אחרי הרצף הזה שעבר עליי, הבנתי שאני חייבת הפסקה. הרגשתי שלא משנה מה אני עושה ובאיזו גישה אני נוקטת, אני עדיין לא מצליחה. הסתובבתי כמו סהרורית בין חבריי, מלקטת עצות כדי להבין איפה אני טועה, ומה עליי לעשות אחרת?
חבר אחד אמר לי להתעלם, חברה אחרת ייעצה לי לענות, חברה שלישית הציעה לי לשחק אותה קולית, בזמן שהרביעי אמר לי שאני חייבת להישאר נאמנה לעצמי. הרגשתי עוד יותר מבולבלת, וכל מה שזה גרם לי להרגיש זה שמשהו בי ממש לא תקין.
"משהו בך לא בסדר". זה המשפט שחזר אצלי בראש הכי הרבה פעמים בשנה האחרונה. מאז הגירושים נפערה בי באר ללא תחתית של רצון להרגיש נאהבת. כל מי שרק אמר לי "היי", מיד קיבל את הלב שלי ואת הגוף שלי. לא באמת חשבתי האם הוא מתאים לי, האם הוא סוג הבן אדם שהייתי רוצה להיות איתו בכלל בקשר, קצת כמו בגד שאת מודדת בחנות רק בגלל שיש אותו במידה שלך, למרות שאין כל קשר בינו לבין הגזרה שלך או הסטייל.
אבל הבחורים האלה לא הצליחו למלא את הבאר, והעובדה שאני מישהי שמאוד פתוחה לגבי החיים שלה, מאוד משתפת, חולקת וכמהה לאינטימיות, הרתיעה חלק מהגברים שאיתם יצאתי, ואחרי כל פרידה קטנה כזאת ישר התחלתי בהלקאה עצמית ובנבירה פנימית כדי לגלות מה עשיתי הפעם שדפק את זה.
לרוב, ההפסקה שלקחתי מהאפליקציות הייתה זמנית, ונעשתה רק כדי לרכך מעט את השברים החדשים שנוצרו אצלי בלב. לפעמים הרגשתי כאילו כל אכזבה כזאת מקבלת מקום של כבוד על קיר החקירות שבנוי אצלי בראש, כשמכל תמונה של גבר שהדבקתי על הקיר, נמשכו חוטים שמיינו את הסיבות שבגללן זה לא הצליח: "את לא מספיק מושכת", "את תלותית מדי", "פגומה מדי". חפרתי בטעויות שחשבתי שעשיתי, בדברים שלא הייתי צריכה לחלוק, לכתוב או להגיד, ולמרות זאת אמרתי.
עם הזמן, ההפסקות נהיו יותר ויותר ארוכות, והחרדה מהחזרה לאפליקציות הלכה וגברה. לבחור להיכנס לזה שוב דורש לפעמים הרבה אומץ וחוזקה פנימית, שלא תמיד הרגשתי שיש בי. אז ניסיתי לבחון אסטרטגיות אחרות. החלטתי שאם אני כבר חוזרת לזירה הטראומתית הזאת, אני אעשה דברים אחרת. ניסיתי את אסטרטגיית "להיות אני", "להיות קשה להשגה", "לשחק את המשחק" ו"להיות אדישה", אך כל אלו נכשלו והביאו לאותה תוצאה אומללה שלי מול קיר החקירות.
"את סבבה והכול אבל אני לא הולך לדבר איתך יותר בחיים שלי"
לבסוף, לאחר הפסקה ארוכה של בניית ביטחון עצמי כוזב, התחלתי לדבר עם "הצפוני". באותו הזמן יצא לי לשוחח עם ארבעה גברים במקביל, אבל מאוד מהר הוא לכד את כל תשומת ליבי, עד שזנחתי את האחרים. השיחה שלנו זרמה, הצחיקה, ריגשה. תוך שעה עברנו לוואטסאפ וגילינו שיש בינינו מכנה משותף רחב. הוא החמיא, הפגין כלפיי חיבה, נפתח אליי, שיתף אותי, ולא הפסיק לדבר על זה שהגיע הזמן שנקבע לנו דייט ראשון, תוך כדי שהוא קורץ לתוכניות עתידיות אחרות.
הצפוני לא הפסיק להתכתב איתי, להתעניין בי, לרצות ממני ומהמזמן שלי. כשלא כתבתי לו שעתיים, הוא כבר התעניין בשלומי. זה הרגיש מאוד אינטנסיבי ומאוד מהיר, אבל הנחתי שזה טיבו של חיבור אמיתי בין שני זרים, ואני אחת שאוהבת להיסחף. הוא היה כותב לי שהוא מרגיש שהוא פשוט רוצה לספר לי הכול על הכול, לדבר איתי שעות. הוא אמר לי שהקיום שלי מעודד אותו, וכל מיני דברים מלטפים שהעניקו לי המון רפואה, בדיוק במקומות בהם הכאיבו לי.
אחרי יומיים של התכתבויות והודעות קוליות, החלטנו לקבוע דייט ראשון. בבוקר הדייט הוא כתב לי עד כמה הוא מחכה לראות אותי כבר, הכריז שהוא יעטוף אותי בחיבוק ולא יעזוב, ושהוא מצטער על זה מראש. כל כך התרגשתי עד שלא הצלחתי לתפקד כל אותו היום. כל שעה שלי תוכננה כדי שאגיע במצב המיטבי ביותר לדייט הזה איתו. המשכנו להתכתב כל אותו היום. הוא אמר שהוא קצת לחוץ מהעבודה אבל לא מוותר על להיפגש איתי, ואני הסמקתי וחייכתי וחשבתי כמה מרגש יהיה לפגוש אותו.
אחרי המתנה וציפייה של יום שלם, כשאני כבר יודעת מה אלבש, איך אתאפר ואיך אסדר את השיער, נכנסתי להתקלח. כשיצאתי והתיישבתי על המיטה במגבת, כחצי שעה לפני שהייתי אמורה לפגוש אותו, קיבלתי הודעה שאומרת שהוא עדיין תקוע בעבודה ולא יודע מה לעשות. הוא שאל אם אפשר לדחות ליום אחר, ואז נעלם לשעתיים.
התחלתי לבכות. הרגשתי פתטית. משהו פנימי בתוכי צעק "אזהרה!". ניסיתי לנטרל את הרעש הזה עם ההבנה שעבודה היא סיבה לגיטימית לבטל בגללה דייטים. אחרי שעתיים בערך הוא כתב לי שהוא סיים ושהוא גמור, אך להודעה הבאה שלי הוא בכלל לא ענה.
למחרת התעוררתי במחשבה שאולי התגובה שלי לביטול שלו לא הייתה מספיק תומכת, אז החלטתי לשלוח לו הודעה חמודה שבודקת האם הוא בסדר והאם הצליח להתאושש מאתמול. המשכנו להתכתב, אך משהו השתנה בצורה שבה התכתב איתי ככל שהשעות נקפו.
בצהריים שלחתי לו סרטון שלי שרה, בעקבות שיחה שהייתה לנו על זה. אני חושבת שבמקום מסוים, הסרטון שבו אני לא מאופרת ומצולמת בזווית שהיא הכול חוץ ממחמיאה, היה מבחן כדי לבדוק האם הוא יברח או יישאר. התלבטתי המון זמן אם לשלוח לו את הסרטון הזה, אבל בסוף החלטתי לשלוח. הרגשתי שמאז ביטול הדייט והשוני שאירע באווירה, התגובה שלו תהיה זאת שתכריע. הוא הגיב ב"וואו", ואני ידעתי שמה שהוא התכוון להגיד זה, "וואו, את סבבה והכול אבל אני לא הולך לדבר איתך יותר בחיים שלי". וכך אכן היה.
נשברתי, שוב עזבתי, סגרתי והשתבללתי אל תוך עצמי. ללוח החקירות העמוס בהלקאות עצמיות, הצטרפו מאות חוטים חדשים, סיבות וטענות שקבעו מדוע אני פשוט לא בסדר. הביטחון העצמי שלי צנח והפרצופים מהקיר הביטו אליי, יוצרים יחד מונטאז' של אכזבות. החל מהבחור שהרגיש שאני לוחצת כי כתבתי לו "מה שלומך?" יומיים אחרי הדייט, דרך ההוא שנראה הכי מתוק ויצא מטריד מינית, ועד לזה שחיזר אחריי שבועיים בלי הפסקה, ואז החליט לחזור לאקסית שלו. כל הכאבים, כל המחשבות, כולם התרכזו במסר אחד מהבהב: "את לא בסדר".
שלח לי שקט
בהפסקה האחרונה משהו בתוכי השתנה. כשהכרזתי שאני צריכה שקט, הבנתי שלא מדובר בשקט של להפסיק לדבר עם גברים, לצאת לריטריט במדבר ולעשות סדנת פיסול פות, אלא שקט ביני לבין עצמי. תסכל אותי שעם כל השיט שעברתי בחיים, אני עדיין מאפשרת לכל אדם חיצוני, זר וזמני לערער את היסודות שלי. למה אני נותנת לכל מי שמבקש חלק ממני כל כך הרבה זמן, קשב ותמיכה? משאבים שממילא מוגבלים לי ביום-יום?
ישבתי עם החברות הכי טובות שלי ופתחנו את הנושא, עד שחברתי התחילה לצעוק: "מתי כבר תביני שאת מתנה, ומי שלא רוצה את הפלא הזה שהוא את, פשוט לא ראוי לך?". אבל מי אני שאעז לחשוב על עצמי כעל מתנה? אני יודעת שיש בי תכונות טובות, אבל בין זה לבין לחשוב שאני מתנה עבור מישהו עליי לעבור דרך ארוכה של הליכה ביער האשליות.
למחרת לא הפסקתי לחשוב על זה שכשהיינו קטנים, תמיד אמרו לנו כמה אנחנו מיוחדים, כמה אנחנו פלא. כשילד עד גיל 16 אומר על עצמו דברים טובים, אנחנו מחייכים, שמחים על זה, מברכים. אבל אם מבוגר יושב מולכם ומכריז, "אני אחד האנשים הכי יפים ונפלאים שאני מכיר", אתם תסתכלו עליו כאילו נפל על הראש, ותשאלו האם הוא שכח במקרה את הכדורים.
3 צפייה בגלריה
מתי הפסקנו לאהוב את עצמנו ולחשוב שאנחנו מיוחדים? שאנחנו פלא ומתנה לעולם?
(צילום: shutterstock)
משהו בנו עם ההתבגרות והביקורת מהסביבה ומהמשפחה, סודק את היכולת הזאת להרגיש ולהגיד דברים חיוביים כלפי עצמנו. לאהוב את מי שאנחנו כמו שאנחנו. להגיד על עצמנו שאנחנו מתנות, שאנחנו פלא. לפעמים זה מרגיש לי שרק לפרגן לעצמי ישר מעניק לי את חטא היוהרה ואת התואר "זאת שהכי חיה בסרט". ואני, שהתרגלתי להנמיך ציפיות כמנגנון הישרדות בחיים, לא יכולה פתאום להרים לעצמי משום מקום. זה מרגיש לי לא טבעי.
הסיפור של הבחור הצפוני נשאר איתי תקופה, כרסם בי, שם לי רגל בכל פעם כשרציתי להתקדם הלאה. לא כי הוא בחר להיעלם או כי הבין שהוא לא נמשך אליי, או שלא מתאים לו. העובדה שהכי הפריעה לי הייתה שאשכרה תהיתי למה הוא הפסיק לדבר איתי, במקום להגיד "לך קיבינימט. אתה לא ראוי לי". כן, השתמשתי במילה "ראוי".
כל הזמן הפניתי את האצבע המאשימה כלפי עצמי, מצביעה על הפגמים של עצמי, מחטטת בכל פצע, במקום לתת לעצמי חיבוק מנחם ולהזכיר שאני לא רוצה את מי שלא מסוגל להתמודד עם מי שאני. שאני לא רוצה להיות עם אדם שלא מתלהב מכל דבר שאני עושה, או לפחות מוצא את זה מעניין או מושך. בא לי להתגאות במי שאני, להיות אור בעיני עצמי ושמי שאיתי יכיר בזה.
הבנתי שאני מצפה שימלאו לי את הבאר, אבל היא מחוררת בתחתית, וכל התשתית שלה רעועה, וזאת בכלל לא מטלה שמישהו אחר יכול לתקן מלבד אני עם עצמי. כי כדי שהבאר הזאת תתמלא, אני צריכה ללמוד לקבל את הדברים הטובים שקורים סביבי, את הדברים הטובים שאני מביאה איתי לעולם, להתגאות יותר בצלקות שמסמלות את קרבות העבר שלחמתי למטרת שלום עתידי.
זה מרגיש לי שרק משם תתאפשר אהבה אמיתית. ואולי אז אני אכיר אותו. את זה שיחצה את המרחב והזמן, את זה שיראה אותי, ירגיש אותי, יבין אותי בלי שאצטרך להסביר דבר.
בינתיים אני זקוקה להפסקה כדי לפרום את החוטים, למחוק את הסיבות, להוריד את התמונות מקיר החקירות ולזרוק את המחשבות האלה הרחק ממני. שילכו "תקוועד" הסיבות. עכשיו אני צריכה להמשיך להתרכז ביחסים הכי חשובים שיהיו לי כל עוד אני בחיים – היחסים ביני לבין עצמי. ואולי יום אחד שוב אחזור לאפליקציות, אבל רק כשארגיש שאני חוזרת בתור מתנה.
