בימים האחרונים הרשת רעשה וגעשה סביב הראיון עם "ירדן לסרי", כוכבת אונליפנס, שטענה שהיא עושה יותר מ-30,000 דולר בחודש ממכירת חומרים ויזואליים של גופה, שלטענתה אינם פורנו. לסרי סיפרה שהיא פתחה את חשבון האונליפאנס שלה ממקום בריא, ממקום של מיניות פתוחה ומשוחררת, כזאת הלוקחת בעלות על גופה, חוגגת אותו ועל הדרך גם עושה ממנו כסף.
פמיניסטיות שמתנגדות לפורנוגרפיה טענו שלסרי מנרמלת זנות ומנרמלת פלטפורמה שמעודדת סחר בבני אדם, מעניקה שירותי מין ובעצם מהווה מודל של "זנות דיגיטלית" מודרנית במסווה של העצמה נשית.
חלק טענו שהמהלך שלה הוא תוצאה של הפגיעות המיניות שעברה בצעירותה - גם עליהן סיפרה בראיון, מכיוון שמחקרים מראים שנשים רבות במעגל הזנות נגררו לשם מתוך עבר של פגיעות והתעללויות מיניות. לכן, לדבריהן, גם לסרי היא לא יותר מקורבן שהוסללה עקב פגיעותיה המיניות לתעשיית הזנות, והיא עדיין לא מודעת לכך. כשקראתי את התגובות, נעתי בחוסר נוחות. הרגשתי שאותן נשים רק הופכות אותה לקורבן.
כבר כתבתי פה על הניסיון האישי שלי עם הפלטפורמה, דרך אותו בחור שפנה אליי והבטיח שלא נעשה שום דבר שלא יגרום להרגיש לא בנוח - בזמן שבפועל, כל הזמן נאלצתי להדוף את בקשותיו שחצו לי גבולות. אותו אדם גרם לי להרגיש מנוצלת. הרגשתי כמו זונה, הרגשתי שמישהו מנסה להפוך את הגוף שלי למוצר, ולעצב אותי לפי הבקשות האישיות שלו, ולא לפי איך שאני מרגישה שנוח ומתאים לי.
אז נכון, החוויה האישית שלי הייתה של קורבן, למרות שממש השתדלתי לא לראות את עצמי ככזאת. כמעט נפלתי למלכודת דבש, ואני מרגישה שניצלתי ממש ברגע האחרון. אבל ירדן לסרי היא לא אני והחוויה שלה שונה. היא לא רואה את עצמה כקורבן, היא לא חווה את ההתנסויות באונליפנס כמצלקות, ואם לומר את האמת, הדבר הזה מעורר בי קנאה עצומה.
למה היא כן ואני לא? למה אני לא הצלחתי לנצח את השיטה? למה אני לא הצלחתי להציב גבולות? רגע, אולי זאת אשמתי? אולי החוויה הזאת לא אמורה להיות מצלקת ואני פשוט הבעיה? אולי אם רק הייתי מסכימה ועושה את מה שאותו סרסור דיגיטלי ביקש ממני, הייתי כרגע עם 30,000 דולר בחודש ודירה בבניין חדש ויפה ביפו במקום בדירה המתפרקת שלי?
"למה כשאישה אומרת שהיא איננה קורבן, שהיא זאת שמחליטה עבור עצמה, שהיא זאת שבוחרת - אנחנו עדיין לא מאמינות לה? אנחנו כל כך מתעקשות להאמין לנשים, אבל ברגע האמת, כשעומדת מולנו אישה חזקה, אנחנו חייבות לעשות ממנה קורבן כדי שלא נרגיש לבד"
זה מכעיס אותי. זה לא פייר. למה החוויה שלי כזאת ושלה אחרת? מה זה אומר עליי? אין סיכוי שרק אני הקורבן פה, שאני לבד בחוויה. היא גם חייבת להיות קורבן. אין מצב, היא בטח מדחיקה את הפגיעות שלה. פגעו בה, והיא פשוט הדחיקה את זה. אם זה פגיעות מעברה, או מגברים ומלקוחות לאורך הדרך.
אחרי שהכעס נרגע, נפלה עליי הבנה משמעותית: אני לא אשמה במה שקרה לי, ואני גם לא לבד בזה. יש המון נשים שחוות ניצול אדיר דרך הפלטפורמה הזאת של אונליפנס, אבל זה לא בהכרח אומר שכל חוויה של כל אישה היא זהה.
השאלה היא למה כשאישה אומרת שהיא איננה קורבן, שהיא זאת שמחליטה עבור עצמה, שהיא זאת שבוחרת, שהיא זאת שבשליטה - אנחנו עדיין לא מאמינות לה? אנחנו כל כך מתעקשות להאמין לנשים, אבל ברגע האמת, כשעומדת מולנו אישה חזקה, אנחנו חייבות לעשות ממנה קורבן כדי שלא נרגיש לבד.
למה אישה שאומרת - "אני לא קורבן, המיניות שלי היא שלי, ואני עושה איתה מה שבא לי, וכן, גם אחלה כסף"- אנחנו ישר חושבות, "אוי, איזו מסכנה, זה בטח נובע מחסך או מפגיעה מינית. בטח היא עיוורת למשהו, לא מודעת לעצמה", כשבעצם אנחנו אלו שלא מודעות. בזמן שהפצעים אצלנו עדיין מדממים, אנחנו מכלילות אותם על כולן, ואם מישהי כלל לא מדממת, אנחנו בכוח נחפור וננבור עד שגם היא תדמם, עד שגם היא תהיה איתנו באותה סירה של כאב. כי אין מצב, פשוט אין מצב, שאישה לא תהיה קורבן של החיים, או של החברה, או של עצמה.
ירדן לסרי לא טיפשה, אז למה אנחנו מתעקשות להקטין אותה ולטעון במקומה שהיא לא יודעת מה היא מרגישה וחווה? למה אנחנו מבטלות את החוויה שלה? התשובה הכי נדושה בספר היא כי אנחנו מקנאות. מקנאות שאנחנו עדיין לא מצליחות להתעלות על הפגיעות שלנו, שאנחנו עדיין מאשימות את עצמנו, או את החברה, במה שקרה לנו. קנאה מביאה אותנו למצוא תירוצים והסברים סוציולוגיים של מוסריות, בזמן שלרובנו, פשוט קשה לקבל את זה שירדן לסרי ניצחה את המערכת - מתוך המערכת.
כמו באג היא חדרה פנימה וניצלה את המשאבים ואת הנזקקות הפתטית של המין הגברי בגוף הנשי, ובעזרת חוכמה, אינטילגנציה, רגישות, מלא חן וסקס אפיל, וחגיגה אישית של המיניות שלה, היא הערימה על המערכת.
גם אני ניסיתי לנצח את השיטה, קיוויתי כל כך אבל לא הצלחתי. רציתי להוכיח לעצמי שזה לא נורא, שאני יכולה לעשות כסף ממה שאני אוהבת - צילומי עירום וחגיגה של המיניות שלי, בלי שזה יגזול ממני מחיר, אבל זה גזל. זה לא היה מה שדמיינתי, זה התגלה כסרסור. נתתי אמון, בעצמי ובסביבה - ונוצלתי.
הרבה מאיתנו במהלך החיים נותנות אמון, ובסוף מולכות שולל ונופלות קורבן, ואין לי ספק שקיומה של הפלטפורמה הזאת של אונליפנס מהווה פתח לניצול ומעמעמת את שאלת המוסר של תשלום עבור מין, אבל אני לא מדברת כאן על חוויות של נשים אחרות, אלא רק על החוויה של ירדן לסרי ספציפית. זה אפילו מעודד אותי לראות שיש מישהי שהצליחה לפרוץ את מעגל הניצול, שהצליחה למצוא פרצה, שהצליחה לקחת בעלות על כל מי שהיא ולחגוג את עצמה, בלי שאף אחד ינצל אותה.
אז כן, אני מקנאה בירדן לסרי לחלוטין, והלוואי שהניסיון של כולנו לחגוג את המיניות שלנו לא היה נתקל בניצול, בהתעמרות ובהשפלה. אני סבורה שפמיניזם אמיתי הוא להקשיב ולהאמין לאישה, באשר היא, בטח כשהיא טוענת שהיא איננה קורבן, ושטוב לה.
