זאת לא אשמתכם ואני לא כועסת. חשוב לי לפתוח בשש המילים האלה, כי מה שקורה בדרך כלל כשאישה בלי ילדים כותבת משהו שמצביע על הפערים בינה לבין אנשים עם ילדים, האחרונים נוטים להתעצבן, לקחת על עצמם את האשמה, ולירות בחזרה. אז אל תירו עליי בחזרה, זאת לא אשמתכם, ואני באמת לא כועסת.
אני אישה בת 38 שהיא לא אמא. אני לא יודעת אם כבר לא אמא או עדיין לא אמא, ואני כבר בת 38 אז הגיע הזמן שאחליט, אבל נכון לאוגוסט 2023, החודש שבו קיטרתם הכי הרבה על הרגע שבו החלטתם להפגיש זרע וביצית ולהביא חיים לעולם – אני הייתי אישה ללא ילדים. מרבית חבריי הורים, אני היחידה מהמשפחה שלי שאין לה ילדים, ובכל מקרה אני מניחה שבשלוש-ארבע השנים הקרובות כל הסביבה הקרובה שלי תהיה סביבה של אימהות ואבות. ובניגוד לתמונה (האמיתית לגמרי) שאתם מציירים לעצמכם בראש על רווקה שקמה מתי שהיא רוצה, נוסעת לאן שהיא רוצה, ואוכלת ביסלי לארוחת ערב – יש לזה מחיר.
2 צפייה בגלריה
"אני אישה בת 38 שהיא לא אמא. אני לא יודעת אם כבר לא אמא או עדיין לא אמא". מעין רודה
(צילום: סלפי)
אני מסתובבת בעולם ושואלת הורים לילדים אם זה כדאי. שאלתי את החברות שלי, שאלתי את האחים שלי, אפילו שאלתי את אבא שלי. מכל אחד אני מקבלת תשובה אחרת. זה תלוי בגיל הילד, במערכת היחסים של ההורה, ולפעמים סתם בתקופה בחיים. זה מוביל לשיחה על הורות – כן או לא – שאין לי בעיה לנהל. אני לא מהנשים שמפחדות כששואלים אותן "למה אין לך ילדים?", גם אם אין לי תשובה טובה לענות.
"כשמתנהלות השיחות האלה ואני נשאלת למה כן הייתי רוצה ילדים, אני אומרת שאני לא רוצה להישאר לבד. לא במובן שאני חושבת שילדים יהוו בשבילי איזו חלופה חברתית, אלא כי אני לא רוצה להיות מבודדת. המחיר של להיות 'המוזרה בלי הילדים' הוא מחיר גבוה מדי שאני לא בטוחה שאני רוצה לשלם"
כשמתנהלות השיחות האלה ואני נשאלת למה כן הייתי רוצה ילדים, אני אומרת שאני לא רוצה להישאר לבד. לא במובן שאני חושבת שילדים יהוו בשבילי איזו חלופה חברתית, אלא כי אני לא רוצה להיות מבודדת. המחיר של להיות "המוזרה בלי הילדים" הוא מחיר גבוה מדי שאני לא בטוחה שאני רוצה לשלם. זאת לא רק התדמית. זה לא רק תמיד להיות "זאת שאין לה ילדים" (כמו שחלק מחבריי ההורים מציגים אותי), זה לא רק שאני לא רוצה שזה מה שיאפיין אותי (למרות שזה כבר קורה) – זה שאני באמת לא רוצה לשאת את מחיר הבידוד החברתי שחיים בלי ילדים גוזרים עלייך.
ואז אתם מצקצקים.
אתם מצקצקים כי נראה לכם שלהיות לבד בערב זה כיף, שלהיות לבד בחג זה כיף, וכי אתם מספיק עסוקים בקיץ הזה בשביל לא להבין שיש בינינו פער. אין לי מה להגיד על אוגוסט שלכם, אני לא יודעת איך זה מרגיש. אני גם לא יכולה לתת לכם עצות בנוגע לבחירת גן, אין לי דעות החלטיות על הנקה, אני לא יודעת איך מרגישים תפרים בפות אחרי לידה, והילד שלכם חמוד, אבל אני לא יכולה לקחת אותו לאחר צהריים ולתת לכם לשנוץ. אתם מצדכם עייפים מלשמוע אותי מספרת על הריב עם בן הזוג שלי על רקע כלום-בפיתה (כי "על מה יש לאנשים בלי ילדים לריב בכלל?"), ואם אתם רוצים לשמוע את הסיפורים שלי, זה בדרך כלל כי אני מספרת אותם טוב וכי אני גורמת לכם להרגיש שאתם צופים באיזושהי סדרה שנועדה לגרום לכם להרגיש שעשיתם בחירה טובה. וזאת לא אשמתכם, כמו שזאת לא אשמתי.
החברה עם הכוכבית
חסרי הרגישות שביניכם יגידו, "את לא מבינה, אין לך ילדים". אז אסור שיהיו לי דעות על הורות, על אוגוסט, על כסף. אסור לי להיות עייפה, אסור לי להרגיש שמנה, אסור לי להגיד שהבטן שלי היא לא מה שהייתה. אסור לי להגיד שקשה לי עם בן הזוג, אסור לי להגיד שאני רוצה לבד, אסור לי לרצות לצאת לחופש, אסור לי להתלונן. וגם אם אנחנו החברות הכי טובות בעולם, ואתן רוצות לדעת מה אני חושבת על החיים שלכן, עדיין יהיה בינינו הפער הזה, ואני עדיין אהיה החברה עם הכוכבית.
בן הזוג הקודם שלי היה גרוש עם ילד. לא תכננתי לצאת עם גרוש עם ילד, אבל בגילי יש מעט מאוד אפשרויות אחרות (לפחות עד שלמדתי את הטריק שהוא לצאת עם מישהו שצעיר ממך. ממליצה). כרווקה בלי ילדים שרוצה לצאת עם מישהו בגילה, נאלצתי להסתפק בימים זוגיים ובכל שבת שנייה. קיבלתי בהבנה שגם אחרי חצי שנה לא הייתי חלק מהמשפחה, כי כשאתה אבא, אתה לא יכול פשוט להביא את בת הזוג שלך להורים או לפגוש את הילד. ואני מבינה את זה. זאת לא אשמתו ואני לא כועסת. אבל זאת גם לא אשמתי שאני לא רוצה תמיד לחיות עם הגיבנת החברתית הזאת.
כשצייצתי על הנושא הזה בטוויטר, מישהו כתב לי, "תצטרפי לקהילת אל-הוריים", וממקום של כוונה טובה שוב הוכנסתי למשבצת שבה מה שמאפיין אותי הוא חוסר הילדים שבי. אני רוצה להצטרף לקהילה של עיתונאים, לקהילה של אנשים שגרים בתל אביב, לא אכפת לי אפילו להיות בקהילה של אנשים שצופים ב'אח הגדול'. אבל אתם מצפים ממני לבלוע את הצפרדע, או לקחת על עצמי איזו אידיאולוגיה שכבד עליי לשאת, ומעולם לא רציתי בה.
אני לא מדמיינת. כשאתם תצאו לחופשה הבאה שלכם, זה יהיה עם הזוגות האחרים שיש להם ילדים, לא איתי. כשתחפשו עם מי להיפגש בשבת בבוקר, תעדיפו את מי שיש לו ילדים, כי זה יותר נוח. אין לי תלונות, אם היו לי ילדים הייתי עושה את אותו הדבר. אני יכולה רק לקום בבוקר ולהגיד תודה לקארמה המופלאה שלי שהפגישה אותי עם הגבר המופלא בגברים, שהוא המשפחה שלי, ואני מקווה שהוא יהיה האבא של הילדים שאולי יהיו לי, אבל בן זוג הוא לא כל החיים החברתיים שאדם צריך בחייו.
"כשתצאו לחופשה הבאה שלכם, זה יהיה עם הזוגות האחרים שיש להם ילדים, לא איתי. כשתחפשו עם מי להיפגש בשבת בבוקר, תעדיפו את מי שיש לו ילדים, כי זה יותר נוח. אין לי תלונות, אם היו לי ילדים הייתי עושה את אותו הדבר"
אני אוהבת את כל החברים שלי, אלה שמגדלים ואלה שעוד לא, אלה שרווקים ואלה שכבר לא. אלה שהתגרשו ואלה שעדיין לא. מבודדים מהם התרחקתי בגלל הפערים האלה, והם הונחו "על הולד" לשנים הקרובות, אבל אני מאמינה גדולה בחברות ואני מצליחה למצוא את הגשר עם כל מי שהתמזל מזלי להיות חלק מהחיים שלו. למזלי, אני עדיין יכולה לדבר איתכם על סדרות ועל 'חתונמי'. את זה עדיין יש לכולנו במשותף.
כשמדברים על לחץ ילודה, לא מדברים על דודה שלך שמציקה לך בראש השנה עם "למה את לבד" וגם לא על מישהו זר שזורק לך "את לא נעשית יותר צעירה". הלחץ הוא הפחד האמיתי והמוחשי והקיים ביותר – שתישארי מבודדת חברתית. החשש שלמשך 30 שנה (אם הכול ילך כמתוכנן) – תמיד תהיי המוזרה שאין לה. ואין לי על מה לכעוס, ואני לא מאשימה בשום דבר, אבל אני מבקשת רק דבר אחד – כשאני אומרת לכם שאחת הסיבות שבגללן אני חושבת להביא ילדים לעולם היא כי אני מפחדת להישאר בודדה וכי אני לא רוצה לשאת על עצמי את הכוכבית הזאת לנצח, אל תצקצקו. אני לא יודעת איך זה להיות אמא, אבל אתם לא יודעים איך זה להיות בת 38 בלי ילדים.
