"איך תמצאי קשר רציני כשאת יכולה להיפגש רק פעם בשבוע כמו חיילת בסדיר?" הוא עלב בי שעה שהתהפך כמו אומלט במחבת חמה. זה קורה ללא מעט לגברים כשהם מקבלים סירוב. פתאום נושרת מהם המסכה ומגיח פרצופם האמיתי. ידוע שאדם ניכר בכוסו, כיסו וכעסו, ונראה שלפני שיוצאים עם מישהו, כדאי קודם כל לסרב לו.
מדובר בבחור גרוש שיצאתי איתו לחמישה דייטים מוצלחים, לא לפני שתיאמנו ציפיות: בזמן שהודעתי לו שאני "חומר לזוגיות" בלבד, כך שאם מטרתו היא להגיע למיטה עם עוד בחורה אין שום טעם למפגש בינינו, הוא מצידו שאל האם העובדה שאנחנו יוצאים לפאב-מסעדה, משמעותה שאני מצפה לאכול בשעה עשר בלילה.
אף על פי שהשאלה הזו הדיפה ריח רע של קמצנות, נפגשתי איתו והופתעתי לטובה. גיליתי בחור לא קמצן בכלל, ששומר על מאזן אופטימלי של יחסי שריר-שומן, כמעט כמוני. הסיכוי שאצליח לאכול משהו בעשר בלילה משול לגשם בתל אביב באוגוסט, אבל הוא לא ידע את זה באותו השלב. בשלב ההוא הוא עבר את מבחן הכיס, ואפילו את מבחן הכוס. רק במבחן הכעס הוא נכשל.
רגע לפני הדייט השישי התכוננתי לדיון הוכחות, מהקשוחים שהיו לי ב-14 השנים שבהן אני עורכת דין. ממש עבדתי אל תוך הלילה. "מתנצלת אך לא אוכל להיפגש בחמישי הקרוב", הודעתי לו, "אני עובדת עד מאוחר". הוא הבין אותי, או לפחות עשה קולות של אחד שמבין. "בטח, בובה, תעשי מה שאת צריכה", הוא אמר בטון מרגיע, "הכול בסדר".
ואני, שכבר שכחתי שאיבדתי את התמימות אי שם על מדרגות הרבנות, באמת האמנתי שהכול בסדר. גם התקשורת איתו המשיכה להיות רצופה לאורך אותו סוף שבוע, וחושיי העייפים נרדמו על המשמר. רק אחרי יום של שתיקה, גיששתי אם עדיין יש עניין.
"לא אשקר לך", הוא כתב פתאום, "אני רק איתך, אבל התחלתי דיבורים עם אחרות והיו עניינים". הרגשתי שאני עומדת להקיא. היום קשה לצלוח דייט שלישי מוצלח, על אחת כמה וכמה דייט חמישי, אז מה הלחץ להמשיך לבאה בתור? לפחות תסיים יפה את מה שהתחלת. "הבנתי. אני אחרי דייט חמישי לא ממקבלת", סימסתי לו. "שיהיה לך בהצלחה". "יש לי צרכים", ענה הדוש התורן, ובכך כיבה את הרצון להתחיל משהו חדש עם מישהו, ובכן, לעולמי עד.
אם מישהו מחפש אותי, אני בחוץ
יכול להיות שאני פשוט לא טובה במשחק הזה שבו לגיטימי למקבל את עצמך לדעת. בתור אישה של סלט, לשוק הבשר הזה אני לא נכנסת יותר. מוצאת את עצמי במילותיו של חן אהרוני: "אם מישהו מחפש אותי אני בחוץ". איך זה שאפשר לחוות שיברונות לב, אכזבות קשות מקשרים משמעותיים, אבל בסוף מה שבאמת שובר אותנו זאת מכה קלה בכנף? לפתע הבנתי על בשרי מהו הקש ששבר את גב הגמל.
אני זוכרת איך אחרי רוב הפרידות המשמעותיות עדיין האמנתי באהבה וקיוויתי שעוד יקרה לי הנס הגדול הזה, אבל דווקא עכשיו, אחרי הבחור שיצא מחיי כלעומת שנכנס אליהם, הלב נחסם באופן מוחלט. "אין לך אופציה להרים ידיים", אמר לי ידיד ותיק, גרוש בעצמו, שעה ששתינו את הקפה המסורתי של שישי אחר הצהריים. "אחרת ננהל את השיחות האלה גם בגיל 50 על הספה הזו". הוא צודק, ובכל זאת ויתרתי.
אלוהים יודע שיצאתי לדייטים, שפתחתי את הלב, שניסיתי שוב ועוד פעם, עד שנמאס לי להעביר את הערב היחיד הפנוי שלי בשבוע עם מי שלא יישאר כאן גם בשבוע הבא. עם אנשים לא מדויקים, לא מתאימים, כאלו שלא מוכנים לעצור את החיפוש כי ההיצע גדול והביקוש לאהבה לא מסתיים אף פעם.
אני מסתכלת על פיד הפייסבוק שלי. הקטע הזה של פייסבוק שגורם לך להרגיש מאחור נראה במלוא הדרו. חברים שצירפתי במהלך השנים האחרונות כבר נמצאים בזוגיות שמצולמת היטב, הישורת האחרונה של הרווקים שהכרתי פה ושם כבר מתחתנת, חברה אחת שהתגרשה רק בשנה האחרונה מפרסמת אהבה חדשה, ואני – מה איתי?
בינתיים סגרתי (שוב) את האפליקציות, נמאס לי לעשות "השתדלות". החוסר שבלהיות לבד הפך לצביטה שאני חיה איתה, והחיים ממשיכים, מסתבר, גם אחרי שחשבתי שהם נגמרו.
יש לי דודה אלמנה ששכלה את בעלה לפני הרבה שנים. כשהתגרשתי, היא ביקשה שאבטיח לה שמהר מאוד אמצא מישהו. "רק אל תהיי כמוני", הזהירה. "אל תדאגי", אמרתי לה, "התגרשתי מספיק מוקדם כדי לעשות הכול מהתחלה". אבל הזמן לא מחכה לאף אחת, והשנים עוברות, יום רודף יום, ואהבה? אין. אומרים שהחגים הם הזמן הכי טוב בשנה לדבר עם בורא עולם. אלוהים, הייתכן שנשכחתי?
