במהלך החגים ירדתי לפסטיבל במדבר. ארבעה ימים שבהם אנשים מכל הארץ התכנסו יחד לסופשבוע ארוך של מוזיקה, סדנאות, אקסטטיק-דאנס, חיבורים והזדמנות רגע להתנתק מהמציאות המאתגרת, ולהיזכר שאפשר גם לנשום לרווחה. ירדתי עם חברה טובה, והגענו מוקדם, לפני שהפסטיבל התחיל. הנסיעה הייתה ארוכה ומתישה, וכשהגענו הרגשנו שאם אנחנו לא שותות קפה עכשיו, אנחנו כנראה נרדמות בו במקום. הבטנו סביב וראינו שממה. הבר והקפה עדיין לא נפתחו. לא רחוק מאיתנו, מתחת לעץ, ראיתי פתאום גבר מעשן סיגריה. יש לו קפה! אבל איך? ניגשתי אליו.
"סליחה, מאיפה הקפה?"
"את חדת הבחנה", הוא אמר. "ניסיתי להסתיר".
"למה?"
"כי אני הכנתי אותו".
"אבל אמרו שאסור להביא גזייה. זה אומר שהכנת מחוץ למתחם?"
"לא. הכנסתי לכאן".
נראה שהאיש הזה לא ממש אוהב שאומרים לו מה לעשות, כי ההנחיה הברורה של המארגנים הייתה שאסור להכניס גזיות למתחם הפסטיבל, כנראה מחשש לשריפות. התרשמתי שהוא גם לא יודע לקבל "לא" כמוצא סופי. הוא יעשה כל מה שהוא רוצה, על אפם וחמתם של היתר. "קחי שלוק", הוא הציע. "לא לא, זה שלך. תשתה". לא ידעתי כמה אני רוצה להיות שותפה בדבר עבירה, אך הבחור הוסיף להתעקש, ולקחתי שלוק.
הודיתי לו וחזרתי לחברתי. "מה, מצאת קפה?!", היא שאלה בהתלהבות. "אממ, לא ממש. זה הבחור ההוא הכין", עניתי והצבעתי על האיש עם הגזייה.
"אבל אסור להכניס גזייה".
"כן. לא נראה שאכפת לו מהחוקים".
ואז הוא התקרב אלינו. הזמנו אותו לשבת אתנו, בכל זאת, הוא היה חביב והציע לנו קפה, והוא קיבל את ההזמנה והתיישב.
"את מוכרת לי", הוא הביט בי ותהה.
"אממ... אולי קראת אותי?"
"נכון! קראתי אותך ב-ynet, ואם להגיד את האמת, לא אהבתי את הכתיבה שלך. כל מה שאני זוכר ממה שקראתי, זה רק שאת יפה". לא הבנתי למה זה רלוונטי לתת לי את פיסת המידע הזאת. מה זה בדיוק מקדם? מה אמירה כזאת משרתת בדיוק חוץ מלייצר אצלי רתיעה?
"וואו, כמה נעים לשמוע שאישה כותבת את שעל ליבה, וכל מה שגבר חושב זה שכל מה שהיא אמרה מיותר, ושהיא רק פרצוף יפה".
"לא הסברתי נכון. מה שהתכוונתי זה שאני זוכר שכתבת בשפה מאוד וולגרית, עם משפטים כמו 'רציתי שיזיין אותי', 'זין', כל מיני כאלה, ואז פתאום בתמונה רואים מישהי יפה ועדינה כזאת. השפה הגסה והמינית לא התחברה לי עם העדינות שלך".
לא נפגעתי מהדברים. האמת היא שאפילו קצת שמחתי. זה שאישה נראית "יפה ועדינה", לא אומר בהכרח שהיא קדושה, מדונה, חסודה, או לא אוהבת מין, להיפך. נשים יכולות להיות מיניות בכל הצורות ובכל הצבעים. הן יכולות להיות חרמניות, ולרצות רק סקס, או להעדיף עומק, אהבה וכבוד. פתאום הבנתי כמה חשוב שאני כותבת את מה שאני כותבת בשמי המלא, בפנים גלויות, ובלי להתחבא. שייראו כולם שיש נשים שאוהבות מין ונראות גם ככה, ושיש אותנו בכל הצורות ובכל הגדלים.
"אבל את יודעת, זה לא פייר", הוא אמר פתאום. "את יכולה לכתוב ולהגיד בריש גלי 'אני סתם חרמנית ובא לי רק סקס', אבל אם גבר יגיד את זה, זה לא יתקבל בברכה. זה לא הוגן". באותו הרגע חברתי נכנסה לתמונה. "אבל מה חדשני בזה? איזו תפיסה בדיוק זה יקדם אם גבר יגיד את זה? את הסטריאוטיפ הגברי השחוק שגברים רק רוצים לזיין?
"די נו, בוא תחדש לנו. בוא תשבור את המוסכמה ותספר סיפור של גבר אחר. מה שאישה עושה, כשהיא אומרת בריש גלי שלפעמים היא סתם חרמנית, זה לשבור את הסטריאוטיפ שקיים בחברה כלפי נשים, לפיו אישה היא לא מינית, ושהיא רק רוצה לשים טבעת על כל גבר שמתקרב אליה".
איך אני אוהבת את חברות שלי. היא כל כך צודקת. כשאישה לא חוששת להכריז שהיא מינית, ולא משנה באיזו דרך, אם זה עם פרטנר קבוע או ברווקות, היא שוברת את חומות הבושה שאפפו את המיניות הנשית במשך דורות, והפכו אותה למיניות פאסיבית. מנגד, בזמן שחונכנו "שגברים רק רוצים סקס", כשבא גבר ושובר את המיתוס הזה, ומראה שהוא לא רק מחפש מיניות אלא גם אינטימיות, ושהוא מוכן לחשוף רכות ופגיעות ולדבר את הרגשות שלו, הוא שובר את הנרטיב המגדרי הקיים ומחליף אותו בסיפור חדש.
בתום השיחה הזאת נפרדנו לדרכנו, ומדי פעם במהלך הפסטיבל האיש קפץ אליי ואל חברתי כדי להביא קפה ודברי מתיקה. זה היה ממש נחמד מצדו. הרגשנו שהוא דואג וחביב, והוויכוח המתיש לא חזר על עצמו. אנשים באמת נחמדים פה בפסטיבל הזה, חשבתי.
"יוב, נראה לי שהוא מתחיל איתך", חברתי אמרה פתאום. "לא נראה לי שהוא סתם נחמד אלינו. משהו בו מעורר בי אי נוחות". הקשבתי לה אבל קיוויתי שהיא טועה ושהוא סתם אדם נחמד, במובן הכי תמים של המילה. בכל זאת, אנחנו בפסטיבל ואנשים כאן אוהבים וחייכניים ודואגים ומרימים האחד לשני. הוא גם נראה מבוגר ממני, בכמעט עשרים שנה. אני בספק אם זה המצב.
למחרת התעוררתי מוקדם. היה אויר מדברי נעים של בוקר. בבמה המרכזית קבוצה של כמאה אנשים תרגלו יוגה. כולם סביבי היו מנומנמים, וחייכו ברכות זה לזה. באזור המרכזי ראיתי אותו יושב לבד ושותה קפה. "בוקר אור", זרקתי לעברו כשחלפתי בדרכי לשירותים. "בוקר אור. רוצה קפה?". רק התעוררתי. אני לא יודעת עד כמה אני בנויה עכשיו לאינטראקציה ולאנרגיה שלו. אני צריכה רגע להיות לבד. מצד שני, כן אשמח לקפה, והוא הציע בנחמדות. התיישבתי.
הוא הכין לשנינו קפה מבושל, ועברנו לשבת מחוץ למתחם, באזור שקט, בלי מוזיקה או הנחיה, כדי רגע להתחיל את היום בשקט, אבל ניכר שהוא כל הזמן רצה לדבר. אוף, שיניח לי. הוא נראה מרוגש, לא ברור למה, וניסה כל הזמן לשאול, לבדוק, להיכנס עוד ועוד פנימה. זה התחיל להעיק, אבל הרגשתי שאני חייבת לענות לו. הוא הרי הביא לי קפה. אוף, הייתי צריכה לסרב. זאת הסיבה שאני לא אוהבת לקבל דברים מגברים, חשבתי. אני לא אוהבת להרגיש שאני חייבת משהו למישהו.
כשסיפרתי על המקרה למטפלת שלי, היא אמרה לי, "למה, למשל, לא אמרת לו שאת תשמחי לקפה, אבל אם אפשר שתשתי אותו לבד?". עצרתי ובהיתי בה. זה פשוט לא עלה על דעתי. לא עלתה בראשי אפילו האופציה שאזכה בכל הקופה, גם בקפה וגם בלבד. מבחינתי, אם אני לוקחת קפה, שהוא מכין לי במיוחד, אזי ברור שאני חייבת לבלות איתו, אף על פי שמעולם לא הוצב פה תנאי של "קפה תמורת בילוי". מסתבר שכל מה שהייתי צריכה לעשות כדי לזכות "בכל הקופה", ולא להרגיש שאני מנצלת אותו, זה פשוט לבקש. להגיד, "אני רוצה קפה, אבל זה בסדר אם אלך לשתות לבד?".
ישבנו על האדמה, המשכנו לפטפט, ופתאום הוא הניח את היד שלו על הכתף שלי ונצמד אליי. מוזר. מה פתאום הפכנו להיות סחבקים? זה היה זר ולא נעים. למה הוא נוגע בי? זה הרגיש לא קשור. השפתיים שלי שרפו מהיובש של המדבר. "יש לך אולי שפתון ליובש?", שאלתי.
"לא, אבל השפתיים שלי לחות, אם את רוצה".
איכס, מה? מה קרה פה עכשיו? הוא באמת הציע את השפתיים שלו כאלטרנטיבה לשפתון ליובש? הוא ניסה לנשק אותי הרגע? אבל השעה תשע בבוקר! למרות שגם בתשע בערב זה היה לא לגיטימי! איכס-איכס-איכס! אני מכירה אותו פחות מכמה שעות והוא כבר מציע ללחח את השפתיים שלי בשלו? מי הוא? זה היה מרתיע, דוחה, לא ידעתי מה להגיד. "תודה על ההצעה, אבל לא". יובל באמת? תודה על ההצעה?
"יש למאיר אריאל משפט יפה, שגורם לי לחשוב עלייך. את יודעת? 'אני לוקח כל מה שהיא מוכנה לתת'. גם איתך זה ככה. אני מוכן לקחת כל מה שאת נותנת", הוא אמר.
איזה משפט מזעזע. כמה ביטול עצמי יש באישה הזו ש"מוכנה לתת" ושהוא "לוקח". היא לא מקבלת, והיא לא מעניקה. היא מוכנה לתת, והוא לוקח. "אני לא נותנת", אמרתי. "התכוונתי שאני אסתפק ואהנה גם מהפלירטוט הקטן הזה שהיה לנו וגם אם זה כל מה שיהיה".
האסימון נפל. הבחור הזה סיפר לעצמו סיפור אחר לגמרי בראש מהמציאות שקורית עכשיו, הוא בא לעצמו יקום מקביל שכל קשר בינו לבין המציאות מקרי בהחלט. "חשוב לי להבהיר", אמרתי. "אני לא מפלרטטת איתך. אני נחמדה. זה הכול. יש פה הרבה אנשים נחמדים בפסטיבל".
"נו, את יודעת, פלירטוט קורה כל הזמן. אני מפלרטט עם השכנה שלי שהיא בת 70".
זה הספיק. לא היה טעם להמשיך עוד את הדיון. האדם הזה ואני לא מספרים האחד לשני את אותו הסיפור. בשלב הזה אפילו לא כעסתי עליו. פשוט אמרתי לעצמי שהגישות לנו הפוכות. הבנתי את הפער, אבל משהו בתוכי הרגיש שאני את האינטראקציה הזאת מיציתי, ושעליי להתרחק.
אחרי כמה שעות, הוא שוב הפציע, ואחרי ניסיון לפתח שיחה, שלא ממש נענה בחיוב, הוא אמר, "את מרגישה לי מרוחקת".
"נכון. אני חשה בחוסר נוחות אחרי הבוקר, ואני לא מעוניינת באינטראקציה איתך. אני ממש מבקשת שתלך".
"רגע, יובל, אני רוצה לדבר".
על מה יש לדבר? תהיתי. רק אתמול הכרנו, וזה גם הפסטיבל שלי. באתי ליהנות ולהשתחרר, ולא כל הזמן לענות על צרכים של אחרים שרוצים ממני דברים. למה הוא לא מניח לי?
"אני מבקשת שתניח", אמרתי והלכתי.
ביום האחרון היה רגע שבו נשענתי על גזע עץ וציירתי במחברת. פתאום הוא הופיע. "אני יכול לדבר?". התכווצתי כולי. הרי ביקשתי ממנו כמה פעמים שיניח לי. למה הוא ממשיך? "אני לא רוצה אינטראקציה", חזרתי שוב. הוא התבונן בי משועשע. "את יודעת שאת ממש מותק? יואו איזה מותק את!", הוא אמר.
רתחתי.
האיש הזה מזלזל בחוסר הנוחות שלי. הוא מבטל אותי והופך אותי לקטנה ולטיפשונת, לכזאת שלא צריך לקחת את ה"לא" שלה ברצינות.
"לך בבקשה", אמרתי, והוא הסתובב והלך.
הפסטיבל הסתיים, ובדרך חזרה חשתי הקלה. זהו, לא אראה יותר את האיש הזה יותר לעולם. תודה לאל, הסיפור הזה נגמר. אך התחושה שמישהו חדר לי לתוך החיים בכוח, לא מרפה ממני. הרי ביקשתי מספר פעמים שיניח לי, וזה לא עזר. כשסגרתי דלת, הוא ניסה להיכנס מהחלון. ואם לא מהחלון, אז מהביוב. האיש הזה לא יודע לקבל 'לא'. הוא לא ראה אותי בשום שלב, הוא ראה רק את החוויה של עצמו, את הרצונות שלו.
עכשיו, כולנו מפנטזים כל הזמן. אנחנו לא תמיד יודעים לפרש את האינטראקציות שלנו, בטח אם הן קורות עם אדם חדש שאנחנו עדיין לא מכירים, וברור שזה גם יכול להיות אקסטרה מבלבל כשנמצאים בסביבה של פסטיבל, אבל ברגע שהגבול הובהר - החובה היא לעצור! אין צורך לכפות תקשורת עם אדם שלא מעוניין בכך, גם אם ממש רוצים ללבן את העניינים. אין צורך לעקוב אחריה עד קצה העולם, עד פתח הבית שלה, כדי לצעוק מתחת למרפסת שלה: "לא התכוונתי להלחיץ!".
לשנייה עלתה בתוכי האשמה עצמית: "הנה יובל, שוב הנחמדות שלך בלבלה מישהו. שוב פעם הצלחת להשלות את הצד השני. זאת אשמתך כי היית נחמדה מדי", אבל אחרי כמה דקות תפסתי את עצמי ועצרתי. לא! אני לא מוכנה להאשים את עצמי כי אנשים בעולם לא מכבדים גבולות של אחרים. זאת לא אשמתי, ואני לא צריכה להפסיק להיות מי אני. תמיד ראיתי את עצמי כאישה נחמדה ונעימה וחברותית. זה האופי שלי, אני אדם חברותי, ולהיות נחמדה וחברותית זאת לא הזמנה לשום דבר רומנטי או מיני. אני רק רוצה שיראו אותי, כמו שאני, בלי שאצטרך לתת משהו ובלי שירצו ממני משהו. מותר לי להיות נחמדה, ואין דבר כזה "נחמדה מדי". נחמדות היא לא הזמנה למגע או לרומן. היא פשוט קסם.
