בהמון מילים יפות אפשר לתאר הקפאת ביציות לרווקות. מכנים אותה בממלכתיות "שימור פוריות", מספרים שזאת עוד דרך שבה את מעצימה את עצמך ולוקחת את גורלך בידיים, ובאינסוף כתבות ממומנות של מחלקות IVF יספרו לך שזה "טיפול שמיועד לנשים המעוניינות לדחות את הקמת המשפחה".
העולם שמסביבי התמלא בשנים האחרונות בעשרות סיפורים על נשים שבחרו לשים בצד ביצית קפואה ליום שחור, ממעיין אדם שסיפרה על התהליך שעברה בעצמה – ואף הגיעה במיוחד לכנסת כדי לדבר בשבחו, ועד לרופאי הנשים שמפצירים בך שוב ושוב – "אם לא תשמרי פיסת פוריות היום, ייתכן שמחר יהיה מאוחר מדי". בהתאמה, גם המחלקות התמלאו ביותר ויותר נשים שמחכות בתור כדי לגלות כמה זקיקים מחכים להן בבטן.
הישיבה הארוכה במחלקה בציפייה לאולטרסאונד מזמנת האזנה כפויה לשיחות של אחרות, כולן זהות: מהמבולבלות שזו הפעם הראשונה שלהן ולא יודעות לאן ואיפה, ועד לשחוקות שצריכות להסביר לאמא שמלווה אותן בפעם המי יודעת כמה, למה הן לא רוצות להביא ילד לבדן.
פחד הוא כסף קל, ואנחנו נשים עם תחושת FOMO קשה. קל להשפיע עלינו בהבטחות מסוימות לעתיד מסויג ולגרום לנו להשקיע זמן ושקלים רבים בתהליך. ולא משנה כמה אני אגיד לעצמי שאני בחרתי את החיים שלי, שיש לי עבודה מכניסה ובית וכלב, שאהבו אותי ושאני בכלל לא בטוחה שאני רוצה ילדים – הגיל אילץ אותי להתמודד עם אמת ממש מלחיצה: אני לא אחיה לנצח.
בתוך הכותרת הענקית על החיים המתכלים, יש תת-פרק מיוחד לרווקות בשנות ה-30 לחייהן: לא רק שלא תחיי לנצח, את גם צריכה להחליט ממש עכשיו כיצד ייראו חייך. רק שבניגוד לרוב חברותייך, הבחירה שלך היא מחוץ לנורמה.
ההזרקות הן החלק הקל
הגילוי המפתיע ביותר בהליך של "שימור פוריות מבחירה", כמו שמכנים אותו אנשים שמרוויחים ממני עשרות אלפי שקלים, הוא שההזרקות הן דווקא החלק הקל. בערב הראשון בכיתי שעתיים מרוב בהלה מהמחשבה שהזרקתי לעצמי חומר לא ידוע. בערב השני שאלתי כל חברה שעברה טיפולי פוריות אם היא בטוחה שהזרקתי נכון. בערב השלישי כבר עשיתי את זה מול הטלוויזיה, וביום האחרון עניתי להודעות בוואטסאפ תוך כדי, ושכחתי שיש לי בתוך הגוף מחט מלאה בחומרים שאני לא לגמרי בטוחה מה הם עושים.
החלק הקשה הוא תחושת הכישלון. כל החברות כבר התחתנו, כולן ידעו מאז ומתמיד שהן רוצות ילדים, כולן נכנסו להיריון. לא משנה אם הן שמחות בהחלטה או לא, לפחות הן ידעו משהו ברור. אני נכשלתי, ועכשיו אני צריכה לקבל את ההחלטה היחידה שנותנת לי זמן לא להחליט. האפשרויות האחרות הן לקבל את הסיכוי שאני מוותרת על משפחה, או לעשות ילד לבד. ואני? אף פעם לא רציתי להיות אם חד-הורית, ואולי לא אם בכלל. אינני יודעת איך העתיד שלי ייראה. אני כבר בת 36 והתחושה היא שעוד לא הבנתי כלום על החיים.
אף אחד לא יגיד לך שנכשלת. במיוחד לא אלה שהתחתנו וילדו והתמרמרו ונשארו בקורונה בבית עם הילדים. אלה רק יגידו לך כמה הן מקנאות בך שאת ישנה שמונה שעות בלילה, כל לילה. אבל שמונה שעות בלילה, כל לילה, יכולות להרגיש מאוד בודדות. במיוחד כשאת יודעת שכל החברות האלה הרגישו באיזושהי נקודה בחיים שלהן שמישהו מאמין בהן עד כדי כך שהוא רואה עתיד נצחי איתן. מישהו כרך איתן גורל משותף עד הסוף. בך אף אחד לא האמין ככה אף פעם.
"הסיבה שאת עושה את זה היא בדיוק בשביל אותה תעודת ביטוח. כדי שתוכלי לנשום רגע לפני הדייט הבא שלך, כדי שתוכלי להחליט אם את רוצה ילדים בלי להרגיש את הביציות נוזלות לך דרך החצוצרות לאבדון. אז את בוחרת להקפיא בכל זאת, כי גם אם הסיכוי קטן, הוא ודאי גדול יותר מלעמוד בצד ולהסתכל על הזמן שעובר"
וכשאת מנסה לגלות עוד קצת מידע, ולהבין אם את באמת יכולה להסתמך על מקפיא מלא ביציות שיסדר לך את העתיד, את מגלה כמה צינית התעשייה הזו. עד כמה כמעט כל המידע הוא תוכן ממומן, כמה תחרות מתנהלת על השחלות שלך, ואיך בסוף תבלי שעות ארוכות בתור מול טכנאיות אולטרסאונד שראו כבר 50 נשים לפנייך היום, ועם אף אדם שישאל אותך את השאלה הכי בסיסית שיש – איך את מרגישה? אבל כולם יגידו כמה זה חשוב שתשמרי על כל האופציות פתוחות, ואז ידעו להזהיר: "לא מדובר בתעודת ביטוח. לא כל ביצית קפואה תסתיים בהיריון".
והרי הסיבה שאת עושה את זה היא בדיוק בשביל אותה תעודת ביטוח. כדי שתוכלי לנשום רגע לפני הדייט הבא שלך, כדי שתוכלי להחליט אם את רוצה ילדים בלי להרגיש את הביציות נוזלות לך דרך החצוצרות לאבדון. אז את בוחרת להקפיא בכל זאת, כי גם אם הסיכוי קטן, הוא ודאי גדול יותר מלעמוד בצד ולהסתכל על הזמן שעובר. אם היית רוצה היריון באמת, היית מקפיאה עוברים, ומשקיעה עוד כמה אלפים בזרע בלונדיני משבדיה. אבל את מקפיאה ביציות בשביל התקווה, ו-20 אלף שקל זה סכום ששווה לשלם בשביל תקווה.
להסתכל על המציאות באמת
כולם יגידו לך שזה לא נורא. ההורמונים לא נוראיים כמו שהם נשמעים, ההזרקות, ההליך עצמו? חצי שעה ואת כבר ערה שוב, ולא תרגישי כלום. יום אחר כך את כמו חדשה, ובכלל, מה את שואלת כל כך הרבה שאלות? אבל אף אחד לא יגיד לך למה את מתחילה לבכות באמצע הרחוב. זה בגלל ההורמונים? זה בגלל שאת מבוהלת? אל תהיי מפונקת, תזריקי עוד 300 יחידות של הורמון שאין לך מושג מה הוא עושה, ותמצאי כבר בעל.
מי שיהיו לצידך הן רק החברות שכבר עברו את זה, והן יתנו לך את הטיפ הכי טוב מכולם: "תבואי לבית החולים עם גרביים". הן גם יבינו שזה לא כל כך משנה איפה נגמר ההורמון ואיפה מתחיל הפחד שלך: שניהם אמיתיים.
זה מוזר לשלם כל כך הרבה כסף רק כי את רווקה, אבל איך נפטרים מ-36 שנות קומדיות רומנטיות ומסתכלים על המציאות באמת? בסוף, את עוד מערכת רבייה נשית בתוך פס נע של מפעל הפוריות הישראלי. את מגיעה בבוקר לבדיקות, ובערב מתקשרים להגיד לך מה צריך להזריק היום, ואחרי שבועיים את מגיעה, נרדמת לכמה דקות, ומתעוררת כמו חדשה, עם כמה ביציות בצד.
זה גם החלק הקל. החלק הקשה הוא להגיד לעצמך – אני אישה מבוגרת בת 36, שלא הייתה לה מערכת יחסים שגרמה לה לרצות להקים משפחה.
