בימים כתיקונם הייתה פה ודאי כתבה על איך להתמודד בליל הסדר עם השאלות החטטניות של הדודות ("נו, יש כבר מישהו?"), אבל לא השנה. הפעם כולנו נדרשנו לחגוג את "ליל הסגר" ולהישאר בבית לבד, בלי משפחה ובלי חברים. למי שלא נמצא בזוגיות, זו יכולה להיות חוויה מאוד בודדה. אז מה עושים?
הפסיכולוגית ורדה רזיאל ז'קונט פותחת את ספרה "ימי הפקר" בתיאור של אחד מערבי ליל הסדר, בו היא בעצמה הייתה לבד: "לקראת ליל הפסח הראשון שבו ביליתי את הערב לבד, ללא חובת השתתפות בארוחת־סדר משפחתית, הכנתי לי סעודת ספרים ענקית שלא עלתה הרבה", היא כותבת.
כשאני מזכירה לה את זה, היא אומרת שאותו ערב עדיין נתפס אצלה בזיכרון כאחד הערבים הנחמדים והחשובים בחייה. "עבור הרבה אנשים, ליל הסדר מהווה מטרד, וקריאת ההגדה הרבה פעמים היא טקס מאוד משעמם ולא רלוונטי", היא אומרת ומוסיפה: "לכן אני מציעה לראות את היתרונות שבהשתמטות לגיטימית מאירוע, שבימים כתיקונם היעדרות ממנו הייתה מעוררת תהיות והתנצלויות".
"ברור לי שאני מדברת מתוך נקודת מבט חילונית, ושזה לא יעבוד בשביל כל אחד", היא מדגישה, "אבל מניסיוני, כמי שהייתה סינגלית הרבה מאוד שנים, אני מציעה לבלות את הזמן הזה באופן המיטבי ביותר מבחינתכם. תדאגו שיהיו בבית המאכלים הכי טובים, ואת המוזיקה ואמצעי הבילוי הטובים ביותר שאתם יודעים לארגן לעצמכם. אפשר גם לעשות 'זום' עם חברים או משפחה, אם אתם צריכים את זה. הרעיון הוא להפוך את היום הזה לעוד יום שנעים לחיות אותו. אני עשיתי חגיגת ספרים, אבל לכל אחד יש את הדברים שהוא יכול ליהנות מהם".
"עולם שלם נמצא במצב הזה, כך שהחוויה החברתית הטוטאלית הופכת את הלבד בערב ליל הסדר השנה ללגיטימי יותר מאשר בערבי פסח אחרים", היא מסכמת. "אפשר להעביר ערב מהנה ומענג, ואפרופו פסח, אפילו להרגיש חוויית השתחררות. זהו חופש מאירוע משפחתי שהרבה פעמים הוא משעמם ומחייב".
"בדידות היא חלק מהחוויה בפסח הזה"
גם תמר פרידלנדר, פסיכולוגית בהתמחות קלינית, מציעה להפסיק להילחם בבדידות: "אנחנו חיים בתרבות שבה לכאורה אסור שתהיה בדידות, ואז כשאנו מרגישים בדידות, אנחנו במאבק עם זה. מצפים מאיתנו לעשות מהלימונים לימונדה, אבל הנסיבות הן כאלה שבהן בדידות היא דווקא רגש מדויק. לדעתי זה בסדר להרגיש בודדים בחג הפסח הזה. אל תלחמו בבדידות הזו ואל תכחישו אותה. בדידות היא חלק מהחוויה בפסח הנוכחי".
זה מנחם לשמוע.
"אל תשכחי שהתקופה הזו זמנית, קצת כמו סערה בים. הזמניות יוצרת רצון לחיות את הרגע עם מה שיש. אני מאמינה שאנחנו צריכים להיות בתוך החוויה ובתוך האין אונים. יש מי שמרגישים בדידות, חרדה, אולי אפילו התעלות מכך שיש יותר זמן לבלות עם עצמנו. זה זמן שלא יחזור כשנחזור לשגרה. אני מאמינה שזו תקופה שעוד יחקרו ויכתבו עליה הרבה. מתישהו, בעתיד הרחוק, נסתכל אחורה וניזכר שחודשיים היינו לבד בבית".
"מה גם שרוב הסיכויים הם שבפסח הבא כבר תהיו עם המשפחה ותתעסקו במתחים הרגילים של פסח, כמו מי מקבל יותר תשומת לב מההורים, אז בפסח הזה בואו ונהייה איפה שאנחנו", היא מבקשת. "אני מציעה להתכונן לקראת הערב וליצור אווירה משמעותית. אפשר למשל לתכנן ארוחה, אולי לברר עם בני משפחה מה הם מכינים, ולשאול על המתכון".
בעיניי יש משהו בודד בלהכין ארוחה מושקעת רק בשביל עצמך. ארוחה טובה זה משהו שאני רוצה לחלוק, כך שאצלי זה רק מעצים את החוויה של הבדידות.
"יש יתרון בללמוד לעשות ארוחת גורמה רק לעצמך. זה קצת כמו לעמוד מול המראה עם הגוף החטוב שלך כשאת לא ביחסים. את נהנית מזה לבד. נכון שזה פחות כיף מלחלוק את החוויה עם מישהו אחר, אבל יש עניין גם עם ליהנות מזה בעצמנו. אפשר גם לצלם ולשתף את המשפחה, או ליצור קהילתיות דרך המחשב עם משפחה, חברים או אפילו חברי אינטרנט חדשים. כשרגשות כמו חרדה ובדידות מתגברים, אנחנו נכנסים לתחושה של קיפאון. עשייה ויוזמה מחזירות את תחושת השליטה ויכולות מאוד להקל".
פרידלנדר מדגישה שהלבד שאנחנו חווים היום הוא לבד שתמיד נמצא שם, כשבחגים הוא מורגש ביתר שאת. "חגים שמים מראה למי שנמצא לבד. בדרך כלל אנחנו רואים יותר משפחות וזוגות, כולם הולכים לארוחות משפחתיות, ותחושות כמו ניכור ואי-שייכות מתגברות".
גם בליל סדר רגיל אנחנו אומנם יושבים עם המשפחה וצוחקים קצת, אבל בסוף חוזרים הביתה לבד. אולי ההבדל הוא שעכשיו לא נעשה סלפי לפני ארוחת החג.
"לרווקים וגרושים גם ביומיום יש הרבה לבד, ולמעשה גם בנישואים לא טובים. ההבדל הוא שעכשיו אנחנו חווים אותו חזק יותר. עכשיו הלבד הוא מוגבר. יש לנו פחות אפשרויות לברוח ממנו ולא לחוות אותו. זו למעשה הזדמנות לפתח עוד יותר את היכולת שלנו להיות לבד. כשאת לומדת להיות ידידותית עם עצמך, לשים לב לקולות הביקורתיים שיש לך בראש ולא להישאב אליהם, יש תחושת חסינות יותר גבוהה, ואז את קצת פחות זקוקה לאחרים או לעשייה. השגרה שאחרי הקורונה תחזור, אבל אולי אז החזרה הביתה, ה'לבד' יהיה פחות משהו שתרצי לדחוק הצידה".
לגמרי. נראה לי שאחרי הקורונה - הכל כבר יהיה קטן עלינו.
"בדיוק. זה לראות שהשד לא כל כך מפחיד. זה להתיידד עם המצב הנוכחי כמו שהוא, בלי לנסות לפתור אותו. יש בזה משהו משחרר".
לתת מקום לעצבות
אביתר גיל-עד, פסיכולוג קליני, מציע גם הוא לקבל את הגזירה שנחתה עלינו: "אין פתרון קסם", הוא אומר. "צריך להתמודד עם הלבד. אני מציע לאפשר לעצמנו מנעד של רגשות שונים שיופיעו בגלים. לתת מקום גם לדיכאון ולדכדוך, להרגיש את העצב, לא להילחם ברגשות השליליים, אבל גם לא להישאב אליהם ולזכור לתת גם מקום למחשבות חיוביות ולגייס מוטיבציה לפעילויות מהנות".
כמו מה למשל?
"למשל לקרוא ספר, לצפות בטלוויזיה, ללמוד משהו חדש ביוטיוב, לעשות פעילות גופנית במרחב הביתי או החיצוני המותר, ועוד פעילויות שיסיחו את הדעת ויאפשרו למחשבות השליליות לפנות את מקומן לתחושות טובות יותר. יחד עם זאת, מאוד יכול להיות שאחרי שנרגיש טוב יותר, פתאום נמצא את עצמנו מדוכדכים שוב, כי המצב לא פשוט".
"במובן מסוים, פסח נהיה קצת כמו יום כיפור השנה", טוען גיל-עד. "זהו מצב שמזמין התפתחות. לא מתוך מקום של הלקאה עצמית, אלא ממקום של למידה - לעשות חשבון נפש ולחשוב איך זה קרה שנגיף הקורונה תפס אותנו בודדים בפסח? מה אני לומד על ההחלטות שעשיתי עד כה בזוגיות, ואיך אני ממשיך הלאה? האם למשל משהו בקושי שלי לקבל את חוסר המושלמות של האחר גרם לי להישאר עד עכשיו לבד? האם הפחד מלפספס משהו טוב יותר מניע אותי? האם פחד מדחייה?"
"אפרופו יציאה מעבדות לחירות, החג הזה הוא הזדמנות לבחון לאיזה דפוסים אנחנו משועבדים", הוא מוסיף. "האם לחרדות? לביישנות? ואולי לבררנות? ולבדוק מאיזה דפוס אנחנו בוחרים להשתחרר השנה, כדי שבפסח הבא נהיה במקום שיותר טוב לנו. בסוף כולנו גם חופשיים אבל גם לכודים ומקובעים בתוך דפוסים".
"נולדנו שלמים כשנולדנו לבד"
נועה יהושוע אביוני, מייסדת "מרכז האדם השלם" ושיטת החיבור NYE, מציעה שנפסיק עם ההלקאה העצמית ונזכר שזוגיות היא רק תוספת. "ליל הסדר הוא הרבה פעמים כמו יום ציון, מעין יום הולדת, שבו אנחנו עושים חשבון נפש של מה קרה השנה, ובמקרה הזה – של מה עוד לא קרה. הוא כמו חותמת בדרכון של פנקס חיינו, שכתוב עליה 'כשלון'. זה רגע מבאס וקשה, כי בפסח הקודם ציפינו שהשנה כבר נהיה במקום אחר".
אז מה את מציעה?
"אין לי דרך לשכנוע עצמי או הבטחה גדולה שבשנה הבאה זה יהיה אחרת, אבל אני רוצה להציע שהעובדה שאנחנו לא בזוגיות, לא צריכה להגדיר את מי שאנחנו. בעיקר בחגים זה מרגיש כאילו כל הזהות השלמה שלנו נמחקת, ויש לנו תואר אחד בלבד – 'רווק/ה' או 'גרוש/ה'. התואר הזה רלוונטי במיוחד בישראל, כי בניגוד להרבה מאוד מדינות בעולם, בישראל הוא צובע את הכל בצבע כהה. כאילו שמשהו לא תקין אצלנו.
"כמה אנשים בשנה שעברה הציבו לעצמם מטרה להתקדם בעבודה, שיהיו להם יותר חברים או ליצור חיים יותר מלאים? מלא. לכמה זה באמת קרה? למעטים. האם הם בוכים על זה בפסח? לא. גם לא בראש השנה. אולי רק בימי הולדת, אבל את הזוגיות לעומת זאת אנחנו מקדשים כאיזה אות של הצלחה. אני מציעה שהשנה לא ניפול ברשת הזו ששובה אותנו כל שנה מחדש, וגורמת לנו לזכור רק את העובדה שאנחנו לא בזוגיות".
"האמת היא שנולדנו שלמים כשנולדנו לבד, זה הבסיס של כולנו", מסכמת יהושוע-אביוני. "זוגיות היא תוספת נעימה לחיים שלנו, כשמוצאים את האדם הנכון בשלב הנכון של חיינו. אז לפני שאנו מנסים לפתוח את הלב לאחרים, כדאי שנזכור ברגע הזה לחבק דווקא את עצמנו". טוב, ממילא לא ניתן לחבק עכשיו מישהו אחר.
