פורים תמיד היה החג האהוב עליי. עוד ביסודי התעקשתי להכין בעצמי את התחפושות. הייתי גוזרת, תופרת, צובעת, ובחג עצמו הייתי מתלבשת ונכנסת לדמות. לימים הפכתי לשחקנית ולמעצבת תלבושות לתיאטרון. אבל משום מה, בכל שנה, חרף ההתרגשות הרבה וההשקעה, החג הזה מסתיים אצלי במפח נפשי, ויש לי הרגשה שאני לא לבד בזה. איכשהו העניינים בפורים, באופן כללי, תמיד יוצאים קצת משליטה.
פורים 2019. בבר שאני עובדת בו מתקיימת מסיבת הפורים השנתית, והפעם הנושא הוא "דראג". לאחר לבטים רבים, בסוף נפל הפור – החלטתי לעשות את גרסת הדראג-קינג של אלביס. שבועות לפני החג כבר התחלתי לעמול על התחפושת. עיצבתי ותפרתי אוברול לבן שמתרחב ברגליים, עם צווארון גבוה ומצועצע ומחשוף עמוק מלפנים (כי למה לא להדגיש איזה קימור או שניים?). שיבצתי אבנים מנצנצות, הברשתי את השיער לאחור עם ג'ל, עיביתי את גבותיי ויצרתי פאות לחיים מרשימות. הסתכלתי במראה, ולא זיהיתי את עצמי. אני נראית כמו אלביס פרסלי עם ציצים!
במסיבה עצמה אנשים התקשו לזהות אותי, ושמחתי על כך. הרגשתי שאני יכולה להתנהג כמעט איך שבא לי. התחלתי לרקוד כמו אלביס ולשיר בקולי קולות, נעמדתי על הבר והרגשתי, בגדול, שאני מלך.
השעה הייתה כבר רבע לשתיים בלילה, כשלפתע הגיעה הודעה מעודד (השם האמיתי שמור במערכת). הוא ראה שאני ביפו והכריז שהוא מגיע לבקר. "זה יהיה מוזר להתנשק כשאת מחופשת לבן?", הוא שאל, ואני מיד השבתי, "לא נתנשק", והתכוונתי לכל מילה.
"עודד לא ראה כך את הידידות שלנו, ואחת לכמה זמן הוא היה מנסה להסיט את הקשר לכיוון רומנטי, מסביר שאני מוצאת חן בעיניו, ומבקש שאתן לו הזדמנות. שוב ושוב הסברתי לו שאני לא בעניין ושאני מעוניינת בו בתור חבר בלבד, אך אחרי מספר חודשים זה שוב היה קורה"
את עודד אני מכירה עוד מהבית. בכיתה י"ב התחלתי לצאת לברים, ובכל פעם כשניגנו מוזיקה טובה, הייתי קמה לרקוד, גם אם הרחבה עצמה הייתה ריקה. עודד תמיד היה קם לרקוד בהשראתי, וכך יצא ששנינו נהגנו להרים את המסיבה. כשהיינו קמים ורוקדים, לא היה אזור אחד ברחבה שנותר מיותם. כאילו שאנשים פשוט חיכו בסבלנות שמישהו יקום כבר לרקוד וישכנע אותם להצטרף. כך הכרנו, למרות שמבחינתי, תמיד היינו ידידים, לא מעבר לזה.
לצערי, עודד לא ראה כך את הידידות שלנו, ואחת לכמה זמן הוא היה מנסה להסיט את הקשר לכיוון רומנטי, מסביר שאני מוצאת חן בעיניו, ומבקש שאתן לו הזדמנות. שוב ושוב הסברתי לו שאני לא בעניין, שאני לא רואה אותו בצורה הזו, ושאני מעוניינת בו בתור חבר בלבד. בתגובה הוא היה מתרצה, לוקח צעד אחורה, אך אחרי מספר חודשים זה שוב היה קורה.
למעלה מעשור נמשכה הידידות בינינו, כאשר הוא כל הזמן מנסה להעלות אותנו שלב, ואני מציבה לו גבול. חיבבתי מאוד את עודד, וחרף ניסיונותיו המעיקים, לא ניתקתי עימו את הקשר. חשבתי שהוא מצחיק, רגיש, שכיף מאוד בחברתו, אבל לא נמשכתי אליו, וקיוויתי שהוא מבין.
עודד נכנס כרוח סערה לתוך המסיבה, על ראשו פאה כחולה, והוא רץ לכיווני והרים אותי על הידיים.
"אלביס!" הוא צעק וסובב אותי באוויר.
"עודד!" צעקתי בחזרה והתחלנו לרקוד בפראות ברחבה, כמו בימים עברו. שכחתי כמה כיף איתו! עודד הצליח להרקיד את כל מי שכבר התעייף ופרש הצידה, והרחבה קיבלה חיים חדשים. הוא היה שיכור ועליז במיוחד, וגם אני, שהרגשתי כמו מלך בתוך תחפושת האלביס שלי, לא הפסקתי לזוז.
המסיבה לאט-לאט גוועה, ועודד הכריז שהוא ממשיך למסיבה של חברים והציע לי להצטרף. עזבנו יחד את המקום, והתחלנו לצעוד שיכורים, שמחים ורוקדים ברחובות לכיוון היעד הבא.
הגענו למסיבה, אבל משהו בה הרגיש קצת קפוץ ומתנשא. למרות שכולם התלהבו מאוד מהתחפושת שלי, לא הרגשתי נוח בין כל האנשים. התעייפתי והרגשתי שמיציתי את הערב. "נראה לי שאני זזה הביתה", אמרתי לעודד. "אני אלווה אותך החוצה!" הוא צעק לכיווני, וניכר שבניגוד אליי, הוא דווקא נותר אנרגטי.
יצאנו מהבניין, התחבקנו ארוכות, ובשנייה שבאתי להתנתק מהחיבוק, לשון רטובה ודביקה החליקה באיטיות לאורך צווארי, מעצם הבריח ועד ללסת. חלחלה עברה בגופי. שלחתי יד וניגבתי את הרוק מצווארי בתחושת גועל. "לילה טוב", אמרתי חלושות, הסתובבתי ללכת וקיבלתי פליק בישבן. הלכתי משם מושפלת, בלי להסתכל לאחור.
כמה דקות אחרי כן, אני מקבלת הודעה. "נראה לי שאני אבוא לישון איתך". רגע-רגע, מה? מה בדיוק הוא חושב שקרה פה? בינינו?
"לא", עניתי. וזהו. די! כמה אפשר להסביר ולנמק?
"יאללה, יש לך עוד הזדמנות לתקן", הוא כתב, ולא הבנתי מה קורה. מעולם לא חוויתי ממנו צד כזה בעבר, כל כך זחוח ומשפיל. עד כה הכרתי רק עודד עדין ורגיש. כן, קצת מעיק עם הניסיונות החוזרים ונשנים שלו, אבל תמיד זה היה מסתיים בטוב, בצורה נעימה ומכבדת. מי זה הבחור הזה? מה קרה לו? לא יכולתי לשתוק, וכתבתי לו בחזרה.
"ברצינות אתה כותב לי 'יאללה'? באיזה עולם זה נראה לך לגיטימי לתת פליקים בתחת ולק לצוואר של מישהי שאתה יודע שלא רוצה שום דבר רומנטי ומיני איתך? אתה יודע איזו אי-נוחות גרמת לי? זה מוציא כל חשק להיות איתך באינטראקציה, לא רומנטית ולא חברית, אז לבוא לישון איתי? מה נראה לך?! אנחנו ב-2019 נשמה, אתה לא יכול פשוט להפליק לכל מי שבא לך עליה. מאכזב".
"לילה טוב, אוהב אותך מאמא. תסמכי עליי שאני מכבד אותך", הוא ענה. פשטתי את אלביס מעליי, ניגבתי מפניי את שאריות האיפור, חזרתי להיות יובל, והלכתי לישון.
זה לא אני, זו הדמות
למחרת בבוקר קיבלתי הודעה נוספת ממנו. הערב עבר וקיוויתי שאחרי הכאוטיות של פורים, אחרי שהתחפושות, המסכות והאלטר-אגו התמוסס, אולי הוא יצליח להבין מה לא היה תקין בהתנהגות שלו אתמול, אבל כל מה שהיה לו לכתוב לי זה: "חשבתי על זה, ומכל מה שהיה לך להגיד על הערב אתמול לא היה דבר אחד חיובי".
הייתי בהלם. הוא עוד רוצה לשמוע ממני מחמאות? "זה נהרס כהרף עין עם הליקוק המגעיל והפליק. אין לי שום סיבה להגיד לך דברים חיוביים כי מה שעשית לא היה בסדר! גרמת לי לאי-נוחות, ולא משנה כמה כיף היה לי לרקוד איתך, בשנייה שהגזמת הכול נהרס במחי יד! אין בינינו אינטראקציה מינית, זה לא האופי של הקשר, ולא ברור לי מאיפה הסקת שאתה יכול פשוט להתנהג ככה עם הגוף שלי. במקום להתנצל, אתה עוד מתלונן ומבקש שאני אחפש דברים חיוביים? אתה גבר פרימיטיבי קלאסי".
"בהצלחה יובל, אנחנו כנראה לא מתאימים אם זאת התקשורת בינינו".
"צודק", כתבתי לו, "חבל שנתת לי לק בצוואר. יכולת למנוע את זה".
"די, יובל, צאי ממוד הקורבן", הוא ענה, וכאן כבר ממש רתחתי. "אני לא קורבן, פשוט לא נעים לי איתך. ולא אכפת לי שלא תהיה בינינו כל תקשורת יותר".
"לא נעים לך איתי? זה לא היה נראה ככה אתמול. כנראה שאת באמת שחקנית טובה".
אחרי המשפט הזה חסמתי אותו. גופי רעד וזעמתי. איך הוא מעז עוד להאשים אותי בהתנהגות שלו? להאשים אותי שאני הורסת את האווירה? אם הוא נסחף ברוח החג, פירש לא נכון את הסיטואציה, זו עדיין פלישה למרחב האישי ולגוף שלי. לו רק היה מתנצל, אולי עוד הייתי יכולה להבין, לקבל, לסלוח ולהמשיך הלאה, אבל ניסיונותיו הנואשים להסיר כל אחריות מהמעשה הפוגעני שלו ולגרום לי להרגיש אשמה על כך שנפגעתי, זה כבר "גזלייטינג" פר אקסלנס. שמחתי על שעמדתי על שלי ולא נתתי לו לבלבל אותי.
היום, כשאני נזכרת באירוע הזה, אני לא יכולה שלא לתהות שמא יש משהו באווירה של פורים שמגביר את הפוטנציאל להסרת אחריות מההתנהגויות שלנו. כאילו שמראש האחריות נופלת על התחפושת, על הדמות אותה אנחנו עוטים, הרי "זה לא אני - זו הדמות".
אין ספק שתחפושות מוציאות מאנשים צדדים אחרים שלהם, שלא תמיד מקבלים ביטוי בשאר ימות השנה. תוסיפו לכל הכאוס הזה ערמות של אלכוהול מתוך המצווה הפורימית, "לשתות עד לא ידע", וקיבלתם טירוף, כאוס ומתכון ברור לאובדן עשתונות.
יש בחג הזה הזדמנות לשחרור אמיתי ומענג, אך גם פוטנציאל הרסני. צאו, תחגגו, תנו לכל הצבעים שלכם לצאת החוצה, אבל בבקשה עשו זאת עם היד על הדופק. כי למחרת, כשתסירו מעליכם את המסכה ותנגבו את שאריות הנצנצים (שלא בטוח שירדו), תצטרכו להתמודד עם ההשלכות של התחפושת שלכם.
