אף פעם לא הגדרתי את עצמי כפעילה לאיכות הסביבה, ואז הגיעה תקופת הקורונה וחשפה בפניי שאני בעצם כן בעד מיחזור, ולא רק של בקבוקים. בחודשים האחרונים יצא לי למחזר כמה וכמה גברים מהעבר, מתוך תקווה כי מפגש מחודש איתם יהיה מעורר, מהנה ואפילו מענג. מצד שני, אני כל כך בודדה בחודשים הללו, עד שכל פרצוף מחייך מדליק אצלי את מתג הרגשות בקלות.
עוד בנושא:
עם שי יצאתי בעבר לכמה וכמה דייטים, תמיד בברים חשוכים וצפופים. שתינו הרבה, דיברנו מעט וצחקנו המון. אהבה גדולה לא הייתה בינינו וגם לא יכלה להיות. הוא מבוגר ממני בכמעט 15 שנה, נח לו בפנסיה המוקדמת שהשיג, בזמן שאני עסוקה בין גנים, קריירה ומסיבות גרושים ואמיצים בכל יום ראשון וחמישי לסירוגין. הייתה זו הפעם הראשונה שקשר זוגי התמסמס לו עם חיוך. אחרי הדייט האחרון שי הפסיק לכתוב, אני לא יזמתי, ושום דם רע לא נוצר.
ארז התחיל איתי ביום הולדת של חברה. הוא צעיר ממני בכמעט עשור. אהבנו ללכת לים ביחד, רצנו לגלים, התחבקנו, התנשקנו ולא אמרנו מילה. הקשר הזה לא החזיק את המשברים הרגשיים שלי. כשרציתי לבכות או סתם לשים את הראש, ארז לא היה שם. היו גם את ד' ו-צ', אפילו ש', מצעד אותיות האלף-בית שהכרתי בעולם טרום וירוס. הרבה קשרים שהתחילו מוזר, המשיכו עקום ונגמרו כלא היו.
בגיל 33 הייתי גרושה חדשה בעולם של פרקי ב'. האמנתי בהתחלה לשקר הזה, "שאין חוקים לאהבה", אך מהר מאוד גיליתי כללים ברורים ונוקשים שבלעדיהם האהבה מתה עוד לפני שנישקת את הבחור. השבתות חייבות להיות מסונכרנות, המרחק האווירי ביניכם לא יעלה על 10 ק"מ, הילדים צריכים להיות באותו טווח גילאים ואפילו על הפתק בקלפי להיות מאותו הגוש. ואז הגיעה הקורונה וסובבה את העולם 180 מעלות שמאלה. שום דבר כבר לא היה ברור או הגיוני, כי איך אפשר בכלל להבין משהו כשכולם ממלמלים מתחת למסכה?
בסגר הראשון התחילו להגיע ההודעות סביב חג הפסח. עולם הוואטסאפ של הגרושים מתעורר לחיים בעיקר בחגים ובסגרים. החיבור ביניהם מוליד הודעות ומדבקות שגורמות לנו לשכוח שלא דיברנו עם הצד השני מעל חצי שנה. שי, ארז ועוד שמות ששכחתי שיש לי בזיכרון, שבו פתאום לחיי. בימינו כל כך קל לחדש קשרים בלחיצת אצבע, ואפילו לא חייבים לזכור את השם מאחורי מספר הטלפון. כולנו הופכים ל"ממי" ו"מותק" ובמקרים קיצונים ל"חיימי".
ככה מצאתי עצמי במפגשי מחזור בין הסגרים עם רשימת האלף-בית שלי. כולם חזרו עם סיפורי קרבות מעולם הדייטים, ביחד ניתחנו למה זה לא הצליח בינינו ונזכרנו בערגה בימים האלה של יציאה מהבית בלי לספור מטרים. רובם גם אמרו לי, אחרי כמה שוטים מחוזקים, שבעצם נורא כיף להם איתי עכשיו, והם לא בדיוק מבינים למה הם לא התקשרו בבוקר. הסתכלתי עליהם שתויה אך מפוקסת, זוכרת בדיוק מתי הבנתי שהקשר איתם לא יחזיק מים, ובכל זאת, שתקתי. לפעמים מילים רק מזכירות את האמת, ואם האמת מכוערת, אולי כדאי שהיא תישאר קבורה.
המשכתי למחזר, ובין סגר לסגר דמיינתי שהסלון שלי הוא הפאב השכונתי הכי מוכר באזור גוש דן. לבשתי את הפיג'מות הכי ייצוגיות שלי, סימסתי ושיקרתי לעצמי שאולי הפעם זה ייראה אחרת, רק כדי להבין כל פעם מחדש שאני לא השתניתי וגם הם לא. שי עדיין נהנה מהחיים בזמן שאני רצה נטולת כוחות במעגלים, ארז עדיין צעיר ממני ואין לו זמן למשברים רגשיים, וגם עם יתר האותיות דבר לא השתנה.
חשבתי שאם הורסים את עולם התרבות, המסעדנות ואת עתידו של הדור הצעיר, אז לא יקרה דבר אם לערב אחד אמחזר עוד אקס כושל. קיוויתי שאולי הפירוק, הייצור מחדש והערבוב של הקורונה, יגרמו לי להרגיש משהו אחר, להתעורר, להתענג ואולי אפילו להתאהב. אך הייתה זו אשליה בלבד. יש דברים שצריך מאחור.
