ליבי, זה שבחרתי באמת ולא מכורח הנסיבות. אבל בניגוד לפיבי בופה מ'חברים', לא הרגשתי צורך למצוא חתן גיבוי למקרה ש-א' חלילה יתחתן לפניי, וישאיר אותי עם פיסת דף חסרת משמעות למזכרת.
צחוקים בצד, זו ודאי לא הפעם הראשונה ששמעתם על הסכם חתונה שנחתם בין שני חברים טובים, כאלה שצפו שחורות עוד מגיל צעיר והחליטו לדאוג לעתיד שלהם, רק ליתר ביטחון. זה גורם לי לתהות, האם זה באמת רעיון כל כך נוראי? בכל זאת, עצם העובדה ש-א' ואני שרדנו את חמש השנים האחרונות ונשארנו חברי נפש כבר מעידה על רצינות. בכל זאת, מעטים הבחורים ש"זכו" לצעוד איתי למרחקים כל כך ארוכים.
חופשי זה לגמרי לבד?
הפחד להישאר לבד, מסתבר, הוא משהו שמחלחל בך מגיל צעיר. חוסר הוודאות מהעובדה שאת רואה את חברות שלך מתחתנות אחת אחרי השנייה ואז מתחילות להביא ילדים לעולם, בזמן שאת עדיין לא מצאת את האחד שאת יכולה לסבול 24 שעות רצוף (או שהוא יסבול אותך, כמובן), הוא לא דבר קל.
לפני חמש שנים, כשההסכם הזה נכתב, פחדתי מהלבד. אני זוכרת שזו הייתה תקופה שהקדשתי את כל כולי למציאת זוגיות. יצאתי לדייטים, ביליתי שעות באפליקציות הארורות וניסיתי לשכנע את עצמי ש"זה לא כזה נורא שהבחור מהאפליקציה מצולם חצי עירום ועם פוזות פתייניות, כי ברור שהוא רוצה שנצפה ב'יומנה של ברידג'ט ג'ונס' ולקשקש איתי עד אמצע הלילה". הגיוני סך הכול.
היום, חמש שנים קדימה, הרצון לזוגיות עדיין קיים, אבל הפחד להישאר לבד כבר לא. במהלך השנים האחרונות למדתי לחיות עם עצמי בשלום, הבנתי שמה שנראה כמו בחור חרמן, מתנהג כמו בחור חרמן ומדבר כמו בחור חרמן – זה בחור חרמן, ולא משנה עד כמה אנסה לשכנע את עצמי אחרת – זה אבוד.
וכן, קיימת סבירות גדולה מאוד שהשנים האחרונות הפכו אותי לבררנית הרבה יותר, אבל זה רק הגיוני וטבעי שברגע שתגלי מי את ומה את שווה, אז כבר לא תתפשרי על האושר שלך, גם אם זה אומר שתיאלצי להעביר עוד כמה שנים של סחיבת שקיות כבדות מהסופר בכוחות עצמך, או לא עלינו – מאבקים עם מקקים לא רצויים.
באשר להסכם, אשקר אם אומר לכם שלפעמים, כשאני עוצמת עיניים, אני לא מדמיינת את עצמי חיה באושר ועושר עם א'. למעשה, אני די בטוחה שבמידה ונממש את ההסכם שלנו, אני אהיה המאושרת בנשים. מעניין אם הוא מדמיין את זה בעצמו.
פורסם לראשונה: 10:18, 09.12.20
