"את מוכנה? כי אני רוצה לצוות אותך אליה", יסמין מפנה את מבטי לאישה עם הקארה הבלונדיני שעומדת עם הגב אליי ואוחזת בכוס יין אדום. היא לובשת שמלת קוקטייל לבנה עם מחשוף עמוק בגב, ומפטפטת עם בחור נאה, שנראה כבן 40. "מ' נכנסה כבר לעניינים, והיא תכניס גם אותך", יסמין מחייכת אליי בשובבות.
היא לובשת שמלת ערב שחורה ואלגנטית, ופניה זוהרות מהתרגשות, כמו שחקנית שהגיעה לאסוף פרס בפסטיבל הקולנוע בקאן. אני מבקשת ממנה שנייה קלה כדי להתחמם, לוגמת מהיין ומביטה על החלל שבו מתקיימת ארוחת הערב המסקרנת הזאת. זהו חלל אינטימי המותאם לאירועי אמנות וקולינריה, אשר ממוקם באחד החלקים המוזנחים של תל אביב, אזור מועדוני החשפנות שליד רחוב הרכבת.
השעה שמונה בערב והתחושה במקום מנותקת מהרחוב המאתגר שהוא שוכן בו, כשהחלל עצמו אינטימי, חמים ומזמין. בצידו האחד עומד קיר לבנים חשוף, כשאת הדלת עוטפים וילונות לבנים ארוכים ואטומים, כמו מסתירים מהעוברים ברחוב את המתרחש מבפנים. שולחן אוכל מלבני תופס את מרבית החלל. על השולחן פרוסה מפה שחורה ומגוהצת למשעי, מעליה צלחות, סכו"ם, בקבוקי יין וכוסות יין. אני בהחלט בונה על היין הזה.
בצידו השני של החלל ממוקמת עמדת השפית, עמדת עבודה עם מפה לבנה, כלים וירקות העונה. השפית מחייכת אליי ומסדרת את המנה הראשונה – צלחות מתאבנים קטנות עם ירקות ופירות. הארוחה הערב הולכת לכלול נשנושי פתיחה, ארוחה עיקרית וקינוחים, ודאגתי מראש להגיע אליה רעבה.
הסמארטפון שלי, מחמדי, חברי הטוב והנאמן, אליו אני פוזלת אוטומטית בעתות של בלבול וחרדה חברתית קלה, הונח דקות קודם לכן בקופסת הטלפונים הייעודית. ההיפרדות הכפויה ממנו היא חלק מהדיל, ציות בלתי נמנע לכללי הערב הקשוחים של יסמין - "בלי טלפונים ובלי שיחות חולין". זה אומר שהסכמתי להעביר עכשיו חמש שעות בחברתם של 12 זרים מוחלטים, שישה גברים ושש נשים שאינני מכירה, ללא כל אפשרות בריחה (אלא אם ממש אסבול, ויסמין תיאלץ לקבל זאת בהבנה).
חשיפה לצפון
יסמין גלקר-וייסבורד (35), היזמית ומפיקת האירוע, היא הסיבה שהגעתי לערב הזה. היא סיפרה לי שהיא מארגנת "ארוחה עם דרקון", ומיד זכתה לתשומת ליבי. "מדובר בסדנה של חשיפה רגשית מול זרים, שקורית במהלך ארוחת ערב משחקית", היא מתארת את הארוחה באתר הבית של הסדנה. "תחשבו על משחק של צללים, אי של לגיטימציה או חוף נודיסטים רגשי. ארוחת דרקונים היא המקום שלכם להיות אתם".
למעשה, זה כל המידע הרשמי שניתן לי על הארוחה הזאת לפני ההגעה. כן נערכה איתי שיחת תיאום ציפיות מקדימה, בה נאמר לי שהתכנים שאנחנו הולכות והולכים לשוחח עליהם במהלך הערב הזה עומדים להיות כנים מאוד וחשופים. אבל איך מייצרים שיחה כנה וחושפנית בלי לשחות קודם בנהר החולין של "מה אתה עושה למחייתך"? ו"איפה אתה גר"?
תחשבו על משחק של צללים, אי של לגיטימציה או חוף נודיסטים רגשי. ארוחת דרקונים היא המקום שלכם להיות אתם
יסמין פתרה זאת בעזרת כרטיסיות. "הכרטיסיות הללו יהיו הקביים שלך", היא אומרת ומעבירה אליי סטפה של כרטיסיות לבנות עם לוגו של דרקון על צידן האחד, ונושאי שיחה שכמו נלקחו מחדר הטיפולים של הפסיכולוג, על צידן האחר. "מה הביא אותך לפה?", "מה מניע אותך בעולם?", "איזה רגע שינה את חייך?", "תכונה שמעצבנת אותך ולמדת לחיות איתה", ועוד ועוד שאלות על הילדות, הביטחון האישי, יחסים ווידויים, ביניהם מספר נושאים אישיים שמעולם לא שוחחתי עליהם עם מרבית חברותיי הקרובות.
עם הכרטיסיות הללו אני ניגשת ל-מ', האישה המרשימה עם הקארה, ולבחור הנאה שעומד לידה. יסמין, שהתלוותה אליי, אוחזת בידו הימנית של הבחור ומחברת אותו לצעירה אחרת שלבושה בשמלת ג'ינס. חבל, דווקא רציתי להכיר אותו. בינתיים, אני ו-מ' משיקות את כוסות היין שלנו, ואני מפנה אליה את הכרטיסייה הראשונה. "אז... מה הביא אותך לפה בעצם?" אני שואלת, והיא מספרת לי שבא לה להיחשף מול אנשים שלא יראו אותה יותר לעולם.
מספר דקות אחרי הווידוי הדרמטי הזה, יסמין מפרידה בינינו ומחברת אותי לגבר ולאישה שנדמה כי שקעו אל תוך שיחה עמוקה, והתמקמו בצד השמאלי של השולחן. "המטרה היא לא לשהות יותר מדי זמן עם אדם אחד, ולהספיק לשוחח עם כמה שיותר אנשים", אומרת יסמין וממשיכה בדרכה להפריד ולחבר בין החבר'ה הנותרים. כעבור כעשר דקות, כלל הנוכחים נקראים להתיישב יחד לשולחן. אני מביטה על 11 הנפשות שיושבות מולי, רק עם חלק קטן מהן הספקתי לשוחח. המסובים נראים כבני 30-50, אולם אין לי באמת דרך לאמת זאת מאחר שאין שיחות חולין בארוחת הדרקונים, וכך יוצא שפרטים אלמנטריים כמו גיל, מקום מגורים ומקצוע, נעדרים לחלוטין מהשיח.
אני מתבוננת ביושבים והדבר השני שאני שמה לב אליו הוא הגיוון החברתי שמזכיר מאוד ליהוק לתוכנית ריאליטי בטלוויזיה - יש כאן בחור חובש כיפה, בחורה יוצאת ברית המועצות, בחור מזרחי, אישה אשכנזייה, תל אביביים ופריפריה. כל אחד מהיושבים הדביק לעצמו מדבקה עם השם שמתחשק לו להזדהות איתו במהלך הערב הזה. אני מתרשמת שחלק מהנוכחים מזדהים בשמם הפרטי, בעוד אחרים מעדיפים להזדהות בשם במה אותו לקחו מעולמות הסרטים המצוירים והפנטזיה. לערב הזה לא קדמה קבוצת וואטסאפ או "איוונט" בפייסבוק, ואין שום דרך לגלות את זהותם האמיתית של הנוכחות והנוכחים – בשורה חשובה לאלו המבקשים לשמור באדיקות על פרטיותם.
לשחרר את הדרקון הכלוא
"הערב הזה נולד כתוצאה מהתפרצות של אנרגיית קונדוליני", פותחת גלקר-וייסבורד את החלק המרכזי של הארוחה עם שיקוף עצמי ואישי במיוחד. קונדליני הוא מונח מעולמות היוגה, המדיטציה והעידן החדש, כשהכוונה היא לאנרגיה נפשית שמתרוממת מאזור הצ'אקרה התחתונה לכיוון הצ'אקרה העליונה. בתורת היוגה מגדירים את הקונדליני כ"כוח נפשי כמוס המצוי באזור האגן, שיש לעזור לו לצאת החוצה". המסורת הבודהיסטית הרחיבה את ההגדרה, והיא מייחסת חשיבות גדולה למצב של התרוממות ספונטנית של הקונדליני, כאשר הבודהיסטים רואים את ההתרוממות הספונטנית הזאת כסוג של מקפצה לרמת תודעה גבוהה. "מה שתכלס קרה", ממשיכה גלקר-וייסבורד, "זה שעברתי ערב משנה חיים שגרם לי בבת אחת נורא-נורא להתבייש בחלק מאוד גדול בתוכי, ובגלל שאני הייתי צריכה את הריפוי הזה, יצרתי את ארוחה עם דרקון, שהיא קודם כל בשבילי".
במונולוג אינטימי וחושפני, שנמשך כעשר דקות, משתפת אותנו גלקר-וייסבורד בהתעוררות המינית שחוותה, שגרמה לה לתחושות חזקות של בושה. גלקר-וייסבורד היא אישה נשואה זה 11 שנים ואמא לשתי ילדות. "התעוררות הקונדוליני" דחפה אותה לעזוב קריירה בטוחה כמנהלת שיווק בחברה טכנולוגית, כדי להפוך למנחת סדנאות ולמלווה אישית. היא מכנה את עצמה "משחררת הדרקונים", ובאתר שלה כתוב שהיא עוזרת לאנשים שנמצאים בצמתים משמעותיים וזקוקים לדחיפה שתגרום להם למזער את הפחדים שמלווים אותם.
היו המון חלקים בתוכי שלא קיבלו ביטוי. דחקתי אותם, לא נתתי להם מקום כי הם לא הרגישו לי חשובים, והקונדוליני שינה אצלי את הפוקוס. החלטתי שאני רוצה לארגן אירועים שיאפשרו לאנשים להביא לבמה דווקא את הצללים שלהם
"חוסר שביעות רצון, תחושת ריקנות, חוסר משמעות או תשוקה, קושי בקבלת החלטות - אלו הם רק חלק מהאינדיקציות לכך שהרצון שלנו לא תואם את המציאות שאנחנו פועלות בתוכה. האינדיקציות הללו יכולות לצוץ גם ברגעים שנראים על הנייר כמו המציאות הטובה ביותר", היא פורסת באתר הבית את משנתה. "חוסר ההלימה הזה יכול לשאוב אותנו אל לופים רגשיים, כעס, בלבול, עצב או תפקוד שלא תואם את הסטנדרטים שלנו".
"במשך עשור עבדתי בדיגיטל בכל מיני תפקידים", היא מספרת לי בשיחה אישית שמתקיימת מאוחר יותר. "הרגשתי משמעותית, אבל היו המון חלקים בתוכי שלא קיבלו ביטוי או במה. דחקתי אותם הצידה, לא נתתי להם מקום כי הם לא הרגישו לי חשובים או מקדמים. הייתי מאוד ממוקדת קריירה ומאוד ממוקדת סביב הניסיון להיות אמא טובה - על שלל רגשות האשמה שמגיעים עם זה, והקונדוליני שינה אצלי את הפוקוס. החלטתי שאני רוצה לארגן אירועים שיאפשרו לאנשים להביא לבמה דווקא את הצללים שלהם".
למה את מתכוונת ב"צללים"?
"הצל שלנו הוא החלק בנו שאנחנו לא מוכנים שיהיה חלק מאיתנו, שהוא לא מתאים לאגו שלנו, והחלקים האלה יכולים להופיע בכל מיני מקומות. כשאני מלווה אנשים, אנחנו משוחחים על כל אותם רצונות שיש להם שכרגע כלואים בתוך פחד. את הרצונות הללו אני מכנה 'דרקונים'. אז אצלי זה התפרץ הכי חזק במיניות, ולאט-לאט זה זלג לעוד מקומות בחיים. עזבתי את העבודה שלי, ההורות שלי השתנתה בעקבות זה. הרעיון הוא שהאנרגיה הזאת של הקונדליני דורשת פיצוי מיידי על כל מקום כזה שנדחק לצללים במשך שנים, וכשזה מתפרץ בצורה לא רצונית, זה ממש מרגיש כמו שד שהשתלט לך על הגוף".
אחרי מונולוג הפתיחה של יסמין, עוברת הקבוצה למשחק המרכזי שיתפרס על פני מרבית הערב -"שאלה או שיקוף?". כל אחד מהמסובים לשולחן בוחר האם בא לו שישאלו אותו שאלה אישית על עצמו, או שיתר הסועדים ישקפו לו דבר מה, בהתאם לרושם הראשוני שהם קיבלו ממנו. זה משחק שמצריך אומץ אמיתי. לא כל אדם בשל לקבל ביקורת, בטח שלא מזרים שהוא הכיר רק לפני פחות משעה, אולם יסמין לא נותנת לאף אחד או אחת לדלג על התור שלהם, וכולנו מתבקשים ומתבקשות לשחק.
זוכרות את מ', האישה עם הקארה מתחילת הערב? השיקוף שניתן לה, למשל, היה מכאיב במקצת. אחד הסועדים אמר שניכר שהיא מחזיקה בתוכה פגיעות מאוד גדולה. מ' השפילה מבט. "אתה לא לגמרי טועה", היא אמרה אחרי דקה ארוכה של שתיקה. "זה לא קל עבורי לשמוע את זה, אבל אתה די מדייק. תודה על זה".
4 צפייה בגלריה
יסמין גלקר-וייסבורד. התפרצות הקונדוליני הרגישה כמו שד שהשתלט עליה
(צילום: יסמין גלקר וייסבורד)
השפית מזמינה אותנו ליהנות מהארוחה העיקרית (קבב, חצילים ושלל תוספות טעימות), היין ממשיך להימזג, ותוכני השיחה והשיתופים רק הופכים לאינטימיים וחושפניים יותר ויותר. מישהו מספר על רומן שניהל בחו"ל במהלך טיסת עבודה, וניכר שהסיפור מכביד עליו. עד כה הוא היה הבחור המופנם מכולם, ופתאום הוא משתף אותנו בסוד הכמוס של חייו. אחר כך מגיע סיפור טרגי ומטלטל שלא היה מבייש את תוכנית "המתחזים" של חיים אתגר, ויש גם שיר מאולתר אחד ששר לנו דווקא הבחור עם הכיפה, ועוסק בפנטזיות המיניות הכי אפלות שיש לו, פנטזיות המנוגדות לכללי הדת הנוקשים.
בפסיכולוגיה היונגיאנית, הצללים או "הדרקונים" שיסמין מדברת עליהם, הם היבטים לא מודעים של האישיות, שהמודע, כלומר האגו שלנו, אינו ער אליהם. "כל אחד נושא איתו צל", כתב יונג, "וככל שהוא פחות מגולם בחייו המודעים של הפרט, כך הוא שחור וצפוף יותר". לטענתו, כשאדם מביע נכונות לראות את הצל שלו, הוא מקבל מפתח למגירה סודית ואפלה, בה שוכנת ערימה מבולגנת של דחפים ורצונות שעד כה נהג בהם בעיוורון. האירוניה היא שאת הדחפים האפלים הללו הוא דווקא רואה בקלות רבה מאוד אצל האחרים.
מהבחינה הזאת, השיקוף החברתי שהתבקשנו לעשות ממחיש בדיוק את זה - קל מאוד לזהות את הפגמים באדם השני, אולם היכולת לזהות באנשים תכונות אישיותיות מסוימות, מאפשרת למשקף לגלות דבר מה גם על עצמו. בכלל, ככל שהערב מתקדם, כך מתקבלת לה התחושה שכולנו הפכנו לקבוצת תמיכה אחת גדולה. גם השיקופים הקשים ביותר לא נאמרים כדי לפגוע, חלילה, והאווירה בחדר עוטפת, מאפשרת ומכילה. כמובן שעוזרת לך העובדה שאחרי כל שיתוף אינטימי, כולנו מחייכים למשתף או למשתפת ומודים להם מקרב לב על השיתוף. זה מנהג היפי, אבל הוא מאוד נעים. ממליצה.
יש עיקרון בפסיכולוגיה שנקרא 'זר ברכבת'. כשאת פוגשת מישהו זר לזמן קצוב ואת יודעת שאת לא תפגשי אותו יותר, את זוכה לתחושת שחרור שמאפשרת לך לבטוח בו ולשתף אותו בהכול
"הכוח הכי גדול של המשחקים הללו הוא הלגיטימציה שהם מעניקים", תסביר לי מאוחר יותר גלקר-וייסבורד. "כולנו מסתובבים בתחושות שאנחנו פגומים בכל מיני דרכים, וכשאדם יושב במעגל ומספר את השיט הכי אפל שלו, זה אוטומטית מייצר חמלה אצל הסובבים אותו. אנשים פתאום יכולים להסתכל פנימה על עצמם ולנהוג בחמלה כלפי כל החלקים בתוכם שהם גם נורא דומים. הלגיטימציה הזאת היא הריפוי האמיתי בעיניי, זאת לגיטימציה שנמנעת מאיתנו במציאות של סושיאל מדיה שהיא ברובה בולשיט. אנשים מחייכים ומצליחים ויוצאים לטיולים. הם לא מראים את החלקים האלה. הם לא מראים את הצללים שבתוכם, וכתוצאה מכך כולנו נמצאים באיזה לופ של חוסר לגיטימציה מתמשך".
"יש עיקרון בפסיכולוגיה שנקרא 'זר ברכבת'", מוסיפה גלקר-וייסבורד. "כשאת פוגשת מישהו זר לזמן קצוב ואת יודעת שאת לא תפגשי אותו יותר, את זוכה לתחושת שחרור שמאפשרת לך לבטוח בו ולשתף אותו בהכול. יש משהו בלא לראות את האנשים האלה שוב שמאפשר לך להיות כולך, וההחזקה של הערב הזה היא סביב הדבר הזה - לאפשר לאנשים התעוררות ראשונית אל תוך הלגיטימציה שמגיע לפצעים שלהם לקבל, במרחב שאינו שיפוטי ומול אנשים זרים שהם לא יפגשו יותר. זאת ממש יציאה למסע. יש אנשים שהגיעו לארוחה ויצאו ממנה אל תוך תהליך טיפולי בגלל משהו שהם בפעם הראשונה בחייהם הרשו לעצמם להוציא מהפה שלהם".
אחרי הקינוחים המוגזמים, גלקר-וייסבורד מבקשת להשאיר את כולנו עם טעם של עוד. "המשחק האחרון להערב הוא משחק וידויים – כל אחד מכם יכתוב על פתק סוד שהוא לא סיפר עד כה לאיש, או מסר שבא לו או לה להשאיר לקבוצה". אחרי מספר דקות אני מוצאת בדיוק את הווידוי שבא לי להשאיר. אני מקפלת את הנייר ומכניסה אותו לתיבה.
