מזמן לא הייתי בבידוד. שנה ומשהו שאני נטולת געגועים לשהייה בבית או למרחב סגור אחר. ואין דמיון. אני לא חולה (הסיכוי אפסי), אין לי כאבים, יש לי חיים חדשים שאני אוהבת, אך משום מה, איך שנסגרה עליי הדלת, צצה במפתיע מועקה - אני כבר לא מפחדת להיות חולה. אני כן חוששת להיות בודדה.
איזה מזל שאחרי הסרטן (ועוד כמה משברים) קיבלתי שיעור בפרופורציות על החיים, כי תוך שבוע כבר הספקתי לגלות עוינות לסביבה, לשקוע בעומק הספה ולדאוג לא לענות לאף שיחה. אני לא מפחדת להיות חולה, רק קשה לי להיות בודדה.
ימי קורונה בערוץ יחסים:
פתאום נפער איזה חלל חדש כזה ובלתי מוכר. אין לי מלחמת קיום או משימה עליונה, לא הסתגרתי כדי לנבור במעמקי התודעה. אין תחושה של שליחות או סיפוק של עשייה, אין לי אף תפקיד למלא או מישהו שצריך ממני עזרה, זה רק אני ואני נטולת כל מטרה.
כבר התרגלתי לחיות על הקצה. האדרנלין זורם לי בטיפול נמרץ, למדתי להיכנס מהר ל"מוד מלחמה", פיתחתי שיטות לנהל מצבי חירום בשגרה, תרגלתי איך לחבק את הבלתי צפוי והלא נודע, ואפילו סיגלתי קור רוח ברגעים של סכנה. אך כשכל זה נעלם אני נדרכת בעצבנות יתרה, כי אין לי את ארגז הכלים המתאים לנהל כאלה מצבים. יש המון שקט והרבה בהייה, אין משהו שצריך כרגע לקרות או מישהו שאפשר להעביר איתו את השעות.
הבעיה היא שברגעים האלה, ללא כל הכנה, עולה בי באופן מפתיע גל אפל של כעסים, תסכולים וקנאה. על הזוג הזה שמתבודד באהבה, על אלו שמוצאים לעצמם תעסוקה, על מי שמקפיד לשמור על הגזרה, על האנשים שמתכנסים עם המשפחה, על אלו שממנפים או עושים מהלימון לימונדה חריפה, על אלו שמשכילים ועל ההם שיוצרים. איך לומר, לא פסחתי לקנא באף אחד מהמינים.
לתומי חשבתי שכבר חתמתי על חוזה עם היקום וששילמתי את חובי לחברה, ושמעתה אקבל פטור מכל מה שהוא אנושי. לא אחווה עוד רגשות שליליים ואדע להתעלות על יצרים נחותים. אמצא בכל מצב את מה שטוב בו עכשיו, אהיה תמיד רגועה, ולנצח אוקיר תודה על שקיבלתי הזדמנות שנייה. אז איך זה שבחדרי חדרים אני מודה - לא אכפת לי מהקורונה רק לא להיות בודדה?
ובכל זאת, אני מתרגלת שינויי חשיבה, מבינה שיש מרחב אחר של חיים שיש בו כל מיני דברים. אפשר לגלות עולמות בלי להגיע לקצוות. מותר להרגיש עצבנות בלי סיבה, להיות ברגעים בלי תכלית ולכעוס גם שלא ברור על מה. אני יכולה לתת לאנשים הקרובים אליי לעזור, גם אם לא נשקפת סכנה ממשית לחיי, ולמצוא הנאות גם אם לא הגעתי לתובנות עומק מרחיקות. עליי ללמוד את הפשטות של היום והשעה, ולשחרר את הצורך למצוא בכל דבר משמעות כפויה.
גם אם השארתי מאחורי דלת ביתי חלקים די גדולים ממה שהכרתי בי, אני יכולה למצוא מחדש את עצמי. כי יש משהו כזה בדינמיות של החיים, שגם אם הוא לא נוח, הוא יכול להפוך לנעים. נדרשת גמישות ופרק מאתגר של הסתגלות, אבל אחריו מגיעה גם תחושה נפלאה של התחדשות. במקום חלקים של אדרנלין ורעב לעשייה, נולדת ההתבוננות. במקום לרצות לפרוץ בעולם - התכנסות והתחברות, במקום לחיות על הקצה - התמתנות, במקום להספיק את הדבר הבא -לקבל את הדבר הזה, במקום לצרוך שפע - להתרכז במה שחיוני, במקום הרעשים מבחוץ - לגלות את הקול פנימי.
בתוך דלתות ביתי אני אולי לבד, אבל הכי קרובה לעצמי.
הכותבת היא מרצה וכותבת
