יום אחרי שמתוקי עזב והותיר אותי שבורת לב, היו לי ולחברותיי כרטיסים להצגה "אשכבה". לא התחשק לי ללכת, אבל הן שכנעו אותי שזה יעשה לי טוב. טעות. ההצגה התגלתה כרעיון לא מוצלח במיוחד, שכן "אשכבה", כשמה כן היא, מתעסקת באבל ובהחמצה, וכך מצאתי את עצמי ממררת בבכי לאורך כל ההצגה וגם אחריה. יצאנו מהאולם, הן קורנות מאושר וסיפוק, ואני עם עיניים נפוחות, אף נוזל ופרצוף של תשעה באב.
נגררתי אחריהן עם פרצוף חמוץ עד שנעצרנו מחוץ לדוכן אוכל קרוב. חברותיי המורעבות נכנסו פנימה להזמין, ואני נשארתי לחכות להן בחוץ, מנסה בכל כוחי לחנוק גוש דמעות נוסף שאיים לפרוץ החוצה.
"אפשר לשבת?" בחור כבן 40 פלוס שהחזיק פיתה שמנמנה ומטפטפת, הניח את ידו על אחד הכיסאות ליד השולחן, והביט בי. "בבקשה", עניתי, והוא התיישב. הוא סיפר לי שגם הוא יצא הרגע מההצגה, והוסיף שגרושתו הייתה אמורה להצטרף אליו, אך היא לא חשה בטוב. המשכנו לשוחח, והשיחה הלכה והעמיקה מהר מהמצופה. דיברנו על אובדן, על החמצה, על פרידות ומערכות יחסים. סיפרתי לו שבדיוק עברתי פרידה, והרשיתי לעצמי להיות פגיעה וחשופה מולו. הוא, מצידו, התגלה כבחור מרשים, אינטליגנטי ומשכיל.
"הופה, יובל! מצאת חבר? אנחנו מפריעות?" החברות הצטרפו אלינו לשולחן, מרוצות ומחויכות. חייכתי אליהן ואליו, אבל הוא בקושי התייחס לנוכחותן. ניסיתי לצרף אותן לשיחה, אבל הוא לא הסיר ממני את המבט, עד שבשלב מסוים, חברותיי התייאשו ונשאבו לשיחה משלהן.
בשלב מסוים התחלתי להרגיש שהבחור מתעניין בי באופן רומנטי, ומפרש את הנחמדות שלי, שנבעה מתוך המצב הפגוע שאפף אותי, באופן שגוי, והתחלתי לנוע באי-נוחות. חיכיתי שהן יסיימו לאכול כדי שאוכל ללכת כבר הביתה. מספר דקות מאוחר יותר, הגיע הרגע. חייכתי אליו והכרזתי שאנחנו זזות, הוא לחץ את ידי והביט עמוק אל תוך עיניי. "להתראות יובל. היה מאוד-מאוד נחמד להכיר. אשמח אם נשמור על קשר", הוא אמר והיה לי ברור שכן, הבן אדם נדלק.
למחרת ראיתי שהתקבלה הודעה בתיבת הבקשות באינסטגרם: "שאני אכתוב ראשון או לחכות? עכשיו זה לא נחשב, זו רק החלטה על כללי המשחק!", הוא כתב. אבל רגע, על איזה משחק הוא מדבר? הייתי נחמדה וחיפשתי נחמה בשיחה טובה, ממש לא פלרטטתי או רמזתי שאני בעניין שלו, מה גם שציינתי בפניו שממש יום קודם עברתי פרידה ושאני שבורת לב. איך מזה הגענו למשחקים?
החלטתי להתעלם מההודעה, ולהמשיך בחיי. בסך הכול נפגשנו לכמה דקות ברחוב, אני לא חייבת לו כלום. אך הוא המשיך. אימוג'ים מפרגנים נשלחו אליי מכל עבר לכל אחד מהפוסטים האחרונים, כולל אימוג'י של להבה, אותו הוא שלח בתגובה לסטורי ישן של הישבן שלי, שעלה לפני שנתיים בכלל.
אחר כך הוא התחיל לשלוח לי סרטונים משלו, וככל שהוא המשיך לנסות לגרוף ממני איזושהי תגובה, כך איבדתי כל רצון לענות לו. נלחצתי. הוא הלחיץ אותי. משהו בחוסר הקריאה שלו את הסיטואציה פשוט הרחיק אותי ממנו יותר ויותר. הנחתי את זה בצד, אך אחרי כמה ימים נכנסתי לבדוק אם התקבלו הודעות חדשות שאולי פספסתי, וראיתי את ההודעה הבאה:
"יובל, עבר שבוע מאז שפגשתי אותך. פגישה חטופה, מקרית, או שלא. הילכו שניים יחדיו בלתי אם נועדו? 'מצא מין את מינו', אמרו החברות שלך, וזה היה בדיוק ככה. וזה כל כך נדיר! וכשזה קורה, זה קורה. וזה עמוק. וזה טעם החיים. וזה הכי מרגש שיש.
"כשחברות שלך שאלו אם הן מפריעות, כמעט אמרתי שכן אבל בסוף שתקתי, ואני מצטער ששתקתי ואני מצטער שלא ביקשתי את מספר הטלפון שלך. וגם באמת היית מוכרת לי, ובאמת קראתי אותך פעם. ואחרי זה כתבתי לך, ולא ענית. כתבתי כי גם אז הרגשתי חיבור. זה לא משהו שאני בדרך כלל עושה.
"עבר שבוע ואת לא יוצאת לי מהראש. אני לא קריפ ולא רוצה להלחיץ, אני לא אעשה שום דבר מלחיץ. קיבלתי מיליון פעמים 'לא', אני מכבד את ה'לא', אבל בבקשה, אם זה 'לא' אז פשוט תגידי לי, שאני אדע ואעבור הלאה מיד. אבל הלוואי שיהיה 'כן'. כן להכיר. כן לבדוק. כן לנסות. כן לדבר. אני זוכר שאמרת שרק עברת פרידה, אז אולי זה יהיה 'לא עכשיו וכן בעוד שבועיים', וזה גם סבבה. מין מצא את מינו. זה הכול".
בנוסף להודעה הארוכה הזאת, קיבלתי ממנו נוטיפיקציות נוספות על אימוגיז ששלח לעוד פוסטים ישנים שלי, ואפילו ראיתי התראה על מספר שיחות טלפון שלא נענו ממנו, אחת מהן בתשע בבוקר. מה קורה?! אז עד שהוא לא מקבל ממני את ה'לא' הרשמי, מותר לו לנסות להשיג אותי בכל מחיר? האם עד שלא שומעים 'לא' ברור, השמיים הם הגבול? האם הוא לא יודע לבד שהוא כבר מזמן חצה את הגבול מחיזור תמים לאובססיה ולחדירה לפרטיות? נכון, זה מעברו השני של המסך, אבל מרבית צורות החיזור היום עברו לשם, ולכן גם שם גבולות יכולים ביתר קלות להיחצות.
פתאום התקבלה הודעה חדשה בפייסבוק. "היי יובל, כתבתי לך באינסטגרם ומנסה גם כאן...". לא יכולתי יותר. "היי", כתבתי לו. "ראיתי את שצף ההודעות והניסיונות לחייג באינסטגרם. אם לומר את האמת, זה מטריד ומעורר אי-נוחות. אני לא בנויה כרגע להיכרות, וגם אם הייתי, הצורה האגרסיבית הזו מרחיקה ולא מקרבת. אני מבקשת שלא תכתוב לי יותר. תודה".
אחר כך חסמתי אותו, וניסיתי לנשום לרווחה, אבל לא באמת הצלחתי. הרגשתי כאילו שההודעות האובבסיביות ששלח לי הן לא פחות מהצצה לאיך מערכת היחסים שלנו עלולה הייתה להיראות, וזה מפחיד. זה לא מחמיא כשמישהו מטורף עליי ככה, זה מלחיץ.
לא כוחות
החלטתי להעלות את הסוגייה הזו לאינסטגרם שלי, ובפוסט שכתבתי על הנושא הבהרתי ש"חיזור" כמו זה הוא לא מחמיא ולא נעים, ואפילו מתפרש כמאיים, מלחיץ ומרחיק. ואז קיבלתי את התגובה הזאת. כתב אותה גבר שקרא אותי ונחלץ לעזרתו של המחזר: "מכעיס אותי שניצלת את הכוח שלך כדי לתקוף ולהשפיל בן אדם. התנהגת בבריונות כי הרגשת שנעשה לך עוול, וניצלת את הבעיות שלו לטובתך האישית. זה לא בסדר".
מיותר לציין שפרטיו של אותו מחזר לא פורסמו, בדיוק כמו שבטור שאתם קוראים עכשיו אינני חושפת מילה על מראהו או עיסוקו המקצועי, ובכל זאת נפלה עליי ההבנה שבעיני הבחור שכתב לי - אני בעלת הכוח, ואילו הבחור המחזר הוא החלש.
אין לי ספק שהרבה גברים מרגישים כך כלפי נשים שהם מעוניינים בהן, שהן בעלות הכוח. כי כשמישהו מתעניין בנו, ואוזר אומץ, ושם את עצמו במקום פגיע וחשוף, ולמרות זאת הוא נדחה או יותר גרוע - זוכה להתעלמות, הוא הופך לצד החלש בקשר. וכשגברים מרגישים חלשים, הם לא פעם מחפשים דרכים להחזיר לעצמם את הכוח.
ברור לי שהבחור שהגיב לי, הגיב מתוך מקום טוב, שרוצה להגן על מישהו שהוא הרגיש שנפגע. אני מעריכה את זה, אבל הוא לא יודע מה זה להרגיש חדירה בוטה לפרטיות ולמרחב בהצדקה של "חיזור", ועד כמה זה מאיים ומלחיץ דרך זווית הראייה הנשית שלי. הוא לא רואה את עשרות הפעמים בהן חדרו למרחב האישי שלי. את הפעמים בהן גבר שהתעניין בי לא הניח וזה רק הלך רחוק יותר ויותר. הוא לא יודע כמה קשה לסרב ולנסות להיות במרחב נעים ובטוח בתור אישה בחברה שלנו. מבחינתו, כל מה שהוא רואה זה את פגיעותו של עוד גבר שהביע עניין רומנטי, ונדחה.
הוא לא מצליח לראות את תחושת החדירה לפרטיות, את תחושת הלחץ כשאני רואה שהוא התחיל להתקשר ולנסות להגיע אליי בכל דרך אפשרית. הוא לא יודע איך זה מרגיש כשגבר שיצאתי איתו בעבר, מקים לעצמו פרופילים פיקטיביים ומאיים עליי, כי לדבריו "אני אהבת חייו", או איך זה הרגיש כשגבר שניצל אותי התחיל לשלוח לי הודעות בכפייתיות ולהתקשר אליי באמצע הלילה. הוא גם לא מכיר את הסיפור על הידיד שלא הרפה, על אף שסירבתי שוב ושוב, ואז דפק לי לק בצוואר באיזה ערב, כדי לנסות את מזלו בכל מקרה.
נכון, המקרה הזה אומנם הרבה פחות חריף, אך כשמדברים על אובססיביות ועל תחושת החדירה לפרטיות, האיום הפיזי שנובע מההבדלים המגדריים קיים ומרחף באוויר כל הזמן. וזו תחושה שהוא לא מכיר, ולא משנה כמה חלש הוא מרגיש בשלב החיזור, הוא חייב לזכור שגם אנחנו חלשות.
