עם זקן, בלי זקן או רק עם זיפים? מגודל שיער או דווקא במראה קצוץ? עם חולצה מכופתרת במשרד או עם גופייה על שפת הים? דפקת פוזה בחתונה של חבר כדי לצאת טוב, אפילו שאלת את האופנוע של השכן כדי להיראות יותר גברי, ואז דפדפת ימינה ושמאלה מאות פעמים, אבל כלום לא קרה. או לפחות לא מה שקיווית שיקרה.
כולנו נמצאים שם כמעט כל יום, מחפשים את המאטצ' האמיתי, מכירים את התסכול, ולמרות זאת, לא מפסיקים לדפדף. גם אני, אוראל צפרוב, רווק בן 27, העברתי יום שלם בטינדר. אבל ליום הזה, ולמה שהביא אותי אליו נחזור עוד מעט.
לפני חמש שנים יצאתי מזוגיות ארוכה כי הרגשתי שלפני שאני סוגר את הבאסטה אני רוצה לטעום עוד. כשאתה בזוגיות זה נראה כאלו שאתה מפספס את כל הטוב הזה שם בחוץ, אבל כשאתה בחוץ אתה מגלה שאף אחת לא חיכתה לך. או שאולי היא לא הייתה שם מלכתחילה.
העניין הוא כזה: כולנו מכירים את טיפוס הרווק נצחי, שגם בגיל 50 חי את חיי הלילה, אפילו אם הוא כבר נשוי עם ילדים. אז מסתבר שאני בצד השני של הסקאלה. אם יש את הרווק הנצחי אז אני מין רומנטיקן חסר תקנה. שני טיפוסים שלעולם לא ימצאו נקודת השקה.
צפו: אוראל צפרוב - רדומים
חבר טוב שלי, רועי, מפציר בי דחופות: "בוא'נה מה יש לך? לך תהנה מהרגע, תחיה". אלא שאני פשוט לא הטיפוס. גם אם תעבור מולי ברחוב הבחורה שתגרום לי להחסיר פעימה, סביר להניח שאני לא ארגיש שזה הרגע לפנות אליה. וזה קרה... ולא פעם אחת. היא ממשיכה בדרכה, ואני ממשיך בדרכי, והנה ההזדמנות חלפה לה. אתם מבינים? אני צריך להרגיש שיש לזה מקום בסיטואציה. אני לא פשוט אתחיל איתה ואדחף לעולמה של אישה זרה שמעולם לא שמעה עליי.
יום אחד הרגשתי שזה באמת הרגע. תכננתי צעדיי בקפידה, התחלתי שיחה, יצרתי עניין, והופ – זה קרה. זה קרה מהר, התגלגל לעוד מפגש ולעוד אחד, ואפילו אז, כשהרגשתי שהפעם ידי על העליונה והפעם יהיה זה קשר קליל ולא מחייב, התאהבתי. אני פשוט לא שולט בזה.
התחלתי לקבל את זה שאני לא הרווק התל-אביבי המצוי, בין אם הייתי רוצה להיות ובין אם לא. אני מתאהב מהר מדי, נקשר מוקדם מדי, רגיש מדי לניואנסים. סטוצים גורמים לי להרגיש שבמקום למזער את הבור הזה בחזה הם מרחיבים אותו כל פעם קצת יותר, וזה מפחיד. זה אולי "לא גברי", ואולי אני "מפספס את התקופה הכי יפה שלי", אבל מה לעשות... זה אני. וכמו הרווק הנצחי ההוא, אני לא יכול אחרת.
במאי הקרוב יצא האלבום שלי, "צלחת אחת", שמדבר על פרידה ועל ההתמודדות איתה. על "לבדות", ועל ללמוד לקבל את הלבד שלנו. כי רק ככה נוכל לאפשר את ה"ביחד". הסינגל השני מתוכו, שיוצא ממש החודש, נקרא "רדומים", והוא מעין שיר מחאה, קריאת התעוררות לדור שחי בשינה. את הקליפ שלו החלטתי להקדיש לחוויית ההיכרות הדיגיטלית - לבדוק למה זה לא מצליח, מה כן עובד, ואיך לזכות במאטצ' המיוחל.
הארכתי זקן ושיער במשך מספר חודשים, ולמשך פחות מיממה הצטלמתי בתור כל הדמויות האלו שכולנו מנסים להיות כדי למצוא איזושהי משמעות. רוצים לדעת מה למדתי ממנו? למדתי שלא משנה כמה פעמים נחליף זהויות, בסוף נישאר אותו בן אדם. וכן... גם לבד. אז אולי כדאי שנלמד לחבק את הלבד שלנו ואולי ככה גם נצליח למצוא את הביחד.
