אפתח בווידוי קטן: אני מכור לתחושה הזאת של מערכת יחסים חדשה. החודשיים הראשונים האלה של להתחיל משהו ביחד, להמר על כל הקופה, לזרוק ידיים לשמיים ולצעוק: "אין לנו מושג מה יקרה אבל אנחנו הולכים על זה בכל הכוח!".
לא פעם יצא לי לדבר כאן על החתירה הבלתי נלאית שלי להקמת משפחה - וכמה שיותר מהר. אבל טרם סיפרתי לכם על הפעם ההיא שהייתי הכי קרוב להיות אבא בטעות. ובכן, הכול התחיל בדייט הטינדר האחרון שלי. כשאני אומר "האחרון", אני לא מתכוון לעלמה התורנית שהחליקה לצד הנכון. אני מתכוון לזאת שאחרי המאצ' איתה החלטתי למחוק לעד את קטלוג הבדידות שגרם לי לחוש כמו קוני לימל בפנג'ויה. באותה תקופה, הרצון להתרבות עוד היה בשלבי תסיסה ראשוניים. לא מיהרתי לשום מקום, והדייטים הנדירים שהיו לי התקיימו יותר בשביל הכיף.
נפגשנו לדרינק מנומס, אי שם ברמת גן הרחוקה, והניצוצות פשוט לא נדלקו. שיחה יבשה, חוסר התאמה כללי, אבל האווירה בסך הכול הייתה נעימה. די ברור שהפרידה הטרייה שהיא סיפרה עליה העלתה צורך בריבאונד קצרצר, ואני הייתי הרע במיעוטו. המשקאות התרוקנו, החשבון שולם, ליוויתי אותה הביתה והוזמנתי לעלות. אין תלונות, אין מחויבות, וכל המעורבים יצאו פחות או יותר מרוצים.
במהלך השבוע התפוגגנו לנו כמנהג מאות דורות של סטוצים, והחיים המשיכו כרגיל. אבל אז קרה דבר שלא ברור איך לא הייתי מוכן אליו, הרי הזהירו אותי ממנו עוד בשיעור החינוך המיני הראשון שהיה לנו ביסודי: כמה שבועות אחרי אותו דייט יבשושי, קיבלתי פתאום הודעה. "המחזור שלי מאחר, דבר איתי".
בדקות הראשונות חשבתי שהיא סתם צוחקת. הסקס והגישה החיובית צרבו אותה אצלי במוח כמישהי כיפית שבטח נהנית ממתיחה טובה, סוג של טריק אבולוציוני שעוזר לנו להיקשר לפרטנרים המיניים שלנו. לקחו לי כמה שניות להיזכר שהיא לא צחקה משום בדיחה שלי, ושחוש ההומור שלנו שונה בתכלית. התקשרתי לברר את פשר ההודעה, ובקול רועד היא עדכנה אותי על איחור נדיר ודי גדול של המחזור החודשי, ויותר מרמזה שלסטוץ הקליל שלנו יש כנראה תוצאה שאף אחד מאיתנו לא רצה.
הסובארו ג'אסטי שלי מעולם לא זזה מהר כל כך. חרכתי את איילון ולצידי שקית בדיקות היריון מבית המרקחת הקרוב. הייתה שם ערמה ססגונית משלל פירמות וסוגים. עד היום לא ברור לי למה הבאתי כל כך הרבה מהן. כמה פיפי אתה חושב שהיא מסוגלת לייצר?
המצרים על הגדר, תקפיץ את החטיבה
חריקה, חנייה, טריקת דלת, דילוגים אל הלובי וריצה מהירה במדרגות. ועכשיו אנחנו יושבים בסלון, כשמעבר לדלת השירותים, בין כיור מקרמיקה ומראה מלוכלכת, מונחות ארבע בדיקות היריון של ארבע פירמות שונות.
כבר חצי שעה שאנחנו אמורים לקום מהספה ולבדוק את התוצאות, אבל שנינו מפחדים לקום. מושכים שיחת חולין יבשושית רק כדי לא לדבר על הפיל הלבן שמרחף כעת בחדר. לקחנו את עצמנו בידיים בסופו של דבר, ובדקנו. התשובה הייתה הדבר הכי מתסכל שיכולנו לקבל. מצד אחד, שתי תוצאות שליליות, שמחות ויפות. מצד שני? רחמנא ליצלן, שתי תוצאות לא חד-משמעיות. קווים חלשים ולא מוגדרים שהעלו את מפלס הלחץ לרמת "המצרים על הגדר, תקפיץ את החטיבה".
אם היינו מצליחים לעשות בדיקה חמישית, לפחות היה שם משהו שישבור את השוויון. לבסוף אספנו את עצמנו, נשמנו עמוק, וקבענו יחד תור לבדיקת היריון אמיתית אצל רופא הנשים שלה. מקלות שתן זה טוב ויפה, אבל די ברור שדרוש כאן מבוגר אחראי. נשארתי לישון אצלה, ובבוקר נפרדנו בנשיקה קטנה ו"נדבר בהמשך השבוע".
ביום הראשון הרגשתי כאילו פינצ'רתי לה ולעצמי את החיים. ילד רע, פויה. אפס מזומן בבנק, גר עם ההורים, ועכשיו - מתרבה ללא בקרה עם סטוץ מטינדר. והחלק הכי מעצבן? שמכל הנשים הנהדרות בחיי, זה קורה לי דווקא עם מישהי שיש לי אפס חיבור רגשי אליה, אחת שלא סובלת שום דבר ממה שאני אוהב בעולם הזה. מישהי שאת זמן האיכות שלנו נבלה בעיקר עם עצמנו כי פשוט אין שום דבר ששנינו נהנים ממנו. או-קיי, חוץ מסקס, אבל גם זה כבר נגוע בבאסה הכללית של היריון בלתי צפוי.
ביום השני המוח שלי התחיל לעשות טריקים מלוכלכים וניסה לגרום לי להתרגל לרעיון. נזכרתי בהורים שלי, בשני בני העשרה האלה, על קו התפר שבין הצבא לבגרויות. על אהבה גדולה, היריון מפתיע, חתונה זריזה והחמשוש שאבא קיבל כשנולדתי. הוריי הם ללא ספק הוכחה אמפירית לכך שאהבה ענקית ומשפחה אוהבת יכולות לצמוח גם כשזה בא לך מאחורה וצועק "בו!".
אלא שמשם, כדור השלג הרגשי הזה רק גדל לממדים נטולי פרופורציה. פתאום הוצפתי בכל זיכרון חיובי שקשור איכשהו בילדים ומשפחה, כולל הילד הקטן ההוא שראיתי בכיכר אתרים, ששכב על סקייטבורד עמוס בסטיקרים ושחרר את הצווחה הכי שמחה ששמעתי אי פעם בחיי. היה זה טורפדו אנושי נטול השגחה הורית שחלף על פניי במהירות מפחידה, וגרם לי לומר, "כזה ילד אני רוצה!".
ביום השלישי כבר הגעתי לסניף "שילב" כלשהו וחיפשתי בגדי תינוקות עם הדפסי להקות שאני אוהב. זינקתי לי מאפס לדרגת עורך "אבא פגום", עוד לפני שקיבלתי אישור שיש בכלל עובר. כאילו הרצון להיות אבא היה חזק יותר מהמציאות. פתאום כל דבר שהפריע לי באותה הריונית פוטנציאלית הפך לשטות שלא שווה להתייחס אליה. אז מה אם היא לא ראתה שום סרט מ"מלחמת הכוכבים"? זה רק סרט! אז מה אם כל הפלייליסט שלה מלא במיטב הפרווה הדלוח? זה הטעם שלה וזה נותן לה אישיות! אז מה אם כל בדיחה שלך מיורטת כמו מזל"ט סורי? אז מה? הכול מתגמד לנוכח הצאצאים העתידיים שלך!
אתה תהיה אבא תותח! אמרתי לעצמי. שעות של משחקי "קוקו", יממות חסרות שינה, חיתולים מלאי כל טוב, ואתה תתקתק את זה כל כך טוב עד שסופר-נני תיתן לך צל"ש! למדת להכין מטרנה לפני שידעת לפתוח בירה, ואתה מחליף חיתולים במהירות שבה אתה מרכיב את המאג במילואים. אתה פנתר בהורות! והיא? היא תהיה הפרטנרית האידיאלית לזה כי היא האימא של הילדים שלך ואתה הולך לאהוב אותה, אם תרצה בכך או לא!
בעודי משרטט בראש כבר את המגלשה ואת הנדנדה שאני הולך להקים בחצר של המושב שנעבור אליו, הגיעה הודעה: "אזעקת שווא! קיבלתי מחזור!". בשנייה אחת כל כולי, נפשי, מהותי, גפיי ואיבריי הפנימיים זינקו השמיימה בקול תרועה. לא הרגשתי כזאת הקלה מאז תוצאות הבדיקה שעשיתי למחלות מין (נקי עד היום, טפו-טפו-טפו). כן, כל העניין הזה של "לא תהיה אבא עוד כמה חודשים" היה די מצער, אבל תחושת ההקלה האדירה הזאת שלא אבלה את שארית חיי עם אישה שאין לי פירור של משהו משותף איתה, הייתה גדולה מזה.
התקרית הזו גרמה לי להבין שהורות מרגשת אותי. כל כך מרגשת שאני מוכן להקריב את השפיות ולהתפשר על הביצית הראשונה שתקלוט את המטען הגנטי שלי. ודווקא בגלל זה, אני חייב להירגע. לתת לדברים לקרות באופן טבעי, בשמחה ובכיף. עם האישה הנכונה, בזמן המתאים, ואם אפשר אז בתכנון מקדים.
