הימים ימי קורונה, וזה אחלה טיימינג לחזור להיות רווקה בדרום תל-אביב. או רגע, בעצם, לא.
חודשיים בלבד חלפו מאז שבן הזוג ואני החלטנו לצעוד בנפרד. ביקשנו לקחת את הזמן כדי לחקור, לאתחל את עצמנו ולבדוק פנימה. ללא ילדים, משכנתא או רכוש משותף, לא נותרה כל מניעה מלבדוק את סימני השאלה שהתעוררו, כמו גם את הצורך בהשלמת המסעות האישיים שלנו.
ואז, קורונה.
דקה וחצי בערך אחרי שהתפצלנו לבתים נפרדים, ממשיכים להיות בקשר, לעזור זה לזה, לתמוך. המרה מלאה של זוגיות קסומה לחברות אמיצה. עדיין מתים האחד על השני אבל כחברים, ולא כזוג.
ואז, קורונה.
היא לא יכלה להגיע רגע קודם, כשעוד גרנו ביחד תקופה תוך הבנה מלאה שזה נגמר, אבל עדיין מתנחמים בחיבוק ושיח הדדי. והיא גם לא חיכתה עוד טיפ-טיפה קדימה, לתת לנו תקופה של לצאת ולבלות שוב כרווקים, להשתחרר, למצוא אהבות וקשרים חדשים. הו, לא. מכל העיתויים החביבים שהיא יכלה ליפול בהם, כולם גרועים כמובן, היא הפליאה במיוחד להצליף בנו בדיוק בקו התפר הזה של "הרגע נפרדנו" ו"עוד לא התגברנו". ובום, ככה תפס אותנו ההסגר - בודדים בדירות שונות, עדיין המומים מה"לבד" החדש, עדיין מתאקלמים למציאות של "איך אני מתמודד/ת בלי"? לזה אתם קוראים לבד? מגחכת על כולנו הקורונה, בואו אני אראה לכם מה זה לבד.
בגיל 32, אחרי שכבר חשבת שאת במסלול הישיר להתברגנות עם ילדים ובעל ודירה משותפת, לבחור להיות שוב רווקה עלול להיות במקרים מסוימים חוויה נהדרת בונה ומעצימה, או - בתקופה של מגפה עולמית והסגר כפוי - הדבר הכי נוראי שיכולת לעולל לעצמך.
"שעות יצירה עם הילדים", "הבעל משגע אותי", "האישה ואני זוכים לזמן איכות", "משפחה בהסגר", סלפי משפחתי עם מסכות עבודת בית - אני מרפרפת על הפוסטים והשיתופים ולא יודעת אם להרגיש חמלה או קנאה, כמיהה או רתיעה. פאק, אני מרגישה הכל. רציתי להיות שם, עמדתי להיות שם, משהו השתבש בדרך, סבבה, התחלתי לחשב מסלול מחדש - והנה בא הנגיף הנחמד מסין ומנתק לי את כל הווייז.
חכי שניה, רגע. תישארי לגור לבד עם עצמך בלי סטוצים, בלי מפגשי חברים, בלי עבודה, ומתישהו בעתיד הדי רחוק והלא ברור, תוכלי לצאת ולמצוא שוב אהבה. או כבר עכשיו, אם את פריקית של התכתבויות אינסופיות במסנג'ר. האמת? כן, אבל רק כשאני רואה את "הסוף". כי אפשר להתחיל "לצאת עם גברים" וירטואלית. לקשקש בטינדר, להצטרף לקבוצות, להיכנס באומץ אל תיקיית ה"אחר" בהודעות בפייסבוק, לשם נשלחות הודעות של גברים זרים שצוקרברג מסנן עבורי. אבל כל זה מרגיש נכון רק אם את רואה את האופק של כל זה. רק אם את יודעת שבעוד ככה וככה ימים, את גם תראי את הבנאדם. כלומר, בלייב, לא ב"זום". בחיי, עוד סלפי וידאו אחד ואני מתפגרת.
אז מה עושה רווקה בשנות השלושים לחייה בתקופה של קורונה? שאלה מעולה, אני עוד בשלב של להבין מה עושה רווקה בשנות השלושים לחייה באופן כללי. האקס הטרי שהוא עדיין החבר הכי טוב, לקח ברצינות את עניין ההנחיות פי כמה ממני, והוא ממאן להכניס כל אדם שהוא לביתו, כך שהתכנון החמוד שלנו לפני וגם אחרי הפרידה - לראות ביחד את "פרוזן 2" כי בכל זאת, יש דברים שחייבים לבצע - התאייד לו לנצח.
גם התכנונים לאירועי קמפינג עם חברים במרץ-אפריל, החודשים הכי יפים בישראל, נמחו לבלי שוב. בעצם, כל הדברים הקטנים שעוד עודדו אותי בעת הפרידה, שהפיחו בי אופטימיות ותקווה להמשך החיים, ומאמי, זה יהיה קשה, אבל עולם שלם של הרפתקאות וגילויים מחכים לנו בחוץ - הכל הצטנף לכדור קטן שמשרד הבריאות מגלגל תחת נעלו.
להתחיל מבראשית
אז מה באמת עושים? הדבר הראשון שאעשה כשהתקופה האיומה הזו תסתיים, אומרת לי חברה, הוא לרקוד במועדון. אני הולך לחרוש את הפאבים, אומר חבר אחר, ואני הולכת להשתכר ולעשות מלא סקס עם אנשים שאני לא אזכור את השם שלהם למחרת בבוקר, אומרת אחרת. ואני מאזינה לכולם וחושבת, או-קיי, אז אני אלך אחריכם ואלמד איך עושים את זה בכלל.
בינתיים שקט על הגג שלי ביפו. הנוף הפנורמי חושף המון מסוגרים אחרים שטיפסו אף הם לגגות העזובים בדרך כלל שלהם, או נצמדים למעקה המרפסות כאילו שזה מספיק "בחוץ" בשביל להרגיש שהם ממש עומדים ברחוב. אני מחליפה איתם מבטים, הם מחייכים אליי, ופתאום אני קולטת שיש פה מערכת שלמה של סימנים שאני לא מכירה, ואם אחד מהם צועק, "אפשר לקפוץ אלייך לשכטה?", או משהו כזה, ועושה קפיצה מהמרפסת שלו אל שלי - מה זה אומר? והנה ככה, בבת אחת, חזרתי להיות אותה דתל"שית תל-אביבית טרייה, שלא מבינה בפלירטוטים ולא מתמצאת בחוקי המשחק, ונגאלה מכל אלה בזכות זוגיות הדוקה חמש דקות אחרי שצנחה לתוך העולם הזה.
כשסוף העולם יעבור, בהנחה שאשרוד, אתחיל למעשה את כל תהליך הרווקות מהתחלה. רק שהפעם העולם יהיה טיפה אחר. ואני, ככל הנראה, אהיה הרבה יותר סקרנית, הרבה פחות סבלנית, אבל בורה ותמימה בדיוק באותה המידה.
הכותבת היא סופרת ומנחת סדנאות באוניברסיטת בן גוריון
