עוד שבוע התחיל. אני באמת לא מצליחה להבין איך זה שהזמן ממשיך לזוז אם כלום לא קורה בו. זה מרגיש שאני כלואה בתוך קפסולת זמן - מבפנים הזמן עומד מלכת, אך מבחוץ הוא מתקדם כרגיל. לפחות נעים בעין בתור הקפסולה שלי, דירת שני חדרים יפואית ועתיקה עם תקרות גבוהות ורצפות מצוירות. אבל משעמם. אני כמהה לעניין, לערב מדליק ומלא ריגושים שאין לדעת איך הוא יסתיים.
מאז ש"חזרות" עלתה לאוויר, התחלתי לקבל כל מיני הודעות מטרידות, חלקן ברשתות החברתיות וחלקן בפלאפון הפרטי שלי. אמא אחת אפילו רצתה לשדך אותי לבן שלה! גברים שלא טרחו לבזבז זמן בלענות לי בטינדר, פתאום יצאו מהחורים והתחילו לשלוח הודעות.
לא מתאים לי לצאת עם מישהו שרוצה לצאת איתי רק כדי שיוכל אחרי זה לרוץ לחבר'ה ולספר ש"זיינתי את קאשה מחזרות". אם התמדת כל כך בלהתעלם ממני, למה פתאום נזכרת לשים לב אליי רק עכשיו, כשאני בטלוויזיה? לא קונה את זה.
עד שהסגר יפריד בינינו
זה נהיה לי קצת יותר מדי, האינטרסים האלה, וזה מרתיע, אז הקפאתי את חשבון הטינדר שלי. עכשיו קצת שקט לי, תודה. אבל איך מכירים פרטנרים פוטנציאליים לסקס בימינו, אם אי אפשר להשתמש באפליקציות הללו, ואם כולנו סגורים בתוך קפסולת זמן, מבודדים מתמיד? מה, למחזר בחורים מהאוב? אני שונאת לעשות את זה, אבל נדמה שאין ברירה. לא חשבתי שאי פעם אגיד את זה, אבל נראה לי שזה הזמן להוציא את 'הרשימה'. היא די ישנה ולא מעודכנת, אבל זאת כבר התחלה.
אני יודעת מה אתם חושבים – אתם בטח חושבים שהפכתי לג'ואי מ"חברים", ואני מבינה, זה באמת מביך, אבל קצת בא לי להיזכר בכל הבחורים ששכבתי איתם מהרגע שבו הפסקתי לעדכן את הרשימה. הבעיה היא שהיזכרות בהם מציפה גם לא מעט זיכרונות קצת פחות נעימים ממפגשים מיותרים לחלוטין שהתרחשו בשנה האחרונה, אז כנראה שלא זו הדרך.
חוץ מזה, אם אני כל כך מתקשה להיזכר, או אם אני נזכרת בדברים בבעתה, כנראה שיש לכך סיבה, ואפשר או אפילו רצוי לוותר על מפגש חוזר עם הגברים האלה. אני צריכה פשוט לחשוב, עם מי בא לי להיפגש שוב? האם אני מתגעגעת למישהו?
אחרי זמן לא מבוטל של מחשבה, אני מצליחה לצמצם את הרשימה שלי לשני בחורים בלבד. 'התופין' - בחור איתו אני שוכבת שצעיר ממני בכמעט עשור, עם קעקועים במקומות אסטרטגיים וגוף מסותת כמו של אל יווני בגרסה התל-אביבית, שהסקס איתו הוא פשוט לא מהעולם הזה (הבחור לא מתעייף!). הבעיה היא שאותו אל יווני תקוע עכשיו בסגר בצפון הארץ, אז הוא נאלץ לצאת מהמשוואה. יש גם את גיא - הסקס פרטנר הכי נאמן שהיה לי, אבל ניתקתי איתו את הקשר לפני כמה חודשים.
"אני רוצה אהבה ואני מעדיפה לא לכפות את הצורך שלי באינטימיות על המפגשים שלנו", אמרתי לו בפגישתנו האחרונה. הוא הביט בי, ניסה לכבוש את האכזבה מהמחשבה על כך ששנה וחצי של חברות מדהימה וסקס נפלא באים בזאת אל סיומם, אך לבסוף הוא הבין, והתרחקנו. אבל עכשיו אני חוזרת בי. אני לא רוצה אהבה! כלומר, כן, זה יהיה נחמד, אבל זה לא מה שדחוף לי כרגע! אני רק רוצה סקס נעים ומלא תשוקה עם גבר שאוכל לסמוך עליו ועל האינטרסים שלו.
תמונות יפואיות
אני מהרהרת בדבר והאנרגיות המיניות שלי כבר מתחילות להשתולל. אני תקועה כאן, בקפסולת הזמן שלי, וכבר כל כך הרבה זמן שלא ראיתי גבר סתם ככה, שהוא לא המוכר מהמכולת או האיש מהקצבייה בפינה. די. אני לא יכולה יותר. תנו לי לצאת לאיזה סיבוב ראווה ושטיפת עיניים, משהו שיאפשר לי להאכיל קצת את הליבידו במראות יפים. באמת שבמצבי הכול הולך! אני ממש לא בררנית. באמת! מבוגרים, צעירים, מזוקנים, נמוכים, גבוהים, נשים, גברים. הכול. רק תנו לי איזה מראה מרענן, שונה, משהו שיהיה אפשר לפחות לפנטז עליו קצת.
אני יוצאת למרפסת עם כוס הקפה שלי. מתיישבת על הכסא, מותחת את הרגליים על הגדר ממול ומסתכלת על הגג של השכנים. גבר שמנמן בשנות הארבעים לחיו, לבוש בגדים מוכתמים, נכנס לי לפריים. הוא אוחז בדלי צבע גדול. הוא מקריח ויש לו כרס קטנה והמון שיערות בידיים. אני צוחקת בקול. או-קיי, אני מודה שכשאמרתי לעצמי ש"הכול הולך", כיוונתי למשהו קצת אחר, אבל זה גם משהו. תודה לך שם למעלה, מי שלא תהיה. תודה!
הבחור מניח את הדלי, מסתובב עם גבו אליי ונותן קריאה, ולפריים נכנס כעת גבר נוסף, צעיר. גם הוא לבוש בגדי עבודה מוכתמים בצבע. יש לו שיער כהה קצוץ וזקן ארוך אך מסודר. בזרועותיו השחומות והשריריות הוא אוחז בדלי צבע נוסף. הוא מניח את הדלי, מתקרב לקצה הגג, וכעת הוא ממוקם ממש מולי, גג אל גג.
הוא מדליק סיגריה, ואני קולטת שאני בוהה בו מהופנטת. רואה איך הוא מקרב את שפתיו אל קצה הסיגריה, יונק ממנה שאיפה עמוקה לריאות. הוא עומד ככה נינוח, עם אפס מאמץ. אוי לא! עיניו נתקלות בשלי. שיט! אני ממהרת להסיט את המבט, מקווה שהספקתי להינצל בזמן. ראשי מופנה לכיוון השני, אך אני ממשיכה לשגר פזילות עדינות לכיוונו. הוא עדיין מסתכל עליי. העיניים שלו נעוצות עכשיו עמוק בשלי, והמבט שלו מקרקע אותי למקום. אני מרגישה את העיניים שלו כמו לייזר, סורקות אותי עם כל תנועה שאני עושה.
למה הוא נתקע? הוא לא צריך לחזור לעבוד? אני קמה ומחליטה לעזוב את המרפסת. חלונות הבית שלי פונים לכיוון הבניין של השכנים, ומהגג שלהם אפשר לראות כל מה שקורה אצלי בדירה. יש יום יפה היום, חמים עם אוויר טוב, וחלונות הבית שלי פתוחים לרווחה. אני עוברת מחדר השינה לסלון, ורואה את הבחור שלי עובר יחד איתי. אני נעצרת בסלון, הוא נעצר מולי. אני ממשיכה למטבח, הוא ממשיך איתי.
בכל יום אחר, כנראה שזה היה מטריד אותי. אבל דווקא משום שכה פיללתי לשטוף קצת את העיניים, אני מוצאת את פלירטוט הגגות הזה מרגש במיוחד. כאילו מישהו למעלה הקשיב לי ברוב קשב, כאב בכאבו של הליבידו המקרטע שלי, והחליט להיענות לבקשותיי ולשלוח אליי את הבחור המסוקס והמלוכלך הזה. אולי הייתי צריכה לפלל למשהו בעל קצת יותר חשיבות? די, יובל, אי אפשר הכול.
אני מגבירה את הרדיו שבסלון, ומתחילה לרקוד. הוא עדיין מסתכל. אני רוקדת ושרה בעדינות עם המוזיקה, והחולצה שלי מתנופפת לצדדים וחושפת כתף שזופה. הוא עדיין שם, ממשיך לתצפת עליי מהגג. מדי פעם אני שולחת פזילה בלתי נראית לבדוק אם הוא עדיין שם. אני ממשיכה לרקוד. כביכול אני רוקדת לעצמי, אבל בעצם אני רוקדת בשבילו.
הוא יודע את זה. זה פלירטוט קטן ומרגש, ללא מילים. כמו להבחין במישהו מהקצה של הבר ולשלוח זה לזו מבטים חשאיים כל הערב, אך לא לעשות כלום מלבד "להתנהג בטבעיות" במרחב. אבל כל פעולה מכוונת. כל פעולה היא הופעה. כל חיוך, כל זמזום שיר, כל רכינה. הכול הופעה. ושני הצדדים יודעים. יודעים אבל שותקים.
כאן גם טמון הריגוש הגדול לדעתי, במרחק ובספק. אני כל כך מתרגשת מהפלירטוט החשאי והספונטני הזה, שאני מדלגת במהירות לשירותים כדי למרוח ליפסטיק. אם כבר, אז כבר, ניתן לו את כל ההופעה! אני יוצאת מהשירותים, מאופרת קלות ועם שפתיים תפוחות, וחוזרת לסלון.
אבל רגע, איפה הוא? אני מסתכלת בעדינות מבעד לחלון, ולא רואה אותו. אולי הוא שינה עמדה על הגג? אני יוצאת החוצה למרפסת, משם אפשר לראות יותר טוב. לא, הוא נעלם. לפני רגע הוא היה כאן! אני מסתכלת למטה, אל הרחוב, לראות אולי הוא הלך אל האוטו, להביא משהו. אבל הבחור נעלם כלא היה. אולי יום העבודה שלו פשוט הסתיים? הגיוני. הוא הרי לא יכול לעמוד פה על הגג לנצח. אולי היה לו פיפי? אולי כשהלכתי לשירותים הוא חשב שהמשחק הקטן שלנו נגמר, והלך?
ואולי הוא בכלל לא הסתכל עליי ואני פשוט כבר נהייתי כל כך נואשת וחרמנית עד שהתחלתי לדמיין דברים, ופלירטוט הגגות הקטן שלנו היה בראש שלי כל הזמן? אבל יכולתי להישבע שהוא הסתכל עליי. אני לא עד כדי כך מעופפת. מאוכזבת, אני נכנסת הביתה. גומרת אומר בליבי שמחר אחכה לו שוב, באותו המקום ובאותה השעה, לפלירטוט גגות נוסף. מחר הוא יופיע שוב. אני בטוחה.
