"תעשי את זה בשביל ההשתדלות", התחננה בפניי חברתי מ'. אז פתחתי, בפעם המי יודעת כמה, פרופיל ב'קיופיד'. עם כל הרצון להפסיק לרצות אהבה לעולמי עד, חג היום וההצהרות האלה לא באמת מחזיקות מים כשאת בודדה ללא הילדה.
נזכרתי ב-א', שאמר לי שאפליקציות היכרויות הן הדרך הכי טובה להכיר בחורים בימינו. גם את החברה שלו הוא מצא באפליקציה. א' התגאה שהיא עשתה סווייפ ימינה אחד על 100 פרופילים, ושהוא היה המאצ' הזה. אני עשיתי סווייפ אחד ימינה על 250 שדפדפתי שמאלה. קיבלתי מזה מאצ' אחד שהתחיל בשאלה: "איפה את בליל הסדר?", והסתיים בשתיקה.
"את בררנית ואת מדפדפת מהר מדי", פסק מכר של משפחה במהלך ליל הסדר, אחרי שהצעתי לו לדפדף יחד באפליקציה כדי להראות לו כמה מייאש המצב. הוא לא הבין מדוע שללתי את כולם, נעצר על בחור אקראי ושאל, "מה איתו? הוא לא מספיק חתיך בשבילך?".
"לא הגעתי עד הלום כדי להתפשר על חיקוי זול של זארה", הסברתי, אך הוא לא השתכנע. "וחיקוי זול של האחרון ששבר לך את הלב, זה כן טוב?! גם אם מתוך 200 יש רק אחד שמעורר בך עניין, זה כבר משהו. את רק צריכה למצוא כמה כאלה שכן יעשו לך את זה, ולהתחיל לצאת כבר. אני יוצא עכשיו עם חמש נשים ונהנה מכל רגע", הכריז כשבדיוק אחת מהן שלחה לו הודעה.
בינתיים, כל בני המשפחה המורחבת התאגדו בסלון לקולות השיחה המתלהטת. ניכר שכולם ניסו לפתור את החידה - מה כל כך דפוק בי שגם בליל הסדר השישי אחרי הגירושים שלי, אני עדיין מתייצבת לבד לארוחה, בעוד שכל מי שהתגרש אחריי כבר מצא זוגיות חדשה.
המסקנות המשפחתיות מליל הסדר היו שאני פסימית מדי, שעם גישה כמו שלי אני בחיים לא אמצא אף אחד, שחבל שאני לא משלמת לאפליקציה כדי שהיא תראה לי מי עשה לי לייק, ושאם אני מתקמצנת על מנוי, סימן שאני לא באמת מחפשת אהבה. הודעתי לכולם שאני בספק אם מ'קיופיד' תבוא הישועה, אבל לפני השינה הורדתי גם טינדר, אתם יודעים, בשביל ההשתדלות. שיחקתי שם קצת עד שהתעייפה לי האצבע והלכתי לישון.
יום ראשון לחול המועד הגיע. בחישוב זריז זה אומר שתוך יומיים הילדה כבר עוברת לאבא שלה. חשבתי שכדאי להגביר את ההשתדלות, וכעבור שעה של דפדוף נמרץ ב'קיופיד', עברתי לטינדר רק כדי לדפדף שוב בין אותם הפרצופים שדחיתי שעה קודם. ממש מועד ב'.
כל ההשתדלות הזאת התחילה להרגיש יותר כמו השתעבדות ועבדות, הכי רחוק מחג החירות. אני מדפדפת מתוך התמכרות, מתוך עצבים, ייאוש, תקווה ופחד גם יחד. סיננתי כבר את הגברים שהצטלמו עם מסכה במה שהסתמן כאיזה טרנד קורונה איום, הזזתי שמאלה את בעלי התמונות המטושטשות, את הבוגדים שמחפשים נשואות, ושללתי גם את אלו שבזוגיות "מאפשרת".
לבסוף נשארתי עם אחד שאני מכירה כבר מהפייסבוק. אחר שהשיחה דווקא זרמה במעין להטוט מילים מוצלח, הוא הציע לפתע לשלוח לי 'דיק-פיק'. כשסירבתי, כתב: "חשבתי שאת כוסית מטומטמת, אבל מסתבר שאת צרה. זה לא לחמור כמוני". או-קיי, תודה?
מ' אומרת שכמו שבזוגיות צריך להשקיע זמן על חשבון דברים אחרים, כך גם כשמחפשים זוגיות, אבל מי בדיוק יחזיר לי את אותה חצי שעה ריקה של שיחת סרק שהסתיימה בהצעה מגונה? שלא לדבר על הזמן שאני עתידה להשחית בדייטים כושלים? מה גם שבזמן שהשקעה בזוגיות מתגמלת באופן מידי, החיפוש אחריה מייאש, סיזיפי ומתיש. אני מניחה שכמו עם דברים אחרים, גם כאן צריך הרבה מאוד מזל, סבלנות וחשק, שילוש קדוש שאין לי אף אחת מהצלעות שלו.
זה מזכיר לי את התחושה הבלתי מוצדקת שעטפה אותי אחרי הפרידה האחרונה. קיבלתי את ההרגשה שאני לא מספיק טובה, ואף על פי שאני יודעת שזה לא נכון, זאת עדיין התחושה שאני משחזרת בכל פעם שאני נכנסת לאפליקציה ומרגישה ביתר שאת שמישהו שאהבתי ויתר על היהלום שאני, לטובת איזו מחט שהוא טרם מצא.
עברו שבועיים מאז, ואני נשבעת שבכל יום שעבר רציתי להרים ידיים ולסגור את כל החשבונות. זה ממש לא בשבילי, ומאוד קשה לי עם המחשבה שאני תלויה באפליקציה כדי למצוא אהבה. בשם ההשתדלות אומנם פתחתי חלון, אבל רומנטיקנית שכמוני בכל זאת מקווה שאהבת חיי תיכנס מהדלת.
כן, אני יודעת שבסוף צריך רק מאצ' אחד מוצלח באפליקציה, או איזה צירוף מקרים נחמד מחוצה לה. עד אז, אין מנוס אלא להמשיך לנסות להתרגל להיות לבד. בסוף יקרה אחד מהשניים: או שאמצא אהבה או שסופסוף אתרגל להיעדרה.
