לפני שנה וחצי הלב של רווקת השבוע שלנו נשבר לרסיסים. זה לא קרה בגלל בחור שעזב אותה, זה קרה בגלל שנמנעה ממנה גישה לפסטיבל האהוב עליה בעולם. "טסתי לברנינג-מן בארה"ב, בתור אחת הצלמות הרשמיות של הפסטיבל, וגורשתי מארצות הברית", מספרת מיקה גורוביץ (38).
וואו, למה?
"זה לא נדיר שעוצרים אנשים לחקירות בסן-פרנסיסקו ושרשות ההגירה בודקת כל אחד. כנראה שהתיק הגדול שלי עם הציוד משך תשומת לב יתרה, וזה לא עזר שהסברתי להם שבאתי למטרה מסוימת. החזיקו אותי 20 שעות בחקירה, זמן שהרגיש כמו נצח, ואחר כך אסרו עליי לחזור לארצות הברית עד 2024. זה שבר אותי. ברנינג-מן היה אחד האירועים הכי חשובים ומכוננים שחוויתי בחייי. כל פעם שהייתי שם הרגשתי שהנפש שלי עושה קפיצה קוואנטית מבחינה תודעתית".
"כאן ביתי, כאן נולדתי, וכאן אני רוצה לגדל את הילדים שלי"
הסיפור הזה הוא טעימה קטנה מאישה שכל כולה פסטיבל אחד עצום של אנרגיות, צבעים וצילומים מרהיבים. מיקה היא רווקה שעפה על החיים שלה, ונדמה שהחיים גלגלו אותה כך שב-38 שנותיה היא כבר זכתה לחוות דברים שאנשים לא יחוו גם במספר גלגולי חיים. אלמלא הקורונה, קיים סיכוי סביר שהריאיון הזה לא היה יוצא לפועל, מאחר שגורובי הייתה ממשיכה להסתובב בעולם, לצלם פסטיבלים ולצבור חוויות. "כל התוכניות שלי השתנו והתבטלו ביום אחד", היא מספרת, "וכך מצאתי את עצמי בחזרה בישראל".
את מדוכאת בגלל זה?
"ממש לא. החזרה לארץ העניקה לי את הזמן להתבשל עם עצמי. אני מרגישה שדי הגשמתי את כל החלומות שהיו לי, ושעכשיו הזמן להתמקד בחלום העכשווי שלי - להקים בית בישראל. זה הבסיס שלי, כאן ביתי, כאן נולדתי וכאן אני רוצה לגדל את הילדים שלי".
באמת אחרי כל מה שחווית את עדיין רואה את עצמך חיה דווקא פה, בישראל?
"לגמרי", היא פוסקת בלי למצמץ. "הקורונה והמצב החדש שנוצר בגלל המגיפה, גרמו לי להאט את הקצב. אני בארץ מפברואר וזה בא לי ממש בטוב. אני עפה על התקופה הזאת. אחרי שהסתובבתי בעולם במשך חמש שנים כנוודית עם תיק מצלמות, נעה מפסטיבל לפסטיבל בלי להישאר יותר מחודשיים ביבשת אחת, ממש כיף לי עכשיו בתל אביב. כיף לי בסטודיו החדש שלי וכיף לי שיש לי את הפינה המגניבה שלי כאן".
וברגע שיחזרו הטיסות - מה תעשי?
"כשיחזרו הטיסות אני כבר לא אסתובב ולא אסע כל חודשיים מיבשת ליבשת. הבסיס שלי כאן בארץ. ברור שאטוס לטייל מידי פעם, ואני מקווה שבן הזוג החדש שיהיה לי יצטרף".
למרות שעד לקורונה היא נהגה להסתובב בעולם, מיקה מבהירה שהיא ממש לא הטיפוס שפותח טינדר בכל מדינה, ושהיא תמיד העדיפה להכיר ברחוב או בפסטיבלים. "אין כמו מבט אמיתי בעיניים של מי שעומד מולך", היא אומרת בחיוך גדול של תקווה. "זה הכי נעים ואותנטי בעיניי, ורוב מערכות היחסים שהיו לי לא התחילו באפליקציות אלא ברחוב, בפסטיבלים ובמקומות חווייתיים שבהם יצא לי לבלות רגע של קסם מאוד לא שגרתי, שהביא איתו אנרגיה מיוחדת".
את יכולה לספר לי על היכרות כזאת?
"ב-2019 צילמתי בפסטיבל 'אוזורה' בהונגריה. עמדתי בקצה הרחבה וחיפשתי דמויות מעניינות לצלם, ואז תפסתי בעדשה בחור מהמם, בדיוק הטעם שלי!"
ומה עשית?
"בזכות העדשה הזאת שהיא עדשה טלסקופית, יכולתי ממש לעשות זום-אין ולבחון אותו מקרוב, למרות שעמדתי ממש רחוק ממנו, לחצתי קליק וצילמתי אותו. תוך חמש שניות מאותו קליק במצלמה, הוא כבר היה לידי והתחיל לפלרטט איתי. לא הבנתי איך הוא קלט אותי מכזה מרחק, אבל הוא אמר לי שהוא הרגיש את העדשה שלי בוחנת אותו כמו ציידת. מסתבר ששידרתי לו אנרגיות והוא הרגיש אותן. הייתה לנו אהבת פסטיבל מרגשת שנמשכה מספר חודשים של טיולים וטיסות לחו"ל. זה היה קסום".
עכשיו כשאת לא נודדת ופחות מכירה בחורים באופן אקראי או גורלי, מה דעתך על השימוש באפליקציות?
"בגדול אני חושבת שלמרות שאנחנו חיים בעידן מאוד דיגיטלי, וכולם כל היום בתוך האפליקציות, יש בפלטפורמות האלה משהו מאוד מנוכר, משהו חסר רגש ומחשיד".
תני דוגמה.
"קרה לי שהתכתבתי עם איזה בחור, ומהר מאוד הרגשתי שמשהו שם לא אמין. הוא ניסה מהר מדי לעבור לטלפון, וכשביקשתי ממנו עם קריצה קלה 'לרגל' אחריו באינסטגרם או בפייסבוק, הוא ממש ניסה להתחמק, אמר שיוסיף אותי בהמשך אבל התמהמה. אחרי סיום השיחה באפליקציה הוא פתאום ביטל את המאטצ' וזהו, נעלמו עקבותיו".
"יש לישראלים חספוס סקסי שחסר לחלק מהאירופאים שהכרתי"
אותה חוויה לא נעימה הולידה אצלה השראה לעסק חדש, אותו היא מריצה בחודשים האחרונים – היא מצלמת רווקים ומעלה את התמונות שלהם לעמודי אינסטגרם ייעודיים, שהפכו לסוג של פלטפורמת היכרויות חדשה. "כשבחנתי גברים באפליקציה, שמתי לב שאנשים לא יודעים להצטלם טוב. יותר מזה, בתקופה שבה יש כל כך הרבה פרופילים מזויפים ושקריים, מאוד חשוב לשדר אמינות, ולדעתי תמונות הן הכוח של האדם לספר על עצמו. וכן, גם להוכיח שיש מישהו אמיתי שעומד מאחורי המקלדת".
איך זה מרגיש להביט על גברים דרך עדשת המצלמה?
"כצלמת יוצא לי להסתכל על גברים בעיניים מעט שונות", היא מודה. "העין שלי כצלמת מחפשת אסתטיקה, ואין ספק שאני בוחנת גברים בדרך שונה. אני יכולה לספר לך שכל בחור שמגיע אליי לצילום - זה סוג של מיני-דייט. אני בוחנת הרבה פרמטרים במהלך הצילומים, כמו האם הוא הגיע בזמן, האם הוא מפזר את הבגדים שלו בכל הסטודיו או תולה אותם על הקולבים, האם הוא נחמד, נעים, מנומס, ג'נטלמן. האם ניתן לפתח נושא שיחה מעבר לדברים היבשים כמו הוראות בימוי של 'תעמוד כאן ותסתכל לשם'".
מי הבחור האידיאלי מבחינתך?
"אני מחפשת מישהו שראה וחי תרבויות אחרות, שיצא מאזור הנוחות שלו, שניסה להסתגל לתרבות אחרת כי הנפש מתפתחת מאוד כשהיא עוברת כאלה אתגרים, וזה משהו שחשוב לי שיהיה לו. הגבר שיצעד לצידי בדרך החיים המדהימה שלי חייב להיות גבר שאפתן, מצליחן, כריזמטי, הרפתקן, כזה שלא מפחד שתצעד לצידו אישה חזקה - והוא מבין שהוא רק יתעצם מכך. גבר שרוצה להיות איש משפחה, גבר ערכי ופתוח בראש, שעושה עבודה יומיומית על הנפש, המיינד והגוף. וכמובן, שיהיה לו אורח חיים גמיש, כי אני כן רואה איך באידיאל אני, והוא והילדים שלנו נוסעים לטייל בעולם".
במסעותייך הכרת גברים מכל העולם. מה מייחד את הישראלים?
"לישראלים יש מצד אחד, הרבה מה ללמוד מהאירופאים והלטיניים כמאהבים וכג'נטלמנים, אך מצד שני, אני לגמרי רואה את עצמי עם בן זוג ישראלי. יש לישראלים חספוס סקסי שחסר לחלק מהאירופאים שהכרתי".
יצא לך להיות עם מישהו נורמטיבי, בעל מסגרת חיים ברורה?
"יצא לי להיות עם בחורים נורמטיביים שמאוד שונים ממני, אבל זה לא באמת הצליח להתפתח".
למה?
"כי הם היו יותר מקובעים. להם יש מסגרת ברורה ואני מאוד מחוץ למסגרת".
מה למדת ממערכות יחסים מהעבר?
"אם יש משהו שהבנתי זה שהמון קשרים לא מצליחים כי אנשים לא מתקשרים מספיק טוב את מה שהם רוצים או מרגישים, ושלפעמים אנחנו מצפים שהצד השני יבין מה עובר עלינו בלי שאמרנו להם משהו על זה. תקשורת נעימה ופתוחה היא בעיניי מהדברים הכי-הכי חשובים. אפשר להגיד הכול ולדבר על הכול, השאלה היא איך ובאיזו צורה עושים את זה".
מה הדיל-ברייקר שלך?
"לא חושבת שיש לי תשובה חד-משמעית לזה. אולי התחשבנות? אולי קמצנות? ואני לא מתכוונת למי שמשלם את החשבון בדייט, אני מתכוונת לכך בצורה הרבה יותר קוסמית. אני מאמינה שמי שנותן מעצמו לעולם - הכול חוזר אליו שבעתיים. אני פועלת ככה בחיים שלי".
כשאני מדברת עם מיקה על חתונה וילדים, ברור מאוד מה עומד בסדר העדיפויות שלה. "תכלס, אני לא צריכה אף רב שיכריז עליי כרכושו של מישהו, והבחור שיצעד לצידי לא יהיה בעלי אלא בן הזוג שלי, אחד שייבחר בי כל יום מחדש ואני בו, ולא בגלל שזה כתוב על נייר, אלא כי אנחנו רוצים להיות יחד", היא מסבירה.
"אני בת להורים גרושים. התהליך כל כך כאב ואני רואה איך זה יכול להיות הרסני גם לבני הזוג וגם לילדים. כן מפחיד אותי לא למצוא אהבה לעולם", היא מתוודה. "אהבתי כמה פעמים בצורה מאוד עוצמתית, אהבות גדולות שנכנסו לי עמוק ללב. אני מאמינה בעצמי שאני נהדרת ושמתישהו יגיע הנהדר. יש הרבה שרואים את זה ואני צריכה למצוא את מי שמדויק לי".
ואת בשלה כבר לילדים?
"ילדים? לגמרי. אני 100% מוכנה לשלב הזה בחיי עכשיו. רוצה לפחות שני ילדים, שני כלבים, שני חתולים, תוכי וגינה ענקית מלאה בעציצים ופרחים".
ומה הדד-ליין שלך להמתנה לגבר הנכון?
"הכנתי את עצמי לכל התרחישים, ואני אהיה אמא עם או בלי זוגיות. אם אראה שזה לא קורה תוך שנה-שנתיים, אני אעשה את זה לבד".
עכשיו כשאת 'פול-טיים' בישראל וחווה על בשרך את המצב – עד כמה פוליטיקה רלוונטית לחייך? את תתני צ'אנס למישהו שחושב ההיפך ממך?
"אני מאמינה שאנחנו בצומת מאוד רציני בהיסטוריה של המדינה. אני חושבת שהערכים של מי שמנהיגים אותנו הלכו לאיבוד, ואין ספק שמי שיהיה לצידי צריך לראות את הדברים בצורה דומה בתחום הזה".
איפה את רואה את עצמך בעוד עשור מהיום?
"שאלה מדהימה. יש לי קעקוע ביד שעשיתי בבואנוס איירס. רשום בו Vivir en la Magia, שזה אומר 'לחיות בקסם', וככה אני מדמיינת את העתיד שלי. בחלומי אני ומשפחתי גרים באזור המרכז, לא רחוק מתל אביב, יש לנו בית מדהים על החוף, יש לי תמונה מאוד ברורה של בית עם דק גדול מעץ, לוכדי חלומות תלויים מהתקרה וערסל שמשקיף על הים.
"אני רואה אותי ואת המשפחה שלי עושים יוגה כל בוקר ומדיטציה כל ערב, אותי ואת בן זוגי מעצימים האחד את השנייה ואת הילדים שלנו להיות ולעשות מה שעושה להם טוב על הנשמה והלב. ובעיקר, מזכירים האחד לשנייה ולמי שמסביבנו לחיות בקסם".
איפה אפשר להתחיל איתך?
