היה חורף קשוח ונדמה שכולם היו חולים, ולמרות שנדיר שאני חולה, נפלתי לשבועיים של שפעת מוזרה עם כאבי שרירים ושיעול. כשאת חולה, רווקה ופרילנסרית, אין מי שיעשה קניות או יכין מרק, וגם אין לך ממש אפשרות להפסיד ימי עבודה. איפשהו בשבוע השני לשפעת המיותרת הזאת, אמא שלי התקשרה ושאלה לשלומי. אחרי שהיא וידאה שאני מרגישה יותר טוב, היא סיפרה שהיא פגשה חברה בחדר כושר, ושלחברה יש אחיין רווק, יחסית בגיל שלי, שגם מתגורר בתל אביב.
שמעתי שהיא קצת מהססת, והצעתי לה לשלוח תמונה או פרופיל פייסבוק כדי שאראה במי מדובר, לפני שאני מחלקת את מספר הטלפון שלי לאדם זר לגמרי. היא העבירה לי תמונה ששלחה לה החברה המשדכת. לפי התמונה ושיטוט קצר בפייסבוק, הבנתי שהבחור לא בשבילי. היא התעקשה שאנסה, וציינה שיש לה הרגשה טובה לגביו.
אני באמת מעריכה את הניסיון לשדך לי, ותמיד בודקת את האפשרות, אך הציפייה החברתית הזאת שבגלל שאני בת 38, אז ברור שאני אתן צ'אנס ואפגוש עכשיו כל גבר שמציעים לי, מרגישה לי מוזרה. כאילו שאם שנינו רווקים ושנינו מתל אביב, אז כמובן שנסתדר ושזה יתאים. הודיתי לה על הניסיון, אך נותרתי בסירובי.
בשפעת הזאת נדבקתי ככל הנראה מ-ד'. נפגשנו דרך אחת האפליקציות. הייתי כבר אחרי כמה וכמה דייטים ראשונים שלא צלחו, כך שהגעתי לדייט בחוסר ציפייה, חוששת מעוד אכזבה שתצטרף לאוסף. דיברנו בטלפון יום קודם והוא נשמע חמוד, אבל שיחה נחמדה בטלפון לא מבטיחה דייט שיש בו חיבור. אין לתאר את ההתלהבות שאחזה בי כשבכניסה לבר חיכה גבר שהוא בדיוק הטעם שלי. גבוה, שרירי, עם קצת זקן. נמשכתי אליו בטירוף.
ל-ד' יש חיוך מהמם והוא מצחיק וקליל, ומיד הבנתי שאני בעניין שלו. דיברנו וצחקנו בלי סוף, נגעתי בו מדי פעם, ושני דרינקים מאוחר יותר כבר מצאנו את עצמנו מתמזמזים על הבר. בספונטניות שאופיינית לי, בעיקר כשאני שיכורה, הצעתי לו שניסע לראות את הים. אז מה אם ינואר וקר, הים הכי יפה בחורף. בשתיים בלילה כבר עמדנו מחובקים והסתכלנו על הגלים. הימים הבאים אחרי הדייט עברו בשיחות ובהתכתבויות חמודות, והיה מאוד ברור ששנינו מתרגשים ומצפים לדייט השני.
בשישי בערב ד' אסף אותי מארוחת שישי אצל חברים. התרגשתי לראות אותו, אבל מיד כשנכנסתי לרכב, הרגשתי ממנו אנרגיה שונה. הוא היה סגור, מכונס ומרוחק. בדרך לבר הוא קיבל שיחת טלפון מאבא שלו, ודיבר איתו בדיבורית עד שהגענו. הרגשתי שאני לא כל כך בראש שלו כרגע.
כשהתיישבנו, שאלתי אם הכול בסדר. "אתה מרגיש לי קצת מכונס, קצת לא איתי", גיששתי. הוא אמר שאולי השיחה עם אבא שלו פגעה לו בריכוז. המשך הערב עבר בנעימים, אבל השיחה לא הייתה קלילה ונעימה כמו קודם, והפער בין הציפייה לבין המפגש עצמו הפתיע אותי. באיזשהו שלב, הוא זרק לי משפט שרק בדיעבד הבנתי שפגע בי - "לוקח זמן עד שיורד לך התל אביבית".
התמזמזנו קצת ועד סוף הדייט היה ברור שהולכים אליי. המשיכה הפיזית הייתה מטורפת, רציתי אותו. הוא נשאר לישון אך התעוררתי בבוקר בתחושה חמוצה. היה לנו דייט ראשון מושלם, אז למה השני מרגיש מפוספס? כששתינו קפה, הייתה מבוכה באוויר. לא הרבה זמן אחר כך, הוא נפרד ממני בנשיקה, והרגשתי הקלה כשהוא הלך.
ד' לא תיקשר איתי יום שלם אחרי הדייט הזה, ושבוע מאוחר יותר, במעט תקשורת שכן הייתה בינינו, דיברנו רק על כמה שנינו לא מרגישים טוב. תוך כדי שאני שוכבת במיטה, רועדת מקור, כשלידי ערמת טישיו משומש, הרגשתי שגם הדייט הזה הולך להתמסמס. מצד שני, אולי זה היה רק דייט פחות טוב ואפשר לנסות שוב. בעצת חברה, החלטתי לכתוב לו הודעה. "אני מרגישה שיש איזו התרחקות בינינו בימים האחרונים. גם אתה מרגיש ככה? אני מנסה להבין אם רק אני מרגישה את זה". הוא לא ענה.
אחרי כמה שעות, הוא כתב שהוא חולה מדי בשביל לענות כמו שצריך. אחרי עוד כמה ימים של התכתבויות קצרות של חולים, קיבלתי ממנו הודעה ארוכה שסיימה את זה. "את נהדרת, את נראית ממש טוב, אינטליגנטית והשיחה איתך כיפית. אני מחפש לעצמי משהו שאני לא יודע להגדיר במילים, אבל מה שבינינו זה לא מה שאני מחפש".
כעסתי על עצמי שלא סיימתי את זה איתו קודם. ידעתי ששנינו לא מרגישים את זה, ובכל זאת גררתי את זה כדי שלא ייצא "שאני לא נותנת צ'אנסים". למזלי, בתוך ענני השפעת לא היה לי פנאי להתבאס מזה יותר מדי.
"כעסתי על עצמי שלא סיימתי את זה איתו קודם. ידעתי ששנינו לא מרגישים את זה, ובכל זאת גררתי את זה כדי שלא ייצא שאני לא נותנת צ'אנסים"
שלושה שבועות אחר כך הכרתי את י' באפליקציה. מיד כשראיתי את התמונה שלו, נזכרתי שאנחנו מכירים. לפני כמה שנים הוא היה הבוס של הבוס שלי, וכבר אז שמתי עליו עין וידעתי שגם הוא עליי. במשך כמה ימים התכתבנו בוואטסאפ ברצף, מבוקר ועד ערב, עד שאפשר להגיד שהדייט הראשון שלנו היה טלפוני. דיברנו שעתיים והתעדכנו בכל מה שקרה בשמונה השנים שעברו מאז הפעם האחרונה שהתראינו.
גיליתי שהוא עבר גירושים מכוערים לפני שנה ושהוא עדיין אוסף את השברים. קלטתי שהוא מת לספר לי את הפרטים, וניסיתי להתרחק מהנושא. היה ניכר שהוא פצוע עדיין. סוחב איתו פחד לשחזר את החוויה הרעה שהייתה לו, אבל גם משתוקק להתחלה חדשה, לתיקון.
השיחה הטלפונית הייתה אינטימית, פתוחה, אפילו מרגשת. נדיר שאני מדברת עם מישהו וכבר בפעם הראשונה מאוד ברור שיש חיבור. יומיים אחר כך נפגשנו בבר ליד הבית שלי, וראיתי שהוא התבגר ושזה לא שינה בכלום את המשיכה שלי אליו. לא יותר משעה אחרי שהתיישבנו, הוא כבר סיפר לי את כל סיפור הגירושים שלו לפרטי פרטים. הוא היה עצוב וכועס כמו אדם שהחיים היכו בו. זיהיתי שהוא במערבולת אבל הייתה בי חמלה למקום הזה. גם אני הייתי פעם במערבולת.
היום, שלוש שנים אחרי הפרידה הקשה ההיא, אני כבר במקום אחר. שמחה, אופטימית ומתרגשת מהבאות. הוא עוד יגיע לשם, אמרתי לעצמי. הוא ביקש לנשק אותי, והסכמתי. הנשיקה הייתה רכה ונעימה והשיחה זרמה, למרות שהאווירה הייתה קצת מנומנמת. חזרתי הביתה אמביוולנטית.
כמו בסרטי אנימציה מפעם, אני מדמיינת לפעמים שעל הכתפיים שלי יושבים שני שדונים קטנים, מלאך ושטן. המלאך מפציר בי לתת צ'אנס, לבוא פתוחה ועם חמלה, ולזכור שהיכרות זוגית נפתחת לאט ושאני צריכה להיות סבלנית כי לכל אחד יש את הקצב שלו. השטן אומר לא להתפשר, להיות מדויקת ולדעת בדיוק מה אני רוצה, כי אם יש ספק, אין ספק, ועדיף לחתוך לפני.
"כמו בסרטי אנימציה מפעם, אני מדמיינת לפעמים שעל הכתפיים שלי יושבים שני שדונים, מלאך ושטן. המלאך מפציר בי לתת צ'אנס, לבוא פתוחה ועם חמלה, ולזכור שאני צריכה להיות סבלנית כי לכל אחד יש את הקצב שלו. השטן אומר לא להתפשר, להיות מדויקת ולדעת בדיוק מה אני רוצה"
יום אחרי הדייט, כשסיפרתי עליו לחברות שלי, כבר נשמעתי מסויגת. שמתי לב שגם צורת ההתכתבות שלי איתו השתנתה. הייתי פחות נלהבת, אפילו עניתי באיחור. החלטתי לתת צ'אנס לדייט נוסף ולקבל החלטה אחריו. בואי פתוחה, אמרתי לעצמי. לא שופטים על דייט אחד. י' המשיך לשלוח לי תמונות חמודות של הבת שלו ולהתעניין בשלומי, לבקש לשמוע מוזיקה שלי. קבענו דייט נוסף.
כמה ימים אחר כך נפגשנו בבר שכונתי חמוד. פגשנו חבר משותף מהעבר ופטפטנו כמו חברים ותיקים שמתרגשים מהמפגש המחודש. י' היה מקסים וכריזמטי. פתאום ראיתי אותו באור אחר והוא נראה לי מושך ומתוק כמו שזכרתי אותו. כשהחבר הלך והמשכנו לטייל בעיר, חזרה הקדרות שזיהיתי אצלו בדייט הראשון. הוא שוב דיבר על הקשר עם גרושתו, ועל כמה שזה מכביד עליו. הכול מכביד עליו, חשבתי לעצמי. זה לא מה שאני מחפשת.
התיישבנו על ספסל, הוא נישק אותי, ליטף לי את השיער והיה לי נעים. לא שכבנו באותו הערב ויצאתי מהדייט עם תחושה מעורבת. מצד אחד, אני נמשכת אליו, הוא רגיש וחכם וטוב לב, איזה אישה לא רוצה את זה? אבל אולי הוא לא בשבילי? אני אנרגטית, פתוחה, מצחיקה וסקרנית, ואילו הוא מכונס ואולי קצת כבוי.
למחרת לא קיבלתי הודעת "בוקר טוב", והיה לי ברור שזה לא מקרי. כתבתי לו בעצמי אחרי כמה שעות והוא ענה אבל נעלם מהר. ההתכתבות שהגיעה אחר כך לא הפתיעה אותי.
"קמתי עם תחושת זרות קצת".
"כן, הרגשתי".
"שקוף. לא כתבתי בוקר טוב".
"רוצה להגיד על זה משהו?"
"אני לא באמת יודע להסביר את זה. את חכמה, מסקרנת, כיף לדבר איתך. ועדיין מרגיש זרות, מרגיש לא בבית".
"כן, זה היה מורגש אתמול. האמת שאני גם מרגישה משהו דומה".
"מה את מרגישה? מה אומרים השדונים האלה משני צידי הכתפיים?"
"שאולי מי שאני ואורח החיים שלי לא מתאימים לך. שהאנרגיות שלנו אחרות. אני פתוחה, מתרגשת, אש... ואתה קצת יותר מיושב, יותר כבד ואיטי. זה מעלה בי פחד שיחסר לי כל הזמן משהו, כמו לבלות ולהתרגש. זה כנראה יושב על הקשר הקודם שלי. רציתי להגיד את זה כבר אתמול, כשישבנו על הספסל. השדון השני על הכתף אומר שלפעמים דברים נפתחים לאט, ושאני יכולה לגלות על עצמי דברים, ואתמול הרגשתי נעים ומשמח להתקרב אליך".
"היה לי כיף אתמול, וגם בפעם הקודמת. ובכלל השבוע הזה היה מואר".
"תשמע, זה קורה לי הרבה שאני נותנת עוד צ'אנס למשהו שמרגיש לא מדויק עד הסוף, ואז הצד השני חותך. לא בא לי על זה, זה מעליב. זה גם תמיד מגיע עם אותו טקסט - 'את יפה, חכמה, מוכשרת ומדהימה, אבל...".
"הטקסט הזה אמיתי מבחינתי, זה לא AI. אני גם ממש שמח על המפגש איתך, והלוואי שנישאר חברים".
"אמרת שהרגשת זרות. לא יודעת איך אתה מצפה להרגיש בבית תוך שני מפגשים. זה מרגיש שיש לך תפיסה מסוימת על זוגיות שקשורה לביתיות אולי, ושהפצע של הגירושים עדיין פתוח. אני הפוכה מזה. לא ביתית, לא מוכרת, דמות מחיים אחרים שפעם יכלו להיות לך. אתה משליך עליי איזה משהו שהוא רק חלק ממי שאני, אולי מצמצם אותי לאיזו תדמית".
"אני מבין מה את אומרת ויש בזה משהו, אבל זה מה שמרגיש לי בבטן".
"מחבקת אותך, אנחנו נמצא משהו שמדויק לנו".
"תודה על החיבוק, ועל מה שקיבלתי ממך. זה הרבה מאוד".
כאן טמונה בעיניי המלכודת של להיות אישה רווקה: שני השדונים על הכתפיים מייצגים את המוסר הכפול שהחברה משדרת לך, מוסר שלאט-לאט את מפנימה פנימה והופך להיות חלק ממך. מצד אחד, אומרים לך שאת בררנית מדי, שאת לא נותנת צ'אנסים, שאת מדפדפת הלאה מהר מדי. מצד שני, אומרים לך לא לשדר שאת רוצה, לא להיראות נואשת. מצד אחד, תהיי הכי מי שאת ואל תוותרי על עצמך, מצד שני, תיזהרי לא להבריח את הגבר. מצד אחד, תהיי פתוחה, מצד שני, אל תתפשרי.
ואני באמצע, בין שני השדונים, מנסה להיות מי שאני בלי לספר הכול על ההתחלה, משתדלת להיות אותנטית בלי להבריח, מתוקה אבל לא מרצה, מצחיקה אבל לא אגרסיבית, כריזמטית אבל לא דעתנית מדי, ושוב ושוב חוזרת לאותה נקודה – אני לא יכולה להיות שום דבר חוץ ממי שאני.
שבוע שעבר הלכתי להופעה של אסף אמדורסקי, הדייט הקבוע שלי עם אחותי. הקהל היה מורכב בעיקר מזוגות בני 40 פלוס, שהתחבקו ושרו יחד את המילים. הגענו מוקדם כדי לתפוס מקום בספוט הכי טוב במקום, וצפינו באולם מתמלא לאיטו. בסוף ההופעה ספרתי ארבעה גברים שזיהיתי, שיצאתי איתם פעם. אחד מהם עמד חמישה מטרים לידינו, מחובק עם מישהי. זה היה ד'.
