אומרים ש"אין עשן בלי אש", אבל נדמה כי בחברה הערבית לפעמים אין אש, אבל בהחלט יש עשן. עשן שהורס משפחות שלמות, ומתבטא בשמועות שקריות וברכילויות הרסניות על נשים צעירות שנמצאות בתחילת חייהן.
מדובר בנשים שנחשבות ל"מרדניות", ובוחרות לאמץ אורח חיים שונה מהמקובל בחברה שמרנית; צעירות שמסרבות ללכת בדרך המצופה מהן, החל מסירוב להתארס בגיל צעיר ועד לבחירה להסתובב בלבוש שאינו מקובל מבחינה מסורתית. השמועות הזדוניות שהוצמדו לנשים הללו פוגעות בשמן הטוב, לעיתים עד כדי סיכון ממשי של חייהן.
צעירות רבות שחוות את האלימות המופגנת הזאת נכנעות ללחצים החברתיים ומשנות כיוון. אחרות ממשיכות להילחם בדפוסי ההתנהגות בחברה, אך רק מעטות אוזרות את האומץ הדרוש, יוצאות מהבית ועוברות לגור במקום אחר, המרוחק מכל הלחצים ומהפגיעות הנפשיות שחוו.
שני סיפורים על שתי בחורות ערביות, שגרות כרגע בחו"ל, ממחישים באופן עמוק ואמיתי את המצוקה הקשה שאליה נקלעו הנשים האמיצות שבחרו לעזוב - נשים ערביות שהחברה שהן חיו בה כל חייהן רמסה אותן.
"הם רצו אותי כנועה וקטנה, וזה רק גרם לי למרוד עוד יותר"
את א' בת ה-34 הכרתי בתקופת הלימודים. כשלמדנו יחד היא נחשבה לבחורה יפהפייה, חכמה, שמגיעה ממשפחה משכילה ותמיד משאירה רושם טוב. אבל חייה של א' התגלו כקשים ומסובכים, ובשנים האחרונות היא מתגוררת באירופה ומוגדרת כפליטה המבקשת הגנה והכרה במעמדה. א', שעל הנייר הייתה אמורה לחיות חיים שונים לגמרי, עברה מסכת ייסורים ומכאובים עד שלא נותרה לה ברירה אלא לעזוב.
הסיפור של א' מתחיל בתיכון, כשהחלו לעלות אצלה תהיות לגבי הדת, מעמד הנשים והמנהגים החברתיים בחברה הערבית. המחקר האישי שערכה לא התקבל יפה, ומהר מאוד א' סומנה כ"מרדנית". בשלב מסוים הוריה העבירו אותה לבית ספר אחר, מאחר שהם חששו שהמרד שלה יעניק לה שם רע בחברה.
"האינטראקציה החיצונית עם החברה הייתה יותר חשובה להורים שלי מהאמת שלי, אבל זה רק גרם לי למרוד עוד יותר", היא מספרת בשיחה שאנחנו מנהלות דרך הזום. "הם רצו אותי כנועה וקטנה, ואני ממש לא".
"התמונות היו מזויפות, והיה קל מאוד להבחין בכך. למרות זאת, אנשים בחרו להאמין שמדובר בתמונות אמיתיות, אבל מה שכאב עוד יותר זה שאפילו ההורים שלי חשבו שזה אמיתי. זה כבר באמת אכזב אותי, העובדה שעליי להתגונן מפני משהו שבכלל לא קשור אליי. זה מטורף"
מהר מאוד לאחר שהחלה בלימודי התואר הראשון שלה החלה א' לסבול מהתנכלויות. מישהו הפיץ תמונות עירום פיקטיביות שלה, כלומר כאלו שהיא לא צילמה מעולם, והעניינים החלו להסתבך. א' סבורה שהכול קרה מפני שסירבה לכמה בחורים שניסו להתחיל איתה.
וזה לא נגמר כאן: בחורים אחרים מהיישוב שלה התחילו להעביר את מספר הטלפון שלה ביניהם, גם הפעם בניסיון להתחיל איתה, אך כשהיא סירבה הם קראו לה "זונה". היא מספרת לי בצער שהוריה לא היו שם בשבילה. הם כן ביקשו ממנה להוריד פרופיל, אבל מעולם לא עירבו את המשטרה.
"בכיתי המון", היא מספרת. "התמונות היו מזויפות, והיה קל מאוד להבחין בכך. למרות זאת, אנשים בחרו להאמין שמדובר בתמונות אמיתיות, אבל מה שכאב עוד יותר זה שאפילו ההורים שלי חשבו לרגע שזה אמיתי. זה כבר באמת אכזב אותי, העובדה שעליי להתגונן מפני משהו שבכלל לא קשור אליי בשום דרך. זה מטורף".
איך הגבת?
"ברחתי מהבית בפעם הראשונה. לא רציתי להישאר שם יותר. יצאתי מהבית בוכה ולא הבנתי לאן אני אמורה ללכת עכשיו. ראה אותי איזה נהג מונית ערבי ושאל אותי 'מה קרה?'. הסברתי לו מניין אני באה ואז, כמו אחרון המושיעים, הוא אמר לי: 'אני אקח אותך לאישה באחד היישובים שעוזרת לבנות כמוך'. לא שאלתי יותר מדי שאלות, הייתי נאיבית, אבל כשהגענו לשם הבנתי שמדובר בבית בושת. צעירה שהייתה שם אמרה לי, 'תברחי מיד! הם ייתנו לך סמים!'. פחדתי ועפתי משם".
א' שבה לבית הוריה עם ההבנה שעליה לתכנן את הבריחה הבאה שלה באופן שיטתי ובטוח יותר, וכל זה בזמן שהטלפונים המטרידים והמשפילים המשיכו להגיע. בשלב מסוים מישהו הפיץ את מספר הטלפון הביתי, ואבא שלה, שבדרך כלל עונה לשיחות, נאלץ לשמוע השמצות והמצאות על בתו עם ביטויים כמו "איפה הבת שלך? הזונה".
נורא. מה הוא עשה?
"כמובן שזה הלחיץ אותו. מאוד עניין אותו מה יספרו עליו ביישוב, ולכן היה לו חשוב לרסן אותי, שאנמיך פרופיל, שאתלבש צנוע ושלא אבלוט, וכל זה במקום להגן עליי".
אחרי מחשבה מעמיקה, א' החליטה לברוח שוב מהבית, והפעם לעיר הגדולה תל אביב. היא חשבה שזאת תהיה הזדמנות להתחלה חדשה, מצאה עבודה וניתקה קשר עם הסביבה הישנה שלה. "לא רציתי יותר שום קשר איתם, אבל כמו תמיד, גם הפעם נפלתי".
"נסעתי בלי כלום, רק רציתי לברוח. לברוח מהבית, לברוח מההורים שלי, לברוח מהחברה שלא רצתה אותי, מהלחצים הנפשיים ומהחבר האלים שהיה לי"
א' מספרת שהיא הכירה בחור ערבי שמצא חן בעיניה. "סמכתי עליו וסיפרתי לו על הרקע שממנו באתי. הוא הבין שאין לי איך לברוח ממנו כי אני בחורה שנתלשה מהמשפחה שלה, ומהר מאוד התחיל להתעלל בי באלימות קשה. לא היה לי איך לברוח ממנו כי הייתי במצב עגום, שבורה ובודדה".
הקשר האלים והמתעלל הסתיים כשהיא עזבה הכול וטסה לעבוד בעגלות בארצות הברית, שם ניסתה לקיים חיים חדשים באמונה מלאה שהפעם חייה ייראו אחרת. "נסעתי בלי כלום, רק רציתי לברוח. לברוח מהבית, לברוח מההורים שלי, לברוח מהחברה שלא רצתה אותי, מהלחצים הנפשיים ומהחבר האלים שהיה לי. כל מה שרציתי היה להתחיל חיים חדשים שבתקווה ייטיבו עימי".
שנה אחרי כן א' ביקשה לחזור לארץ. היא קיוותה שהזמן עשה את שלו, ושהוריה התגעגעו אליה ויקבלו אותה בחזרה, אך מהר מאוד הבינה שהיא טעתה. החבר האלים והבחורים שחיפשו אותה בעבר חזרו לאיים ולשלוח לה מסרים מציקים, וגם הפעם הוריה לא היו שם בשבילה.
לבסוף החליטה א' לחזור לעגלות, הפעם באירופה. "הרגשתי בודדה. לא רציתי לחזור שוב לארץ כי אני עדיין נרדפת ומאוימת. לכן החלטתי להשתקע באירופה. עברתי כמה מדינות עד שהחלטתי לבקש מקלט במדינה אחת ולהתחיל חיים חדשים. זה לא היה פשוט בכלל! היו ימים שהייתי רעבה ללחם. לא היה לי כסף, ולא היה אף אחד שידאג לי. הייתי אבודה לגמרי לפעמים, במרחק נגיעה מלהידרדר לזנות, אבל אף פעם לא התפתיתי למרות הכסף הרב. רציתי לעשות את מה שבאמת חלמתי לעשות - להתפרנס בכבוד ולחיות כמו שאני רוצה".
עשר שנים עברו מאז. א' כבר התאקלמה באירופה, אך היא מנותקת מהרשתות החברתיות מחשש שמא מישהו מהעבר יזהה אותה. היא גם בנתק מוחלט מהוריה, ובשנים האחרונות עברה סדנאות של הילינג רוחני בשאיפה לרפא את הנפש המצולקת שלה.
"אנשים איימו עליי עד שהבנתי שאני בסכנת חיים של ממש"
במקום אחר בעולם מתגוררת ע' בת ה-37. היא נולדה במשפחה שמרנית כילדת סנדוויץ', ומספרת שתמיד הרגישה שונה ואחרת. במשפחה קראו לה "מכוערת" בגלל צבע העור השחום שלה. בילדותה היא הייתה טום-בוי והתנהגה כמו בנים בני גילה – דבר שגרר מהר מאוד השמצות מצד הסביבה.
"אהבתי ללבוש את הקפוצ'ונים של אחי הגדול, ובגלל שהוא היה מעשן, כל הריח של העשן נספג לי בבגדים. אני זוכרת שהייתי מסתובבת עם הבגדים שלו, לכן השמועה הראשונה עליי הייתה שאני בחורה שמעשנת. זה היה בגיל 15, וזה העניק לי שם רע ממש. בנות התרחקו ממני, ולמעשה הייתי בודדה לגמרי.
"הרגשתי שאני סמרטוט, שאני כלום, והביטחון העצמי שלי שאף לאפס"
"רק כשיצאתי מהיישוב שלי והסתובבתי במקומות אחרים יכולתי להרגיש אחרת. אנשים זרים שאלו אותי איפה אני משתזפת ואמרו לי שצבע העור שלי יפה. זה היה הרגע שבו הפנמתי שאם אני רוצה להפסיק להרגיש דחויה, עליי לצאת מהסביבה שלי ולעבור למקום אחר. לא שיתפתי אף אחד במה שזממתי, אבל היה לי ברור שאהיה מקובלת במקום אחר ולא בסביבה הרגילה שלי".
בינתיים השמועות וההשמצות הלכו והתחזקו. "בחורים רציניים לא התחילו איתי, והבחורים שכן העזו עשו זאת כי חיפשו מישהי שאולי יהיה להם קל יותר להשכיב. הכרתי גם בחורים שניסו לפתח איתי מערכת יחסים בזמן שכבר הייתה להם אחת. בשלב מסוים הרגשתי שאני סמרטוט, שאני כלום, והביטחון העצמי שלי שאף לאפס".
"אנשים קיללו אותי בטלפון וברשתות החברתיות, אנשים שלא ראיתי מעולם הרשו לעצמם לאיים עליי. פניתי למשטרה והם אבטחו אותי כשיצאתי מהבית, אבל מעבר לזה הרגשתי שאני בסכנת חיים"
אכזבה אחרי אכזבה, שמועה אחרי שמועה, עד שבשלב מסוים ע' אפילו חשבה להתאבד. יום אחד היא הכירה בחור שהעניק לה את האהבה הגדולה שחסרה לה במשך שנים כה רבות, אבל זה היה קשר סודי לגמרי, שנפרש על פני שלוש שנים. "בסוף נמאס לי לשקר להורים שלי, לאחיות ולכל הסביבה שלי, אז נפרדתי ממנו. אחר כך כתבתי מכתב פרידה למשפחה שלי, ועזבתי הכול במטרה לפתוח פרק חדש בחיי".
הבריחה של ע' מהבית עוררה תגובות זועמות ביישוב שלה, ואחרי שמערכת היחסים הסודית שלה נחשפה בפומבי ע' הפכה לשיחת היום, ותמונותיה עם הבחור הופצו בכל מקום. כמצופה, האירוע הביא להחמרת האלימות: "אחרי הבריחה האיומים רק החמירו. אנשים קיללו אותי בטלפון וברשתות החברתיות, אנשים שלא ראיתי מעולם הרשו לעצמם לאיים עליי. פניתי למשטרה והם אבטחו אותי כשיצאתי מהבית, אבל מעבר לזה הרגשתי שאני בסכנת חיים עד שהחלטתי לעבור הכי דרומה שאפשר, לאילת".
היא מספרת לי שלכל אורך התקופה הזאת, הוריה לא ידעו מה לעשות. הם רצו שהיא תחזור, אבל היא חששה שאם היא תעז לחזור הביתה, זה יהיה הסוף שלה. הרי היא כבר סומנה כבחורה עם שם רע, ולא היו לה הכוחות להתמודד עם כל זה. כשהייתה באילת חשבה לברוח לחו"ל כדי לעבוד בעגלות בארצות הברית, אך רגע לפני שעשתה זאת חל שינוי בתוכניות.
"הכרתי בחור ערבי דרך הפייסבוק. סיפרתי לו על הסיפור שלי, והוא מאוד הזדהה. בשנים האחרונות הוא התגורר במדינה זרה, והוא הבטיח לבוא ארצה, להתחתן איתי ולקחת אותי אליו כדי שנוכל להתחיל יחד חיים חדשים. לא האמנתי שזה קורה לי, שאני פתאום מוצאת אהבה - ועוד עם גבר שמוכן לקבל על עצמו את 'התיק' הזה שאני מביאה איתי. זה היה בלתי נתפס".
הבחור אכן קיים את הבטחתו, ותוך פחות מחודש השניים נסעו יחד לחו"ל, אך הקשיים רדפו אחריה גם במקום משכנה החדש. "הוא היה אלים כלפיי, פיזית ונפשית", היא מודה בצער. "הרביץ, השפיל. הוא ידע שאין לי לאן לחזור, הרי אני בחורה עם שם רע אז מי יאמין לי?! עברו כמה שנים טובות עד שאזרתי אומץ, ובעזרתם של חברים טובים הצלחתי לבקש ממנו להתגרש. גירשתי אותו, יותר נכון!"
ע' לא חושבת לחזור לארץ אחרי ההתעללות הקשה שעברה. היא הבינה שבחורה עם שם רע שהיא גם גרושה, בחברה הערבית, זה כבר מתכון לאסון. בימים אלו היא מתגוררת לבדה, לומדת, עובדת ומגשימה את החלומות שלה. היא עדיין בנתק מוחלט עם משפחתה, שלדבריה לעולם לא תשלים עם מי שהיא באמת, והיא בעיקר פגועה וכאובה מכל מה שעברה.
למרבה הצער, סיפורן של ע' ושל א' אינו נדיר. נשים שנקלעות למצבים האלה בחברה הערבית נופלות קורבן לחברה כולה, מאחר שהרשויות בדרך כלל לא מטפלות בהן. בשיחות שקיימתי עם עמותות לנשים מוכות שפועלות בחברה הערבית נאמר לי כי נשים עדיין מתביישות לפנות, והעמותות מקבלות פניות מעטות בלבד. ישנה אומנם תוכנית של משרד העבודה והרווחה שביכולתה לשלוח בנות שנמצאות בסכנת חיים למדינות מסוימות בחו"ל ולעזור להן לקבל מקלט מדיני, אבל רבות אינן מודעות לה.
"צעירות נמצאות בסכנה ממשית לחייהן"
נאילה עואד היא מנכ"לית עמותת "נשים נגד אלימות" - ארגון פמיניסטי הפועל לשינוי חברתי ולקידום מעמדן של הנשים הערביות בישראל. העמותה יזמה את הקמת המקלט הראשון לנערות ערביות במצוקה, ומשנת 1993 מפעילה העמותה את מרכז הסיוע לנפגעות אלימות מינית ופיזית, בנוסף לשתי דירות מעבר לנשים ולנערות במצוקה.
"המקרים של נשים הנמצאות תחת איום ממשי על חייהן הם רבים, וחלקן אכן נאלצות לעזוב את הארץ כדי להתרחק מהסכנה. הבעיה היא שבשנים האחרונות, לאור ההגירה ההמונית של פליטים סורים, קשה יותר לקבל מעמד של פליט באירופה, ובמיוחד בארה"ב. בינתיים, נשים שבורחות לגור בחו"ל ממשיכות להיות נרדפות, וחלקן נמצאות תחת סכנת חיים גם במקום מגוריהן החדש".
אילו אופציות עומדות בפני נשים שעדיין חיות כאן, ואולי מזדהות עם ע' ועם א' וזקוקות לעזרה?
"אישה שנמצאת תחת סכנה והיא לא נשואה יכולה לגשת אלינו לקבל עזרה. אנחנו מציעות בדרך כלל שהייה במקלט לנשים מוכות לתקופה מסוימת, ואם היא צעירה מגיל 18 אנחנו מערבות את גורמי הרווחה, והם מחליטים לאן להפנות אותה הלאה.
"לפעמים נמליץ לאישה שנמצאת בסכנה ביישוב שלה לעבור לגור ביישוב אחר. עד שנת 2003 ניהלנו בעמותה בית חם לנשים צעירות ערביות שחייהן היו בסכנה, אולם כיום קיים רק מקלט אחד לצעירות ערביות בין הגילים 24-12, שיכול לקלוט עד 12 צעירות. יש גם הוסטל שמציע לצעירות סיוע מקצועי והכוונה תעסוקתית או אקדמית. לצערי, בשל התחזקות הפשע המאורגן בחברה הערבית, צעירות נמצאות בסכנה ממשית לחייהן, ואנחנו לא רואות שום אופק כרגע שישנה את המצב הזה".
נשים וצעירות ערביות הנזקקות לעזרה, יכולות לפנות לעמותת נשים נגד אלימות, לעמותת אסיוואר לעזרה פמיניסטית ולהעצמת נשים ערביות ולעמותת כיאן המעניקה ייעוץ משפטי
