מעטים האנשים שפסעו ברחובות מילאנו באותה שעת צוהריים מוקדמת. ישבתי על גדת התעלה עמוסת המסעדות, כוס פרוסקו בידי, וסרקתי את העוברים והשבים. לא נוח לי בתוך מערכת היחסים לאחרונה. בזמן שמתוקי צובר ביטחון במערכת היחסים ובעצמו, הביטחון העצמי שלי בקשר הולך ומתפוגג. האם זה תמיד יהיה ככה, כשהאחד למטה השני למעלה וחוזר חלילה?
אני מרגישה שחלק ניכר מהדעיכה בדימוי העצמי שלי נובע מתחושת התלישות שאני חשה בשבועות האחרונים. אני לא כל כך מצליחה להשתלב בחייו ובסביבתו של מתוקי, בזמן שהוא משתלב באופן מאוד טבעי בשלי. החברים שלי מתים עליו, המשפחה שלי מעריצה אותו, אין מי שלא מסתדר איתו. אבל כשזה מגיע אליי? ובכן, במקרה שלי דברים נראים אחרת.
"צ'או יובלה!" קול איטלקי קטע את מחשבותיי. הוא ניגש בקו ישר לעברי, רכן לכיוון השולחן, התיישב בכיסא שלידי וחייך אליי חיוך רחב. "מאורו! איזה כיף שהצלחנו להיפגש".
הכרנו בטינדר ובמשך שלושה ימים לא הצלחנו לתאם מפגש. מוקדם יותר היום שלחתי לו את המיקום שלי בוואטסאפ והוא אמר שאולי הוא יצטרף, והנה זה קרה. מאורו סיפר לי על הרצון שלו לצאת מהעיר שכבר מרגישה חונקת וסוגרת. מחוות הידיים שלו גדולות והוא דיבר בקול רם וצחק צחוק מתגלגל. מהר מאוד הוא נפתח אליי והרגשתי שהוא מרשה לעצמו להיות פגיע וחשוף לידי, וחיבבתי את זה.
מבר היין עברנו לטייל בסמטאות מילאנו על הטוסטוס שלו. יש משהו מאוד משחרר בלחוות עיר תוך כדי נסיעה על קטנוע. נופים עירוניים מתחלפים במהירות, מלווים ברוח קיץ נעימה של אחר הצוהריים, כזאת שמלטפת בעוצמה את הגוף והפנים. אחזתי בכתפיו של מאורו, רכנתי קדימה עם הראש כדי לשמוע טוב יותר את ההסברים שלו על העיר, ונהניתי מכל רגע.
אחרי עצירה קצרה באזור הצ'יינה-טאון, מאורו הציע שנמשיך יחד למסיבה. "אנחנו קולקטיב של כ-200 אנשים שעושים יחד אירועי מוזיקה ואמנות ברחבי העיר. זה ככה כבר כמה שנים, והם ממש הפכו למשפחה שלי", סיפר בהתרגשות.
חנינו בירידה לכביש צדדי עמוס בשיחים ובצמחייה, וצעדנו יחד עד שהגענו למתחם שנראה כמו מפעל ישן שיצא מכלל שימוש. מאורו חיבק ונישק באיטלקית את כל מי שנקרה בדרכו, בזמן שאני לא הכרתי אף אחד וגם לא הבנתי מילה. רק עמדתי לידו, מהנהנת כמו צנונית, מציגה את עצמי ולוחצת ידיים. מאורו חש בחוסר הנוחות שלי, הזמין לנו שתייה והוביל אותנו לחצר. "אתה יכול לשבת עם חברים שלך, אל תדאג לי. אני באמת אהיה בסדר", ניסיתי להרגיע, אבל לא בטוח שבעצמי האמנתי למילים שיצאו לי מהפה. "זה בסדר, אני רוצה לשבת איתך", הוא אמר ולראשונה סובב אליי את מבטו. חייכתי. זה היה ממש חמוד מצידו לרצות שארגיש בנוח.
מספר דקות מאוחר יותר הצטרף אלינו חבר שלו, דוידה, והם פטפטו באיטלקית. יש משהו מלחיץ בלא להבין מילה. זה תמיד גורם לי להרגיש שקופה, לא מעניינת. תהיתי האם כך ייראה כל הערב? כולם ישבו בחבורות ורק אני אבהה בחלל ואשתוק? מצד שני, לא רציתי שמאורו ירגיש שהוא חייב כל הזמן לדאוג לי. אם יש משהו שאני לא סובלת זה להרגיש כמו מעמסה. אני מעדיפה לא להיות.
שתיקת הכבשים
יומיים לפני הטיסה למילאנו מתוקי לקח אותי בפעם הראשונה לפגוש את חברים שלו. כלומר, נפגשנו בחטף פה ושם, אבל לא באמת ישבנו יחד לפני כן. לא יודעת למה, אבל לפגוש את החברים הרבה יותר מלחיץ אותי מלפגוש את המשפחה. הבהרתי לו שכדי שארגיש בנוח עם החברים שלו, אני צריכה להרגיש קודם כל בנוח איתו, להרגיש שאנחנו צוות כדי שאדע שאני לא לבד בסיטואציה.
אני לא טובה בסמול-טוק, אני טובה בשיחות עומק. אירועים המוניים מייצרים אצלי לחץ וחרדה, קטעי שיחות מהדהדים מכל עבר ואני מתחילה להתבלבל ולאבד ריכוז וכתוצאה מכך משתתקת ונכבית. הסברתי למתוקי שאני מעדיפה להיפגש בקבוצות קטנות קודם כל, כדי להצליח לפתח שיח אמיתי ופתוח ובאמת להכיר, אבל מתוקי היה כל כך נלהב להכיר לי את חבריו עד שמצאתי את עצמי בבית זר, בישיבה המונית, תוססת ומאוד לא אינטימית.
רוב חבריו של מתוקי עוסקים באותו התחום, הרבה מהם עובדים יחד או עם אותם האנשים, ויש להם שפה משותפת שאינני שותפה לה. רוב הערב ישבתי והקשבתי לשיחות שלא יכולתי לקחת בהן חלק, וגם לא נראה שמישהו מהם ממש ניסה לשתף אותי. אחרי מספר ניסיונות השתלבות מצידי, שהרגישו מאוד מאולצים ולא נינוחים, ויתרתי.
אני לא יודעת למה אני מרגישה כזאת אי-נוחות לשתוק. מה, אם אני שותקת זה אומר שאני מוזרה? מה מוזר בלהרגיש לא בנוח או בזה שאין לי מה לומר? למה זה כל כך נורא לא לדבר? אין לי תשובות לכך עדיין, אבל עם התחושה הזו שאני מוזרה, גרועה ולא מצליחה להשתלב, טסתי לחופשה במילאנו.
לרקוד כאילו איש לא רואה
בהיתי בדוידה. היה לו וסט מלא כיסים. "נראה נוח", אמרתי. "מה?" הוא הפנה מבטו בפליאה לבחורה שעד כה שתקה ולא אמרה מילה. "הווסט הזה, זה חכם. אני נסחבת עם התיק שלי לכל מקום. אני צריכה וסט". דוידה, שכבר היה קצת שיכור, התלהב מהמחמאה וניסה להיזכר מתי רכש את אותו הווסט. השיחה המשיכה ועברנו לדבר על המשפחה של דוידה, כולל התוודות על כך שגם הוא, כמוני, לא כל כך אוהב את עצמו. פתאום מאורו התיישב לידי, והניח את ידו על ירכי. מתי הוא הלך? אפילו לא שמתי לב. הייתי כל כך שקועה בשיחה עם דוידה עד שלא שמתי לב שמאורו נעלם.
"תגידי, מה הסיכוי שסבא-רבא-רבא-רבא שלך היה איטלקי?"
"לא שוללת סיכוי, אבל לא ידוע לי. למה?"
"כי את מדברת כמו איטלקייה! מלא מחוות עם הידיים ובקול רם".
צחקתי והסברתי לו שזאת הישראליות שבי, והרמתי את הידיים כדי להחצין את תנועות הגוף. המוזיקה התגברה והרגשתי שהיא מטפסת לי בגוף ומעודדת אותי להניע את ידיי בתנועות ריקוד. דוידה שיתף פעולה, חייך אליי והתחיל לרקוד איתי עם הידיים באוויר.
"איזו מוזיקה! אולי נלך לרקוד?" הצעתי.
"אני חושב שזה רעיון טוב".
נכנסנו פנימה, מאורו נעלם, דוידה התקדם לבמה כדי לרקוד עם חברים, ואני דידיתי לי לחלקה האחורי של הרחבה. תמיד אהבתי לרקוד וצורת הריקוד שלי לא פעם מושכת מבטים. אני אוהבת להשתחרר לחלוטין בזמן שאני רוקדת, בדיוק כמו שסקס צריך להיות משוחרר. אחרת מה הטעם?
אז רקדתי וחשבתי לעצמי שמזמן לא נכחתי באירוע ניטרלי, בלי להכיר אף אחד ועם יכולת להיות כל מה שאני רוצה. אני יכולה להיות הבחורה המוזרה שלא מדברת ורוקדת כאילו שאף אחד לא רואה. יש כל כך הרבה אנשים בעולם, כל כך הרבה סוגים. אז אני אמנה עם הסוג שרוקד בהתמסרות, ומזדיין בהתמסרות, ושותק בהתמסרות. יש מקום לכולם וגם למי שאני, באיטליה או בישראל, אז תרקדי! מכיוון שריקוד הוא שפה אוניברסלית, רקדתי עם כולם. עם דוידה ועם עוד כמה נשים יפות ואחר כך עם מאורו, שחזר כדי לחפש אותי ברחבה. רקדנו ולא עזבנו זה את זו לאורך כל הערב. התחבקנו, התלטפנו, התנשקנו, רקדנו עם הידיים בסנכרון וקפצנו במרכז הרחבה.
תחושת אהבה עטפה אותי. אהבתי את מאורו, אהבתי את דוידה, אהבתי את האנשים האלו, ואהבתי את עצמי, לפחות באותו הרגע. "יובל, אני כל כך שמח שהכרתי אותך", אמר לי דוידה אחרי שהדיג'יי ניגן את הטראק האחרון במסיבה. "המפגש איתך שיחרר אצלי הרבה. תודה". "תודה לך. יש לך מלא אהבה לתת, מגיע לך לאהוב את עצמך", השבתי מחייכת. "גם לך", הוא חייך וחיבק אותי ברכות.
נסענו אל דירתו של מאורו, הלכנו לישון יחד מחובקים וקרובים. כשהתעוררנו הלכנו לבראנץ', משם מאורו לקח אותי לשוק פשפשים מגניב בצדה השני של העיר, ומהשוק הלכנו לאירוע נוסף של החברים שלו מהקולקטיב, רק שהפעם הרגשתי הרבה יותר נינוחה. החברים של מאורו קפצו עליי, "יובל! יובל! את עדיין פה!", והקיפו אותי לאורך כל האירוע. מדי פעם הצטרפו אנשים חדשים ומעניינים שלא יכולתי להפסיק לפטפט איתם. כשהאירוע נגמר, מאורו החזיר אותי למלון שלי.
"ביי ילדה יפה" הוא אמר ונשק לי. "נשמור על קשר?"
"בהחלט. בוא לבקר בתל אביב".
"אני אשמח".
התחבקנו, ונכנסתי למלון, לא מביטה לאחור. היה לי עצוב, לא רציתי לעזוב. רק התחברנו - וכבר אני חוזרת. ידעתי שהוא לא יבוא לתל אביב, ואני גם בספק אם באמת נצליח לשמור על קשר, אבל היומיים האלה היו תזכורת מצוינת עבורי. שכחתי מה זה להיות שלמה עם מי שאני. שפטתי את עצמי בחומרה לפי מידת התקשורתיות שלי, נתתי לקשיי השפה לשתק אותי ודירגתי את עצמי נמוך.
ולמרות זאת, עדיין הצלחתי להשתחרר, וכאשר לא רציתי לדבר בחרתי בשפה אחרת, בריקוד, והתמסרתי אליו. אפשרתי לעצמי להשתחרר ואז גם האנשים שמסביבי יכלו להרגיש יותר בנוח להיפתח. הבנתי שהצלחתי, גם אם לרגע, להפסיק לשפוט, לקבל ואפילו לאהוב את הדבר המורכב והמבלבל הזה שנקרא אני.
