רכבתי על האופניים בדרך לחברה, ממתינה שהרמזור יתחלף לירוק. במעבר החציה משמאלי, תפס את עיניי בחור צעיר בעל פנים עדינות ויפות, על ראשו כובע מגניב ורחב שוליים בצבע בז', שתאם למערכת לבוש מדליקה למדי, שכללה מכנסי בז' עם כיסים וחולצה קצרה ורחבה בגוון בהיר. הלוק התואם, שנראה כאילו שנבחר מתוך כשרון טבעי וטעם טוב, משך את תשומת ליבי. הוא בטח אמן או מוזיקאי עם חוש אסתטי מפותח, אולי מעצב.
מבטינו הצטלבו והוא חייך בביישנות, ולא הוריד את עיניו ממני. הוא הגיע לצד שלי של מעבר החצייה ונעמד לידי. הוא הפנה את ראשו אליי ושפתיו מלמלו דבר מה. לא הייתי בטוחה אם הוא מדבר אליי.
הורדתי את האוזניות.
"מה?"
"כלום, אמרתי שלום יובל". הוא יודע מי אני.
"אנחנו מכירים?"
"לא. אני מכיר אותך כי את יובל לוי, וגם יצא לנו להסתובב באותם מקומות בעיר. אז אולי משם", הוא אמר בקול רם כדי להתגבר על קול תנועת הרכבים מסביב.
מוזר. אני לא זיהיתי אותו. בטוח שלא הייתי מפספסת כזה אאוטפיט. "אההה", מבולבל יצא מפי הפעור. "חשבתי שאנחנו מכירים". הרמזור התחלף לירוק. נבוכה, דחפתי את הפדלים והמשכתי בדרכי, ממהרת לפלוט, "יום טוב לך!", אך הוא לא שמע.
באמת עניתי לו הרגע "אהההה"? זה כל מה שהצלחתי לענות לו? "אהההה"? הוא בטח חושב שאני סנובית נורא. למה לא התחלתי איתו? טוב, לא הייתה הזדמנות, הרמזור התחלף ולא היה לי זמן לחשוב. איזה פספוס. תחושת ההחמצה פקדה אותי גם בשעות שאחרי כן.
בדרך חזרה הביתה על האופניים, בצד השני של העיר, פתאום ראיתי שוב את הכובע מבצבץ לו מהצד השני של המדרכה. היי, זה הוא! מה הסיכוי?! טוב יובל, זה סימן. להתחיל איתו? להגיד לו משהו? אני לא זוכרת מתי הייתה הפעם האחרונה שהתחלתי עם גבר לא מאחורי מסך. מתי אשכרה נעמדתי מול מישהו ואמרתי לו, "היי אתה, אתה חמוד. בא לי להכיר אותך". רגע, זה מה שאגיד לו? זה לא נשמע קצת ישיר מדי? ומרתיע? אלוהים! מה לעשות?
הבטתי בו מרחוק, אובדת עצות. הלב התחיל לדפוק. יובל, את תתחרטי אם לא תנסי. קדימה. אזרתי אומץ, התקדמתי לעברו עם האופניים ועצרתי לידו. "אנחנו כל היום נפגשים!" הוא אמר בפליאה. עכשיו, בהיעדר שאון המכוניות, הוא דיבר בווליום הרגיל שלו, וקולו היה קצת איטי, אפילו משונה או תימהוני. אולי עשיתי טעות? מה אני כבר יודעת עליו חוץ מזה שהוא מתלבש יפה ושיש לו חיוך מתוק? הוא יכול להיות מכור או בעל מחלה כלשהי. מצד שני, מה כל כך נורא בזה? אל תהיי כזאת שיפוטית, אמרתי לעצמי. זה רק גוון קול, ואת כבר כאן. תמשיכי עם מה שהתחלת.
"כן, האמת שהתבאסתי שהמשכתי לנסוע ולא ביקשתי ממך מספר או משהו".
"באמת?!"
"כן. חשבתי שאתה חמוד. אחלה כובע". הייתי בהלם מהישירות ומהאומץ שלי. מאיפה זה בא לי פתאום?
"רגע, את מתחילה איתי?", הוא שאל מבולבל.
"אממ... כן. למה זה מפתיע אותך?"
"זה מעולם לא קרה לי, שמישהי התחילה איתי ברחוב".
"אז הנה, אני מתחילה".
"אני בכלל זה שהיה צריך לעשות את זה ולא הספקתי".
"אבל אף אחד מאיתנו לא התחיל! אין כאן תפקידים. אז הנה, מזל".
החלפנו מספרים והמשכתי בדרכי, מרוגשת וגאה בעצמי על היציאה האמיצה מאזור הנוחות.
למחרת הוא שלח לי הודעה בשבע וחצי בבוקר. זה היה קצת מוזר. מי שולח הודעות בשעה כל כך מוקדמת? האם הוא רק התעורר או שאולי הוא בדרך לישון? יובל, אל תמהרי לשפוט, הזכרתי לעצמי.
"היי יובל, בוקר אור, זה דני. אני חושב שהיה לנו פלירטוט נעים וממש מרגש אתמול. אני רוצה עוד ממך".
"בוקר אור, דני. אני רואה שאתה מהמשכימים לקום".
"אם אני ואת נישן יחד, אז הכי כיף יהיה להישאר במיטה עד 10 לפחות, לא?"
רגע מה?! איך כבר הגענו לדבר על לישון ביחד? רק החלפנו מספרים לפני פחות מ-24 שעות. משהו בגישה הזאת הלחיץ אותי, ולא ידעתי אם אני מעריכה את הישירות, או שאני נרתעת ממנה. מצד אחד, אני התחלתי עם הישירות, לא? מצד שני, יש הבדל בין להיות ישירה ולהגיד, 'מצאת חן בעיניי ואשמח להכיר אותך', שזה מאוד ראשוני, לבין לדבר על "הבוקר שאחרי" כש"הערב שלפני" אפילו לא התרחש.
"יש הבדל בין להיות ישירה ולהגיד, 'מצאת חן בעיניי ואשמח להכיר אותך', שזה מאוד ראשוני, לבין לדבר על 'הבוקר שאחרי' כש'הערב שלפני' אפילו לא התרחש"
החלטתי שאני צריכה להבין קצת יותר מי האיש הזה, לפני שאני חורצת את גורלו. קבענו להיפגש למחרת לכוס יין באזור, ומאוד התרגשתי לקראת המפגש. בעיני רוחי כבר דמיינתי את הכובע רחב השוליים מתחתיו החיוך העדין, ואז נזכרתי בגוון הקול המוזר ובהודעה המרתיעה. יש מצב שזה עומד להיות פלופ? מה אני כבר יודעת על הבנאדם? כלום. אני לא יודעת עליו כלום. אני נפגשת עכשיו עם בחור שאין לי שום פרט מידע עליו חוץ מהכובע היפה, זה באמת מספיק?
עמדתי בנקודת המפגש שבה קבענו, והבטתי לצדדים. "אתה פה?" לא ראיתי אותו בסביבה.
"כן, אני רואה אותך". מה, איפה הוא?
"איפה? אני לא רואה".
"ממש 20 מטר ממך".
הבטתי קדימה, וראיתי יד מורמת מעלה. התקדמתי לכיוון היד עד שהגעתי אל איש נטול כובע, על ראשו תסרוקת מוזרה, הוא לבוש בג'ינס קצת קרוע ובקפוצ'ון בלוי. לא הייתי מזהה אותו בחיים.
"אתה... השיער...". לא הצלחתי להסתיר את הפליאה.
"כן, יש לי שיער מיוחד. אני לא חושב שיש עוד מישהו בעולם עם שיער כמו שלי", הוא חייך והעביר יד בשיערו.
"מה, את לא אוהבת?", הוא שאל בכנות כובשת של ילד.
"לא, זה לא שאני לא אוהבת... סתם, הופתעתי כי כשראיתי אותך, היית עם כובע. לא ידעתי מה מסתתר מתחת".
"נכון, נכון", הוא אמר וטון הדיבור שלו שוב היה איטי, כאילו שהלשון שלו נתפסה במשהו.
באותו הרגע ידעתי שאני לא רוצה להיות כאן יותר, שאני מתה ללכת. אבל זה לא יפה. אם זה היה הפוך, הייתי נפגעת. לא רציתי לפגוע בו. הוא באמת היה ממש חביב, פשוט... לא בשבילי, וזה בסדר. אבל לא רציתי לפגוע בו.
הערב הידרדר מאוד מהר. הוא שלח את ידו והניח אותה על הירך שלי, העלה סיטואציות מיניות פוטנציאליות בינינו נורא מהר (זה שהתחלתי איתך, לא אומר שאני נכנסת איתך למיטה), ולא הפסיק לדבר על "האח הגדול" ועל דברים שהוא אוהב שאני עושה. שזה מאוד נחמד מצדו, אבל זה הרגיש שיש לו המון מידע עליי, חלק מהמידע הזה שגוי, בזמן שאני לא יודעת עליו דבר מלבד זה שיש לו שיער נורא מיוחד.
זה הרגיש לא מאוזן, אז ניסיתי לאזן את הסיטואציה והתחלתי לשאול אותו שאלות על עצמו, אך תשובותיו היו חסרות עומק, ילדותיות. הרגשתי רע. הרגשתי שככל שאני נשארת עוד, כך אני רק מוליכה אותו שולל, אבל הייתי כה נבוכה ומלאת בושה לחתוך וללכת, יותר ממה שהרגשתי כשהתחלתי איתו. המוח המשיך לעבוד וכנראה שלא הצלחתי כל כך להסתיר את תחושת חוסר האונים שלי, כי בשלב מסוים הוא שאל, "את רוצה ללכת, הא?"
"כן. תודה ששמת לב. תודה ששאלת".
"למה? זה משהו בי? זה בגלל שהעליתי דברים מיניים?"
"אממ... זה גם זה, אבל לא רק. קשה להסביר".
"זה השיער?"
"לא!", שקרנית. "כלומר, זה הפתיע אותי". עדיין שקרנית.
"אז מה?"
היה לי קשה להסביר לו מה עורר בי חוסר נחת, או מה הוריד לי. ובעצם הסיבה למה שהוריד לי הגיעה כבר בשנייה הראשונה שראיתי אותו. הוא פשוט לא היה מה שדמיינתי. הוא לא היה מה שבניתי לעצמי בראש ברגע שראיתו אותו לבוש בבגדים ההם, במעבר החצייה ההוא, והאמת היא שאין לזה באמת קשר אליו. כלומר, גם, אבל לא רק. כי למרות שהבחור הראה לי מההתחלה את עצמו, ולמרות שלל הסימנים שיכלו להבהיר לי שהטיפוס הזה לא בשבילי, כל מה שאני ראיתי זה את הכובע.
מה שרציתי זה את הסיפור שהכובע והאאוטפיט סיפרו לי עליו. זה הפך אותו למתוחכם, ליצירתי, לאסתטי, למסתורי. זה החדיר בו שלל תכונות, שללא התחפושת לא הצלחתי לראות בו. והלילה, בבגדים אחרים, נגלה מולי אדם אחר, כמעט ההפך הגמור מהאימג' שהיה לי בראש - מפוזר, קצת אובססיבי, בעל חשיבה פשטנית, מוזנח ועם בעיית גבולות.
"מה שרציתי זה את הסיפור שהכובע והאאוטפיט סיפרו לי עליו. זה הפך אותו למתוחכם, ליצירתי, לאסתטי, למסתורי. זה החדיר בו שלל תכונות, שללא התחפושת לא הצלחתי לראות בו"
אני בטוחה שגם אני לא מה שהוא חשב לעצמו בראש, אולי גם אני רחוקה מהעטיפה שהוא דמיין והסיק לגביי מהאינסטגרם, או מהטורים שלי, או מהעובדה הפשוטה שהתחלתי איתו, ולכן הוא היה בטוח שזה אומר שנסיים את הלילה יחד. גם אותי הוא לא ראה בבירור. אולי הוא הסיק שאני קלה ו"זורמת", מכילה בכל מצב, ולא היה פתוח לגלות מי הבחורה שמאחורי המסך ולכן הרשה לעצמו לשלוח יד, להעלות פנטזיות, לחלום. שוב ושוב הוא אמר, "אני לא מאמין שאני בדייט עם יובל לוי", כאילו שאני איזה מוצר, כאילו שאני עטיפה. גם אני חלמתי על העטיפה שלו, שלצערי לא הצלחתי לזהות כשנפגשנו. לשנינו התנפצה הפנטזיה.
החלפת מערכות לבוש יכולה לשנות את שפת הגוף שלנו, את טון הדיבור, את צורת ההתנהגות. מספיק שאנעל נעליים אחרות וכבר היציבה ושפת הגוף שלי ישתנו. בתור שחקנית, הדבר הראשון שאני עושה כשאני מתכוננת לתפקיד מסוים זה להתלבש. אני מנסה לחפש את שפת הגוף ואת האופי של הדמות באמצעות הבגדים שלה.
בימים שאני לובשת שמלה, אני מרגישה עדינה, נשית ואצילית, וכשאני לבושה במכנסיים ובבגדים רחבים, אני מרגישה נערית ושובבה, וההתנהגות שלי משתנה בהתאם. כל הצדדים האלה קיימים בתוכי, כולם אני, אבל מי שיתפוס אותי ביום עם שמלה, יקבל יובל קצת אחרת מיובל ביום של בגדי ספורט רחבים וכובע מצחייה. מתחת לבגדים תמיד תהיה אותה יובל, אבל האנרגיה, הקצב, האיכות היא מה שמשתנה.
באותו יום שנינו היינו מחופשים, אך לא ידענו את זה. קשה לראות מעבר לתחפושת, כי לפעמים אנשים לא יודעים שהם מחופשים. אני רק מקווה שבפורים הזה לא אדלק על באז שנות אור ואגלה בבוקר שהוא בכלל לכלוכית.
