כל כך רציתי להיות זאת שלא אכפת לה מתי הודעה נשלחת ומתקבלת, שכותבת רק כשהיא פנויה ומתחשק לה, ולא מחכה ליד הטלפון כמו עלובה תלותית, ובאמת הפכתי להיות כזאת, אבל הפכתי להיות דושית.
דושית זה קיצור נקבי למילה האנגלית "דושבג", שפירושה מניאק, אחד כזה שלא אכפת לו מאיש חוץ מעצמו, ואני חוששת שהפכתי לגרסה הנשית שלו. חזרתי לאפליקציות כי רציתי להקליל לעצמי את עולם הדייטים. התחשק לי לפלרטט, לצחוק, להרגיש נחשקת, וחשבתי לעצמי, מה כבר יש לי להפסיד? אז הפשרתי את כל האפליקציות שהקפאתי, עדכנתי תמונות, ערכתי את הפרופיל, הוספתי והשמטתי דברים לפי מצב הרוח, והרגשתי שהנה, אני מוכנה לשחק.
תמיד בשעה הראשונה באפליקציות אני מתלהבת מכמות הפוטנציאל שטמונה שם, לא פוסלת ישר אלא מנסה להבין אם כדאי לי לנסות, כי מה אכפת לי בעצם? אבל מהר מאוד נשאבתי לדפדוף הקבוע שמאלה, לגיחוך על מראה תמונות האקסטרים/האחיינים/חדר הכושר/מכוניות היוקרה/רוכבי הסוסים/רוכבי הגלים ורוכבי הפסטיבלים שיש שם. תמיד מפליא אותי כמה מהר החיפוש באפליקציות הופך להיות שטחי ולא יעיל.
"גרמתי לבחורים האלה להרגיש כמו אובייקטים, וכדי להוסיף חטא על פשע, בוקר אחד עזבתי את האפליקציות בלי להגיד להם מילה. פשוט נמאס לי, ונעלמתי"
בסוף מצאתי את עצמי מתכתבת עם ארבעה גברים במקביל. הייתי הכי מצחיקה שלי והכי קלילה. זרקתי על כל התהליך הזה זין אחד גדול ועניתי מתי שבא לי, על מה שבא לי, בלי להתחשב בצד השני. הרגשתי מועצמת מהעובדה שלעומת כל הפעמים הקודמות, השליטה מרגישה לגמרי אצלי.
אני לא חושבת שאי פעם חוויתי תחושת עוצמה כזאת, של ישות משוחררת וחופשייה שיודעת לשחק על הומור, חוכמה ומיניות, אבל בדיוק במידה שמתאימה לי, בלי לדפוק חשבון ובלי לפחד או להסס אלף פעמים לפני שאני מקלידה את תשובתי. ובכל השיחות הללו ניסיתי לברר האם האדם שמתכתב איתי מעניין מספיק כדי שארצה להכיר את הלב שלו, או שאולי הוא פינה רכה אך זמנית, להניח עליה את הראש.
בשלב מסוים העפתי שני גברים שהשיחה איתם לא זרמה לי ונשארתי עם השניים הנותרים. ייבשתי אותם לפעמים יומיים בין הודעה להודעה, הייתי חמה ואז קרה ולא התעניינתי בהם יותר מדי. גרמתי לבחורים האלה להרגיש כמו אובייקטים, וכדי להוסיף חטא על פשע, בוקר אחד עזבתי את האפליקציות בלי להודיע או להגיד להם מילה. פשוט נמאס לי, ונעלמתי.
אם רק הייתי מחפשת זיון, זאת הייתה יכולה להיות האסטרטגיה הכי טובה שיש. השנים לימדו אותי שגברים רבים עדיין נופלים לשטות הזאת של "הקשה להשגה", קצת כמו היפסטרים שלא יכולים לסרב לחלת ויז'ניץ בשישי בבוקר. אבל זה לא מה שאני רוצה, ולא בא לי להתחיל שום חיבור או קשר אמיתי כשאני כל כך מנותקת מעצמי ומהם.
כשקוראות בעיקר חוויות של נשים מאפליקציות ההיכרויות האלה, נורא קל לצבוע את רוב הגברים בצבע אחד – דושים שרק רוצים לזיין ולברוח. אבל בזמן האחרון יצא לי לדבר עם כל מיני גברים על החוויות שלהם מהאפליקציות, על האכזבות שלהם מנשים שהתכתבו וברחו, על מה זה להיות שקופים בתוך ים של אופציות, בזמן שהאלגוריתם של האפליקציה רק מנסה להוציא מהם עוד ועוד כסף. פתאום ראיתי את הצד הסדוק והפגוע הזה, צד שרק רוצה אהבה וחיבוק עוטף של סוף יום, בדיוק כמו שאני רוצה.
הקשבתי לבחורים האלה ובושה עזה אחזה בי. התביישתי בעצמי שככה התנהגתי. אני יודעת שפגעתי בבחורים ההם, וזאת תחושה מגעילה מאוד לסחוב על עצמך. מלהיות "קורבן של האפליקציות" הקצנתי להיות "הדושית היומית". שיחקתי בין שני הקצוות, אבל דווקא המשחק ביניהם לימד אותי לשים לב לסימנים. לגלות האם הוא שם בשביל הפאן, או שהוא באמת מעוניין להכיר אותי.
"יצא לי לדבר עם כל מיני גברים על החוויות שלהם מהאפליקציות, על האכזבות שלהם מנשים שהתכתבו וברחו, על מה זה להיות שקופים בתוך ים של אופציות, בזמן שהאלגוריתם של האפליקציה רק מנסה להוציא מהם עוד ועוד כסף"
זה נשמע מטופש, אבל לקח לי המון זמן ללמוד את הניואנסים האלו, וכעת מה שבאמת מרגש אותי זה הקלילות שאני חשה, גם אם משהו פחות מצליח לי. לפני כמה חודשים הייתי יושבת בבית שבוע וחושבת מה עשיתי לא בסדר, למה אחרי שהתכתבנו כמה ימים ברצף הוא פתאום הפסיק לענות? תהיתי האם זה בגלל איך שאני נראית, או אולי משהו שאמרתי? הייתי נכנסת ללופים של רגשות שליליים.
עכשיו אני מבינה שיכולות להיות כל כך הרבה סיבות להפסיק לשוחח, גם אם מבפנים אני לא יכולה שלא להצטער על כך שהוא אפילו לא הגיע לקטע הטוב באמת בלהכיר אותי. מצד שני, למדתי להקשיב לרצונות שלי ולבדוק מהר מאוד האם הצד השני בכלל שווה את הזמן שלי, וזה סקיל שלא היה לי בעבר.
בחודשים האחרונים למדתי לאהוב את עצמי מחדש. כשאני מסתכלת עכשיו במראה אני רואה אישה יפה וסקסית מביטה בי בחזרה, ואם מישהו לא מתחבר – זה ממש בסדר כי יש הרבה שכן, והם טורחים להזכיר לי את זה בתדירות תכופה שעושה לי פרפרים וזרמים בכל הגוף. אולי עכשיו, כשאני כבר לא דושית ולא קורבן, אוכל להיות סוף-סוף אני, ואני פאקינג מתנה.
