כמו כל תכנית עסקית טובה, גם הקמת משפחה בזמן שאתה רווק דורשת תכנית ב'. כגבר, קל לנפנף את החשש שלי לפספס את הרכבת. שמעתי מספיק פעמים משפטים כמו: "אתה גבר, יש לך זמן" ו"אצלך זה יכול לקרות גם בגיל 60". אבל ההבדל הוא שזה לא תלוי רק בי.
אז בעוד מכרותיי מתחילות להקפיא ביציות ודואגות לחלוק את זה ברשת החברתית המועדפת עליהן, אני חווה אתגר אחר לחלוטין - למצוא את האישה הנכונה, את זאת שתוכל לשים בצד ערימות של קשיים רגשיים נפוצים להחריד והפרעת קשב אחת שיכולה לחרפן נזיר בודהיסטי. ואם אפשר, אז שתהיה שותפה אידאלית לכל היוזמה הזאת ותזרום על פיצה עם אננס. אבל ככל שהכישלונות נערמים, אחרי לא מעט שנים בעיסת האנוש התל-אביבית, טבעי שאחשוב על תכנית גיבוי. ואת תכנית הגיבוי שלי מצאתי לא מזמן בערב בירה עם אישה יקרה מאוד לליבי.
את גילי פגשתי עוד כשהיינו חיילים. שני צעירים שעדיין לא מבדילים בין סקס ואהבה, אבל עדיין צריכים המון משניהם, ואם אפשר, אז בו זמנית. חבר חשב שנסתדר, והוא לא ממש טעה. למעשה, השגיאה היחידה שלו הייתה בזמנים. אז כן, יצאנו בערך שבועיים עם כל מה שכלול. חלק מהזמן אפילו היה כיף, אבל מאוד מהר הבנו שזה לא 'זה'. אז אמרנו יפה שלום והלכנו כל אחד לדרכו ולמערכות היחסים הבאות והכושלות שהמתינו בשנות העשרים שלנו. התראינו פה ושם באירועים חברתיים, ולא הייתה איזושהי טינה או אי נעימות.
חלפו כמה שנים ומצאנו את עצמינו לומדים ביחד, ומשם הדרך ל"ער/ה" הדדי הייתה הדבר הכי טבעי בעולם. כמעט 20 שנה אחרי זה מצאנו את עצמינו בחברות נהדרת שלא הייתי מחליף בחיים. חברות עם פלוס אחד רציני של סקס זמין, נהדר ונטול מחויבות.
כן כן, אני יודע, תאמינו לי שאני כבר מכיר את השאלה הזאת. "אז למה אתם לא ביחד?" אני שומע אתכם צועקים עד לכאן. ברור שדיברנו על זה וחשבנו על זה, אבל האמת היא שכחברים ופרטנרים אנחנו מסתדרים מצוין, אבל כמערכת יחסים? אנחנו תמיד נהיה במרחק כמה צעדים מהתנהגות רעילה הדדית, עם פוטנציאל לזה שהשכנים יקראו למשטרה באמצע הלילה. אז בואו נשאיר את זה ככה כרגע, סבבה? סבבה.
אז בין סגר לסגר מצאנו לנו זמן לצאת ולהתאוורר על בירה וערמת צ'יפס. תפסנו איזו פינה בפאב נעים שעשה עבודה מצוינת בשמירה על ריחוק חברתי ושאר תחלואות המגיפה. קצת דיבורים על עבודה, קצת שיתוף תסכולים של עידן הקורונה כנהוג בקודש, עד שבשלב מסוים, כמו ביותר מדי שיחות, שיתפתי אותה בשיגעון הילדים שתקף אותי לאחרונה.
לפרוטוקול, התרגלתי כבר שכשאני יושב עם חברים המרדף אחרי הקמת משפחה הוא לא בדיוק נושא פופולרי. חלקם כבר נשואים פלוס כמה ואוהבים את זה. חלקם רווקים ומשתדלים להימנע מלחשוב על זאטוטים.
"בוא נסגור בינינו עסקת רשת ביטחון", גילי מציעה בפתאומיות, שנייה אחרי שהבירה נוחתת על השולחן. "אם שנינו מגיעים לגיל 40 בלי זוגיות וילדים, בוא נעשה ילדים ביחד". אני שותק ומקמט את האף. "טוב, לא צריך, אל תעשה לי פרצוף כאילו פוצצתי כאן פצצת סירחון", היא מגיבה לפני שהספקתי לקלוט מה הפנים שלי משדרות. "לא! תעצרי הכול! זה לא הפרצוף הנגעל שלי, זה הפרצוף החושב!", אני ממהר להסביר את מה שהפה שלי ניסה להגיד לפני שהפרצוף גנב לו את השורה.
אחרי תקופה לא קצרה שאני חופר על הנושא עם אנשים ורק מוצא את עצמי נכנס באין כניסה, פתאום איזושהי מסגרת זמן מנחמת מתגבשת מסביבי. במקום עוד דייט של בולשיט וחיזור פרגמטי, מגיעה לה גילי עם תכנית ב', ועכשיו היא יושבת מולי ומדברת איתי על זה, כאילו שהיא אשכרה שוקלת את האופציה להתרבות איתי.
פייר? זה ממש חימם לי את הלב. אחרי כל השנים האלה היא עדיין רואה אותי כחלק מהחיים שלה, אדם שכשהכול יהיה אבוד, היא אשכרה תסמוך עליו ותקים איתו משפחה. זו מחמאה שלא קיבלתי יותר מדי זמן, ואני מת על זה.
אחרי שהתגברנו על ההלם, התחלנו להפליג במחוזות הדמיון של הבחירה הריאלית. על כמה ילדים זה מספיק, איזה חינוך ואיפה עושים חגים. אפילו הסכמנו על שיעורי נגינה ואמנויות לחימה. נכון, זה נשמע כמו דיל שסוגרות שתי דמויות בסרט אמריקאי מהניינטיז, התקופה בה רובנו חשבנו שמשפחה וילדים זה המימוש העצמי האידיאלי שלנו.
ולמען האמת? כבר קיבלתי את ההצעה הזאת מכמה ידידות חרדתיות לעתידן בגיל 17 הנוראי בכל צורותיו. אבל כולנו התבגרנו, אולי אפילו התפכחנו. חלקנו נכנס להיריון בטעות וחלק בנחישות. חלקנו פשוט איבד עניין בילדים בכלל ולא מתחרט על זה לרגע, או לפחות לא כרגע.
בסופו של דבר, לא יצאנו מהפאב הזה עם טבעת והסכם, אבל בהחלט יצאנו עם תחושת נחמה נהדרת. הבנה שכאשר הדד-ליין הביולוגי יתקרב, אף אחד כאן לא נידון לעריריות. יש לנו עוד כמה שנים לחפש, לחוות, ליהנות ולמצוא את הפרטנרים הנכונים לנו. וכשהכול ילך קיבינימט וכשנרגיש שנמאס, נקבע לנו ערב סרט ופיצה, נזרוק את הקונדומים לפח ונתחיל לתת עבודה לאיזון הדמוגרפיה.
