חצי שעה להגעת המונית, ואני עדיין לא מוכנה. אני אמורה לצאת להרצאה, אבל עדיין לא החלטתי מה אני לובשת. כבר החלפתי כמה וכמה מערכות לבוש, ועל המיטה שלי החלה להיווצר גבעה כאוטית וצבעונית של בגדים. נדמה כי המרחק ביני לבין לצאת מהבית רחוק מתמיד. אני שולפת אופציה רנדומלית, מתלבשת בחופזה, וצונחת יחפה ומיואשת על הספה, כשאני משאירה את בחירת הנעליים לרגע האחרון. הגשם מחוץ לחלון התחזק, ועכשיו הוא נשמע כמו מטח של ירי עמום ונרחב. איזה יום קודר.
אני מושיטה את היד לטלפון, לבדוק כמה זמן נותר לי, ומגלה בתיבת ההודעות של אינסטגרם שורה ארוכה של לבבות שבורים, אחד אחרי השני. אני מבינה שמשהו קרה, ופותחת את האפליקציה של החדשות. "הותר לפרסום. 21 חיילי מילואים. 600 מטר מהגבול. טיל אר-פי-ג'י. בניין ממולכד קרס". הלב שלי כמעט יוצא מהמקום. אח שלי שם. אח שלי. שלי. שלי. לא. לא. לא. לא. לא.
מאז פרוץ המלחמה שני אחיי ואחותי גויסו כמעט מיד למילואים. אחותי שוחררה אחרי כמעט שלושה חודשים בדובר צה"ל וצפייה בכל סרטון אפשרי. אחריה שוחרר אחי הקטן, שעבר משלושה חודשי לחימה הישר לשנה א' באוניברסיטה (אלוהים, איך אפשר לעשות את הסוויץ' הזה?), אבל אחי השני עדיין משרת. הוא עוד שם. למען האמת, אם הכול ילך כשורה, ממש היום הוא אמור להשתחרר מהמילואים, אבל האירוע הזה התרחש אתמול. לא. לא. לא. רק נפגשנו בשבוע שעבר. הוא יצא לכמה ימים הביתה, וישבנו לאכול יחד חומוס בצהריים.
לא ראיתי אותו מאז שחזרתי מחו"ל, וכל כך ציפיתי לראות אותו. כשישבנו, הוא נראה לי עייף ועצוב. לא רציתי להטריד אותו בשאלות, אבל לא יכולתי להתאפק.
"עמית, תגיד, לפעמים פחדת?"
"כן", הוא ענה לי. שתקתי. הוא שתק. לא ידעתי אם להמשיך לשאול, אבל הוא המשיך בעצמו. "היו פעמים שירו לכיווננו אר.פי.ג'י והיינו צריכים לברוח לתפוס מחסה. פחדתי".
דמיינתי את אח שלי הקטן, הבחור המקסים, השקט, האדיב וטוב הלב הזה, מתרוצץ מפוחד, חושש שחייו עומדים להיגמר בכל רגע נתון, והתאפקתי לא לבכות.
היום הוא אמור להשתחרר. אלוהים, בבקשה, עשה שזה לא הוא. אלוהים, בבקשה. ברגע הזה, לא נשאר לי דבר מלבד לדבר לאלוהים. אם פעם חיינו את חיינו בתודעה ש"לי זה לא יקרה", מאז 7 באוקטובר צורת החשיבה שלנו התהפכה ב-180 מעלות, והפכה מ"לי זה לא יקרה" ל"זאת יכולה הייתה להיות אני". כל העניין מרגיש כמו רולטה רוסית. הדבר היחיד שמפריד בין חיים למוות כרגע הוא מקריות בלבד. אלוהים. הלב שלי כבר דופק ממש-ממש מהר. אלוהים, בבקשה.
"אמא!", אני שולחת לאמי הודעה מבוהלת. נו, תעני כבר. תעני! דמעות נקוות בעיניי.
"מה כפרה?", היא עונה. למה היא כל כך רגועה?
"דיברת עם עמית אתמול או היום?"
די, אני לא עומדת בזה. אני לא יכולה.
"לא דיברתי".
אוי אלוהים.
"הוא חזר למילואים?", אני מנסה להיות עדינה, לא להבהיל אותה עם הבהלה שלי.
"חזר בראשון, אמור להיות עדיין במילואים. היום הוא צריך להשתחרר".
"דיבר איתך?"
"לא".
איך היא לא לחוצה?
"נהרגו 21 חיילי מילואים ליד עזה".
"מודעת", היא עונה לי בקרירות, ואולי זאת דרך ההתמודדות שלה? "אם היה קורה משהו, היינו כבר יודעים. מקווה שלעולם לא נהיה במקום הזה".
"כואב לי, אמא".
"ממש, אבל את לא לבד עם הפחד והכאב. לדעתי, כל אחד בעם הזה מרוסק היום. אני עוד תכננתי לנסוע לעשות סידורים, אבל לא מוצאת כוחות לזה".
החיים קורים
אוי! המונית! אני מרגישה כאילו שהתעוררתי מתוך ערפל המוות. החיים, החיים קורים, ואני צריכה לצאת, התחייבתי לחיים. אנשים מצפים לי. איך אמורים ללכת לעבודה ככה? איך אמורים להמשיך? לפני פחות מדקה הראש שלי כמעט הספיד את היקר לי מכל, ואני בטוחה שלבבות כה רבים במדינה ובעולם חוו היום עצירה. הם מתכוונים לקיים את האירוע בכלל? מבדיקה מהירה נראה שכן. כמה מנותקים אפשר להיות?
אני שולחת הודעה לידיד, והוא מחזיר לי תמונה מטופשת של חתולים מנגנים בפסנתר. "תגיד, אתה צוחק עליי?", אני עונה לו בעצבים. אנשים מתים! מה נסגר איתו? אני זורקת את הטלפון בכעס בצד, ותופסת את עצמי. מה קורה לי? למה אני כועסת עליו? מה הוא כבר עשה? אבל הכול מרגיז אותי עכשיו. כל מי שלא עוצר מלכת, מרגיז אותי. כל מי שלא חושש לחייו ולוקח הכול כמובן מאליו, מרגיז אותי.
מצד שני, אני אמורה כבר לנעול נעליים ולצאת החוצה, לעבוד. האפליקציה מסמנת לי שהמונית עוד ארבע דקות בחוץ. אני צריכה להתארגן, יש דברים שאני צריכה לעשות, אבל הכול מכעיס. איך אפשר לעבוד? איך אפשר להמשיך לקיים תוכניות כסדרן? הכול מרגיש חסר משמעות כשכל כך הרבה חיילים נהרגים, ופתאום אני מבינה את כל האנשים שכעסו עליי כשהייתי בחו"ל והעליתי תמונות לאינסטגרם. ואולי באמת הייתי מנותקת, ואולי פשוט ניסיתי להמשיך, ולחיות.
"איך אפשר לעבוד? איך אפשר להמשיך לקיים תוכניות כסדרן? הכול מרגיש חסר משמעות כשכל כך הרבה חיילים נהרגים, ופתאום אני מבינה את כל האנשים שכעסו עליי כשהייתי בחו"ל והעליתי תמונות לאינסטגרם. אולי באמת הייתי מנותקת, ואולי פשוט ניסיתי להמשיך, ולחיות"
בסוף השבוע האחרון, לראשונה מאז פרוץ המלחמה, הגענו כל האחים בהרכב מלא לבית הוריי. כל כך התגעגעתי למשפחה שלי. זה אחרת כשכולנו נמצאים, הבית מרגיש שלם. בארוחת הערב אנחנו יושבים כולנו ופותרים יחד את '20 שאלות' של הארץ, ואז צונחים על הספה, רואים יחד סרט, מתכרבלים ומשתאים ממוזרותה של היצורה הפרוותית שחיה בינינו כמו עוד בת משפחה. במוצאי שבת שוב התפזרנו כולנו. ואחי, האחרון מבין האחים שעוד נותרו במילואים, חזר לצבא.
הכול נראה לי כל כך זמני, ואני מרגישה את הצורך להיאחז באח שלי חזק-חזק. יובל, אל תחשבי על זה, זה מזל רע. פתאום אני מבינה את המשפחות של החיילים שנהרגו, והחליטו להקפיא את זרעם של יקיריהם על דעת עצמם. כשכל העניין הזה התחיל, הסוגיה נראתה לי תמוהה. כאב לי מאוד על שי-לי עטרי, שעד שהיא קיבלה אישור לשימור זרעו של בעלה, יהר וינר ז''ל, זרעו כבר הפך ללא שמיש (זרע נמצא שמיש לשימור בגוף עד 24 שעות מרגע הפטירה). ליבי נכמר וחשתי את הכעס והתסכול כלפי המצב וכלפי הבירוקרטיה המעכבת.
מאז החליטו במשרד הבריאות להעניק פטור זמני מבית המשפט לכל משפחה שמבקשת להקפיא את זרעו של יקירה, כדי שכל מי שיבקש לייצר לעצמו איזושהי תקווה להמשכיות, יוכל לעשות זאת בלי זרועותיה הארוכות והמסורבלות של הבירוקרטיה הישראלית, אבל גם בלי להציג הוכחות ברורות לגבי רצונו של המת. אבל מה תעשה אותה משפחה עם זרעו של החייל, במידה ובאמת ולא השאיר אחריו אישה או תא משפחתי פעיל? מה אם זרעו לא מיועד לשימוש ברור וספציפי, אלא רק כאופציה, כמזכרת, מה אז?
וגם אם רצונו של המת בעודו בחיים, היה להקים תא משפחתי, האם משאלת ליבו הייתה הקמת תא משפחתי עם אישה שאינו מכיר ועם בן שלעולם לא יפגוש? ומה יעלה בגורלם של כל אותם יתומים מאב שיוולדו מהליך שימור הזרע הזה? האם נגזר עליהם לשמש כמצבה חיה עבור משפחתו של הנופל? זיכרון חי ומהלך לחייל שהתינוק שייוולד לא פגש ולא יכיר לעולם? האם זה באמת מה שבנם המת היה רוצה?
"גם אם נפרה בעזרת הזרע של אהובינו אלף תינוקות, הם לעולם לא יהיו האהוב שאותו איבדנו. הם לא יהיו הזיכרונות, החיוכים והרגעים שאותם חלקנו יחד. כל שנותר הוא להעריך את מה שעברנו, ולהמשיך עם החיים"
ברגעים האלה אני מבינה יותר מתמיד את הכאב שחשות המשפחות האלה, ואני מבינה למה זה מרגיש כמו הדבר היחיד שעוד נותר לעשות בתוך כל חוסר האונים הפתאומי שקורה. לשמור משהו, הכי קרוב לחיים שיש. אבל האמת היא שהמסע שלו כן הסתיים. הוא הסתיים עבורו, וזאת בשורה בלתי נסבלת שקשה לקבל. שיש בה כאב, והכחשה, וכעס. כל כך הרבה כעס.
כולנו רוצים להתעלות מעל החיים, לנצח את חוקי הטבע, להגיד, "הא, ניצחנו אותך, טבע! הוא לא מת. משהו ממנו נשאר איתנו לנצח", אבל אין לנו באמת שליטה על איך החיים ייראו, יתפתחו וישתנו. גם אם נפרה בעזרת הזרע של אהובינו אלף תינוקות, הם לא לעולם לא יהיו האהוב שאותו איבדנו. הם לא יהיו הזיכרונות, החיוכים והרגעים שאותם חלקנו יחד. כל מה שנותר הוא להעריך את מה שעברנו, ולהמשיך הלאה עם החיים. כי כל מה שמעבר לנקודת הזמן הזאת, כבר לא בשליטתנו. צריך להמשיך קדימה.
בקושי רב אני נועלת נעליים, ושולחת עוד הודעה לאחי, שעדיין לא ענה. אני יוצאת החוצה, ונכנסת למונית. את חייבת להמשיך, ואת חייבת לחיות, אני אומרת לעצמי בלב. הנהג מתניע והגשם לא מפסיק לטפטף. צליל של הודעה. "היי יובי, אני בבית". אני מתחילה לבכות.
