"את כזאת מותק, אפשר לנגוס לך בלחי?"
"בתיאבון", אני אומרת לו. הוא נותן לי ביס ענק בלחי וממשיך בספק נשיכות - ספק נשיקות לכל אורך הצוואר ועצם הבריח שלי. טוב לי. כבר הרבה זמן שלא היה לי נעים ככה, רגוע, נטול פוזה ומגננות. מזמן לא הרגשתי שאני יכולה באמת להתמסר לנוכחות ולמגע של גבר, בלי לחשוב יותר מדי, פשוט להיות. אני מלטפת לו את הראש ומזיזה שיערה סוררת מפניו אל מאחורי האוזן.
"השיער שלי מפריע לך, מיס לוי?"
"לא, פשוט רציתי רגע להסתכל עליך, אדון...?"
"לא, אני כמו מדונה".
"יפה לך דיווה. אבל מה השם משפחה?"
"מתוקי".
קפאתי. מתוקי זה לא שם משפחה ששומעים כל יום. הכרתי כבר מתוקי אחד בעבר, והזיכרון ממנו, אם לומר את האמת, לא היה כל כך מתוק. אפילו מר. מתוקי החדש המשיך לנשק אותי בצוואר, אבל כבר לא הגבתי כמו מקודם. הוא הפסיק, התמתח והסתכל עליי.
"יובל, הכול בסדר?"
***********************************
את מאור מתוקי (השם האמיתי שמור במערכת) הכרתי לתקופה קצרה כשהייתי חיילת. שנינו גרנו בצפון הארץ, והכרנו דרך חבר משותף ששירת איתו באותה יחידה. היינו רואים זה את זו באותו הבר כמעט כל סוף שבוע, עד שהתחלנו לצאת. "לצאת". נפגשנו אולי פעמיים-שלוש אצלו בבית, הסתגרנו קצת בחדר והתמזמזנו, זה הכול.
מההתחלה הרגשתי שבין הבחור הזה לביני אין כל כך מין המשותף. אני אפילו לא זוכרת אם שכבנו או לא. כנראה שזה לא היה מיוחד מדי, ובשלב מסוים חתכתי והמשכתי עם חיי. כמה חודשים מאוחר יותר, שוב מצאתי את עצמי באותו הבר, הפעם עם חברה שלי הגר. התיישבנו והזמנו דרינק. ואז עוד אחד, ועוד אחד.
"הופה! את מי אני רואה פה!"
סובבתי את הראש, ומולי עמד מאור. כבר כמה חודשים שלא ראיתי אותו, ואם לומר את האמת, ואני לא גאה בזה, יש מצב שאפילו התעלמתי מההודעות שלו.
"אז את בחיים!", הוא חייך אליי חיוך פלרטטני מעוטר בגומות חן. שכחתי כבר איזה פנים מתוקות יש לו.
"שמע... אני ממש מצטערת, אני פשוט לא טובה בלענו-"
"הכול טוב נשמה! באמת. הכול טוב. אפשר להזמין אתכן לדרינק? מה בא לכן לשתות?"
אני דופקת בחברה שלי מבט של "יואו, איזה פדיחות, פליז תצילי אותי". "אני אשתה חצי גולדסטאר. טנקיו!", היא אמרה. ניכר שהיא לא הבינה את המבט שלי.
"יובלון...?" הוא כיוון את השאלה אליי.
"יין לבן?"
"קיבלת!", הוא אמר מחויך, ושם את היד שלו על הירך שלי, קצת מעל הברך. זה לא הפריע לי.
בינתיים איזה בחור התחיל לדבר עם הגר, והיא קמה והלכה לרקוד איתו ועם עוד כמה חברים בחלק הפנימי של הפאב. בינתיים אני ומאור על הבר, והוא מזמין לי צ'ייסרים, אחד אחרי השני.
"אתה לא שותה איתי?"
"אני נוהג".
"אתה ילד טוב!", אני חצי צועקת, חצי לוחשת לו באוזן. אני כבר שיכורה מאוד וחרמנית, והיד של מאור כבר הרבה יותר גבוהה במעלה הירך שלי, כמעט במפשעה. זה מרגיש לי קצת מוזר, אבל מצד שני אף אחד לא רואה, ואין לי באמת אנרגיה להזיז לו את היד, אז שיהיה.
איפה הגר? אני תוהה, כשהכול מתחיל להתערפל. מאור מציע שנצא רגע החוצה לשאוף אוויר. אנחנו יוצאים מהפאב מצחקקים וחבוקים, אני נשענת עליו, נשרכת אחריו לכיוון החנייה. אנחנו נכנסים לאוטו שלו, והוא מתחיל לנשק לי את הצוואר וללטף אותי במפשעה, בבטן, בחזה. אני מעורפלת ושיכורה נורא, ותכלס כל עוד לא שוכבים - שיעשה מה שהוא רוצה. אין לי כוח לזוז.
"מאור, טוב לי ככה. אני לא רוצה יותר מזה, בסדר?"
שיהיה ברור, לפחות לדבר אני קצת מצליחה. הטלפון שלי מצלצל. אני עונה.
"יובלון? איפה את? חיפשתי אותך שעה! אנחנו רוצות ללכת. את נשארת?"
"היי הגר! זה מאור! אל תדאגי, אני אחזיר אותה הביתה. עליי", מאור צועק לכיוון הטלפון.
"אתה בטוח?! אבל זה לא...", היא מגהקת, "בכיוון שלך בכלל. זאת שעה נסיעה", היא אומרת ומגהקת שוב.
"בטח, אין בעיה. אל תדאגי, הגר, היא תגיע בשלום הביתה", הוא מרגיע אותה.
"יובלון?" הגר מפנה את השאלה אליי.
"כן כן, תסעו. אני עוד פה. לאב יה!"
והשיחה נותקה.
המשכנו להתמזמז באוטו. כלומר, הוא המשיך לגעת בי באוטו כי אני לא בדיוק הייתי חיונית בשלב הזה. אבל אני כבר כאן, והוא הטרמפ שלי הביתה, ואני לא באמת במצב של להסביר את עצמי, ותכלס? זה לא כזה נורא. הוא כבר נגע בי בעבר הרי, אז מה הבעיה?
"אפשר שנחזור?" אני שואלת כעבור מספר דקות, מרגישה שהספיק לי.
"בטח, יפהפייה. מה הכתובת?"
פתאום נזכרתי שהוא מעולם לא היה אצלי בבית. תמיד היינו אצלו. נתתי לו את הכתובת, ויצאנו לדרך. אחרי חצי שעה הרכב של מאור נעצר מול בית הוריי.
"טוב, תודה רבה על הטרמפ!", אני מכריזה ובאה לצאת.
"מה? את לא מזמינה אותי?", הוא אומר בזמן שהוא מחנה את הרכב בחנייה.
"כולם ישנים".
"בסדר, רק תכיני לי קפה, אני אשתה זריז ואסע".
"טוב", אני עונה במונוטוניות יוצאת דופן. יוצאת מהרכב, ומדדה בקושי על שביל הגישה לכיוון הבית.
אנחנו נכנסים. הבית חשוך וזה אמצע הלילה. אחיי ישנים בחדרים בקומת הקרקע, לא רחוק מחדרי, והוריי ישנים בקומה העליונה. אני מסמנת לו להיות בשקט עם האצבע, הולכת לכיוון המטבח ולוחצת על הקומקום. כשהמים רותחים אני מכינה בשתיקה קפה שחור בכוס זכוכית, ומובילה אותו לחדר שלי, שישתה אותו שם כדי שלא נעיר את כל הבית.
הוא לוקח ממני את כוס הקפה, ואני צונחת על המיטה. סחרחורת כבדה פוקדת אותי. אני רוצה לישון. הוא סוגר את דלת החדר שלי, מניח את כוס הקפה, מטפס עליי ומתחיל לגעת בי. אני שקטה. אין לי כוחות לדבר או לזוז. הוא מתחיל להפשיט אותי. אני עדיין לא זזה. כל החדר מסתובב. שיעשה מה שהוא רוצה, כל עוד הוא לא נכנס, אני חושבת אבל הוא כבר ערום לגמרי. רגע, מה קרה בין לבין? זה היה ממש מהיר? או שפשוט נרדמתי?
"יש לך קונדום?", הוא שאל.
"לא. אין".
"לא נורא", הוא אמר. ונכנס.
הכול קרה כל כך מהר. רציתי להגיב, אבל לא הספקתי. לא היה לי כוח. כל תגובה הייתה כרוכה בכל כך הרבה מאמץ. ואם אני אמצא את הכוחות להפסיק – אז איך בדיוק? האם לצעוק? ההורים שלי למעלה, האחים שלי בחדר ליד. תשתקי. זה פשוט ייגמר.
הוא פמפם אותי לכמה דקות, גמר לי על הבטן, התלבש בשקט ויצא בלי לומר דבר. כוס הקפה הסתכלה עליי מהשולחן, מלאה ודוממת. שכבתי על הגב, בדממה, ודמעות התחילו לרדת לי מהעיניים ללא קול.
את זונה. את חתיכת זונה מסריחה. את כלבה רעה וזה הגיע לך. לא ענית לו, סיננת אותו, וזה מה שהגיע. התייחסת אליו כמו חרא, אז הוא זיין אותך. זה מגיע לך, קראו הקולות שבראשי. בשארית כוחותיי הרמתי את עצמי מהמיטה, ונכנסתי למקלחת. נעמדתי מתחת למים היורדים, ובכיתי.
ובכיתי.
ובכיתי.
עד שנגמרו כל המים החמים.
לא הצלחתי לישון כל אותו הלילה. המיטה שלי הייתה מקוללת. טמאה. רציתי לשרוף את המיטה ואת כל החדר יחד איתה.
מעולם לא סיפרתי להוריי על מה שקרה בביתם, באישון לילה, מתחת לאף שלהם. התביישתי. פחדתי שהם יחשבו שאני זונה מגעילה, בעיקר כי גם אני חשבתי ככה. גם להגר מעולם לא סיפרתי איך נגמר אותו הערב.
שבוע לאחר מכן, הטלפון שלי צלצל. על הצג היה כתוב "מאור הבנזונה". הלב שלי התחיל לפעום במהירות. יש לו חוצפה להתקשר. שניות ארוכות בהיתי במסך, תוהה מה לעשות, אבל לא יכולתי להישאר אדישה לשמו המרצד על המסך. עניתי.
"תגיד לי, יא חתיכת בן זונה מסריח, יש לך ביצים להתקשר אליי אחרי שזיינת אותי למרות שידעת שאני לא רוצה והייתי שיכורה לחלוטין! ועוד בלי קונדום! אל תתקשר אליי יותר בחיים שלך", צרחתי וניתקתי.
מעולם לא שמעתי ממנו או נתקלתי בו יותר.
*********************************
"יובל, הכול בסדר?"
אני מסתכלת על הבחור שלי, אנחנו מכורבלים במיטה והוא מלטף לי את הפנים. אני מביטה בו, כמה הוא שונה מאותו "מתוקי", אי שם ב-2010. אני מנסה להתנתק מהשם שלו ולהתרכז בפניו, להתרכז במהותו האחרת ולהיות נוכחת, אבל אני לא מסוגלת. שמו של הבחור זוהר מעלינו כמו הילה מקוללת, וכל מה שאני חושבת עליו זה האם אותו "מתוקי" מ-2010 יודע. האם הוא יודע שמה שהוא עשה פגע בי.
אם רק הייתי יודעת שהוא מבין, מביע חרטה, מתנצל - הייתי אולי יכולה לשחרר, לסלוח, ולו רק בשביל להמשיך בעצמי, בשביל שאוכל לשים מאחוריי את הכאב מהעבר המקרין אל תוך נשמתי בהווה, ולהתמקד בכאן ובעכשיו, להתמסר. אבל זה לא עובד לי.
אני נפרדת ממתוקי החדש לשלום ומתיישבת על המחשב. אני מחפשת את "מתוקי 2010" בפייסבוק. מסתבר שזה לא קשה, אין הרבה אנשים עם השם הזה, ותוך שתי דקות אני מוצאת אותו. בתמונת הפרופיל הוא נראה מחובק עם אישה. הוא במערכת יחסים עכשיו. מעניין אם היא יודעת.
מה הוא עושה בחיים? אה, עדיין בצה"ל. כל הכבוד לצה"ל! בתמונות הוא נראה בחופשה. הוא מחייך בכולן, נראה מאושר. מעניין איך הערב ההוא השפיע עליו. אני תופסת את עצמי ותוהה למה זה מעניין אותי בכלל? מה זה ייתן לי אם אדע שהוא מבין או מתחרט או מתנצל או עבר טיפול? שימי את זה מאחורייך כבר, אני פוקדת על עצמי, ותמשיכי. תמשיכי עם חייך, זה לא קשור אלייך יותר.
ואולי – אולי זה דווקא כן?
כי אולי, אם אני אדע שהוא מבין, או מתחרט, או מתנצל, או עובר טיפול, אני אצליח לשחרר את כל המחשבות הרעות האלה שעד היום, בגיל 30, ממשיכות ללוות אותי. מחשבות שאני זונה מסריחה. שזה היה באשמתי. שאני בן אדם רע. שזה הגיע לי.
לפעמים אני מרגישה שעד שאני לא אשחרר מהמחשבות האלה, אני לא אצליח להיות פתוחה לאהבה באמת. בגלל זה אני צריכה שהוא ידע. שהוא יבין. שהוא יתנצל. כדי שאצליח לאהוב ולהיות אהובה כמו שמגיע לי. כדי שאוכל להסתכל על "מתוקי 2021" שלי, לתת לו פנים ללא שם, להאמין שאני שווה לא פחות ממנו, ולהצליח לאהוב באמת.
