"גדלתי בצמר גפן ירושלמי-דתי. המפגשים שלי עם בנים היו מעטים, ותמיד הרגשתי מובכת אם מישהו שם לב אליי, ועוד יותר מובכת אם מישהו נראה לי חמוד ומעניין. התכנסתי בקונכייה שלי, משקרת לעצמי שכרגע אני לא רוצה את זה, שזה פחות מתאים ופחות בא לי".
הטקסט הזה, שפותח את הסיפור הדיגיטלי, "האחד", הוא נקודת המוצא ממנה מתחיל המסע של היוצרת שלו, נעמי פוקס-רוזט, בעקבות האהבה. מאז שנות ההתבגרות ההן, יצאה המעצבת הגרפית בת ה-32 להרבה מאוד דייטים, גרועים יותר ופחות. בתום שנים של חיפוש ותסכול, ודווקא לאחר שמצאה את "האחד" שלה, היא החלה להרהר בבחירות העבר שעשתה. מכאן נולד הרעיון לפרויקט הגמר שלה בלימודי התואר השני בתקשורת חזותית ב'בצלאל'. התוצאה: מסמך אנושי מרתק, עצוב ומצחיק, על הכמיהה האנושית לסדר וארגון בעולם הדייטינג הכאוטי.
מדד האהבה
במשך שנה של מחקר ויצירה, העלתה פוקס-רוזט על הכתב את כל זיכרונות הדייטים שלה, אספה נתונים על הבחורים שיצאה איתם והזינה את הפרטים בגרפים שנועדו להתחקות אחר טעמה האישי. בין הגרפים היותר משעשעים שמוצגים באותו ספר דיגיטלי, תמצאו את "מידת החנוניות של הבחור ביחס לחשק שלי לצאת איתו", "החשיבות העצמית של הבחור ביחס לפער הגילים בינינו" ו-"כמה מביך היה כשנתקלתי בבחור שנית".
הממצאים שעלו מהגרפים הצליחו להפתיע אותה מאוד. "תמיד היה לי בראש שאני נמשכת לבחורים גבוהים", מספרת פוקס-רוזט, "אבל כשפירקתי את זה והעמדתי את הנתונים על הגרף - הבנתי שזה לא תופס". בפועל, היא אומרת, הבחורים הגבוהים שיצאה איתם לאו דווקא היו אלה שהיא הכי נמשכה אליהם, או שזה פשוט לא עבד.
4 צפייה בגלריה
"גובה הבחור ביחס למידת המשיכה שיש לי אליו". מתוך הספר האינטראקטיבי של נעמי פוקס-רוזט
(צילום: נעמי פוקס רוזט)
הנחה מוקדמת נוספת שהתערערה במפגש עם הנתונים הייתה העדפתה לבחורים דתיים. בגרף שמציג את מידת הדתיות של הפרטנרים שלה אפשר לראות מגמה מעניינת - בהתחלה יצאה פוקס-רוזט עם דתיים בלבד, אחר כך עם דתל"שים ולבסוף עם חילוניים. "זה לא שלא ידעתי את זה, אבל לראות את התהליך מול העיניים עשה לי משהו", מספרת המעצבת ומדגישה: "זה לא היה תהליך של התרחקות מהדת, אלא של התרחבות. נפתחתי לעולמות אחרים".
דרך הגרפים גם התאפשרה לה בחינה מחודשת של המודל שנשאה בראשה באשר ל"אחד". "לכולנו יש איזושהי רשימת מכולת, גם אם אנחנו לא מודים בה", טוענת פוקס-רוזט. "יש בה דברים שהם מאסט ויש דברים שאת יכולה להתפשר עליהם, וככל שאת יוצאת לדייטים ופוגשת יותר, התחושה היא שהדברים מתחדדים ואת יודעת מה את רוצה. אבל האם זה נכון והאם הרשימה הזו מתהדקת עם הזמן? לתחושתי לא, ואפשר לראות את זה גם בגרפים".
"מה אני רוצה? זו שאלה גדולה", מעידה פוקס-רוזט בעצמה, ובכל זאת, לאורך הסיפורים רואים תהליך של מעבר מריצוי הפרטנר להתמקדות ברצונותיה שלה - וזה כשלעצמו שינוי לטובה. "כשקוראים את מכלול הסיפורים מבינים שבהתחלה ממש פחדתי להגיד 'לא'", היא מודה ביושר. "חשבתי, מה יקרה אם אעשה את זה? לא יהיו עוד הצעות? אני מפספסת משהו? פחדתי אפילו ברמה הקרמתית. לאט-לאט למדתי להגיד 'לא' והבנתי אילו אנשים פחות מתאימים לי, ושזה בסדר ונכון וטוב לסרב".
כיום, מזדהה פוקס-רוזט כ"דתייה פתוחה". לחייה נכנס יונתן, דתל"ש ובן זוגה מזה שנתיים, ואת החיפוש אחר "האחד" כאמור, היא התחילה רק אחרי שמצאה אותו. מבולבלים? גם אנחנו, אבל קריאה מדוקדקת בסיפור מסבירה הכול: החיפוש האמיתי הוא לא אחר הגבר הנעלם, אלא דווקא אחר עצמה. "הנושא הזה של דייטים מלווה אותי כבר לא מעט שנים, והחוויה הזו הייתי לי מאוד מורכבת", היא מסבירה. "כשמסתכלים על החוויה המצטברת הזו מתהווה תחושה כללית של חיפוש בלתי נגמר. אני מניחה שאני לא היחידה בעולם שחשה את זה".
פוקס-רוזט צודקת, והרגעים שבהם היא מתמקדת מוכרים עד כאב. לא תמצאו שם סיפורים גדולים מהחיים. הם פשוטים, יומיומיים, ודווקא שם טמון הכוח והקסם שלהם. "לפני כמה שנים, הייתי שמחה לפגוש פרויקט שמציף את ההתמודדות הזאת", היא אומרת, ובזאת מסכמת את חשיבותו.
לעשות זום-אאוט לחוויה
הפער בין האינטימיות של הסיפורים למסגרת הקרירה והמדעית שעוטפת אותם, משווה ליצירה קומיות משונה ומלאת חן. "כל העניין באיסוף הנתונים ובגרפים היה לצאת מהמקום האישי למקום מדעי, לעשות זום-אאוט ולתת פרספקטיבה אחרת לחוויה הזו".
התוצאה אולי משעשעת, אבל לתהליך איסוף הנתונים היא התייחסה במלוא הרצינות. "האיסוף בשלב הראשון היה לגלול בטלפון ולהיזכר בשמות הבחורים שיצאתי איתם. מאחר שהפרויקט מורכב מהרבה זיכרונות, חלק מהם צפו תוך כדי, גם בעזרתן של חברות. כמובן שנעזרתי בעוד אמצעים כמו פייסבוק, דרכו נברתי בזיכרונות והשלמתי פרטים נוספים".
את רובם המכריע של הבחורים שיצאה איתם, היא אומרת, זכרה היטב. מה שבטוח הוא שלא היו המצאות. "כן היו פרשנויות שלי כי בסוף כל הזיכרונות שלנו הם למעשה פרשנויות. תשאלי בחורים שיצאתי איתם, והסיפור מהצד שלהם יישמע כנראה שונה לגמרי".
היו לך רגעים קשים? מטרגרים?
"ניסיתי מאוד להסתכל על הזיכרונות בחמלה ולא להיות קשה עם עצמי, כי כשאת בתהליך הזה קל מאוד לבקר את עצמך. המטרה לא הייתה להוציא משהו שתתקשי לקרוא, אלא להראות את הנקודות הקטנות שקל להזדהות איתן, כמו הבחור ש'מסגביר' לך ומדבר איתך מעל הראש. בסוף היה לי כיף לעשות את זה".
את האתגר הגדול ביותר פגשה דווקא בשטח הטכנולוגי. עם פלישת הקורונה לחיינו והמעבר ללמידה מקוונת, נאלצה פוקס-רוזט להתאים את עצמה לעידן החדש. "אני מגיעה מעולמות הפרינט ועיצוב דיגיטלי זה משהו שבכלל לא עסקתי בו". אך בתום מחקר מאומץ היא למדה להעביר את הפרינט לממד הדיגיטלי, והתוצאה לפניכם.
כרגע הספר מותאם לטאבלט בלבד ולכן עדיין לא מופץ ברבים, אך פוקס-רוזט מתכננת להוציאו כספר דיגיטלי לכל דבר ועניין ושוקלת לתרגמו גם לאנגלית. "הייתי רוצה שהספר יגיע לכמה שיותר קוראות וקוראים, ולא רק במסגרת תערוכת הבוגרים של בצלאל. הספר הזה הוא כל כך אישי, ועם זאת אני חושבת שיש לנושא הזה יכולת להיות אוניברסלי ולגעת בכל אחד ואחת. אם בזכות הספר מישהי או מישהו ירגישו פחות בודדים בחיפוש שלהם, ארגיש שעשיתי את שלי".
