אני נכנס לאוטו ומקשיב למנוע של היונדאי גטס החבוטה שלי מתחמם לאיטו, מנסה לאזור אומץ לצאת לדרך. תשעה חודשים עברו מאז שהגעתי אליה לראשונה כדי שתעזור לי להתגבר על העובדה שהחלום שחלמתי כבר לא יתגשם, ושאני חייב להמשיך הלאה. זה מדהים אותי איך בנאדם יכול להתמודד עם הדברים הכי קשים שלחיים יש להציע, אבל אהבה נכזבת תפרק אותו בשנייה. כמה כוח יש לה.
בזמן שמד הטמפרטורה של המנוע עולה, אני מנסה למצוא את הפסקול המתאים לנסיעה הזו, אבל לא בא לי על כלום. בעיה. זה סימן שאני באמת חושש מהמפגש הזה. אין רגע ביום שלי ללא מוזיקה ברקע, והרגעים היחידים שבהם אני בוחר בשקט, הם הרגעים בהם אני חייב להתרכז במחשבות שלי, לעשות סדר כדי שלא אלך לאיבוד. עכשיו זה רגע כזה בדיוק.
"בזמן האחרון אני מבין שלא טוב לי הלבד הזה", אני אומר בקול רועד, רגע אחרי שהיא שואלת לשלומי ומה עבר עליי מאז פגישתנו האחרונה. המשפט הזה לא יוצא לי חלק מהגרון, הוא סוחב איתו לא מעט קושי. אני לא יודע אם זה בגלל שמביך אותי לומר את זה, או בגלל שלשמוע אותו בקול רם מאלץ אותי להתמודד איתו.
כבר דיברנו על זוגיות בעבר, אבל מעולם לא אמרתי את המשפט הזה, מעולם לא שיתפתי בפחד שלי מזה שהלבד הזה עלול להימשך לנצח. אני יודע שזה נשמע אובר דרמטי, אבל מה לעשות. מבחינתי, להודות שפחות כיף לי להיות לבד, זה כמו להודות שלא טוב לי עם עצמי.
תמיד הייתי סוליסט, אחד כזה שמאוהב ברגעי הלבד שלו, ואחרי שהתגרשתי זה רק התעצם. התחלתי ללכת להופעות לבד, לשבת בבר האהוב עליי לבד, גם לחופשות התרגלתי לטוס לבדי. ככה זה כשאתה כל היום מוקף באנשים.
לאחרונה זה כבר לא נעים לי. אני מניח שיש לזה קשר לרוח התקופה שבה לכולנו יש הרבה יותר מדי זמן עם עצמנו. אבל אולי זה לא רק זה? אולי זה בכלל עניין של גיל? יכול להיות שמשהו בהבנה שאני רחוק צעד וחצי מגיל 40 עושה את שלו, ואני מתחיל להבין שהשעון מתקתק, ולאו דווקא ההוא של הילדים?
חוץ מזה, בשלב מסוים נמאס לך מסטוצים. גם נמאס לי מהתכתבויות חסרות כיוון באפליקציית שקר כזו או אחרת, מראיונות העבודה שאתה עובר ומעביר בכל פעם שאלוהי המאצ' מפרגנים לך, מדייטים ראשונים שבבוקר למחרת המחשבה הראשונה שעוברת לך בראש היא - "בשביל זה פספסתי משחק כדורגל מהליגה השלישית בנורבגיה?!", ובעיקר נמאס לי מזה ששום דבר כבר לא מרגש אותי בתחום.
"אם אתה כל כך לא רוצה להיות לבד, למה זה עדיין קורה? מה אתה מרוויח מזה? אני יודעת שלא חסרות לך אופציות", היא אומרת בישירות העדינה שלה, שמלווה בחיוך של "מה אתה מחרטט אותי עכשיו". אני מחזיר חיוך, יודע שהיא מנסה להראות לי שאני הוא זה שגורם למצב הזה להישמר, וכל הסיפור הזה שלא כיף לי הוא אומנם סיפור יפה, אבל הוא קשקוש אחד גדול כי אם לא היה יוצא לי מזה משהו, כבר מזמן הייתי בזוגיות.
בא לי להתרגש, בא לי לעוף, בא לי לראות מישהי בפעם הראשונה ולהרגיש משהו בבטן בלי קשר למה שאכלתי לפני הדייט. בא לי את ההרגשה הזו שאני רואה מישהי ומשהו בפנים אומר לי שאני חייב, פשוט חייב להכיר אותה. ואין, כבר חודשים שלא הרגשתי את זה. מ' הייתה האחרונה שגרמה לזה לקרות, ומאז – שממה.
הרבה זמן אני מנסה להבין עם עצמי אם אני עדיין מרגיש אליה משהו, אם הייתי רוצה אותה בחזרה אם זה רק היה אפשרי, אבל בכל פעם אני מגיע מחדש למסקנה שלא. אני לא רוצה את מי שהיא, אבל אני כן רוצה את מה שהאמנתי שיכול היה להתקיים בינינו.
בזמן שכל אחת שהכרתי נבהלה מהעובדה שלא אוכל לגרום לבטן שלה לגדול, היא אמרה, "אז מה? יש מיליון דרכים אחרות". בזמן שכל אחת אחרת אמרה שהגיע הזמן שלה למצוא את שאהבה נפשה כדי שהיא תוכל להתחתן, היא אמרה שאהבה ומחויבות לא תלויות במושג כזה או אחר.
בזמן שכל אחת אחרת גרמה לי לחשוב אלף פעם איך להתמודד עם מה שאני לא יכול לתת לה, היא פשוט רצתה אותי כמו שאני. וככה, בלי ששמתי לב ובלי שהתאמצתי, התחלתי להאמין שזה אפשרי, שיכולה להיות לי זוגיות אמיתית למרות הכול. אך כשהיא התהפכה, משהו באמונה הזו התערער, ושוב חזרתי לכל אלה שלא ידעו איך לעכל את המציאות שהבאתי איתי.
"אני לא צריכה לומר לך שאתה מסתבך בתוך הסיפורים של עצמך, נכון? אתה, שכל היום מתעסק בסיפורים הפנימיים, מודע לזה. ברגע שאתה מחליט עם עצמך שהמציאות שאתה מביא איתך מורכבת, זה מה שאתה עושה ממנה. אבל כמו שמשום מקום הגיעה מ', כך זה יכול לקרות לך שוב. אתה יודע את זה". אנחנו מסיימים את הפגישה, והמשפט האחרון שהיא אמרה מתנגן לי בראש שוב ושוב. אני יודע את זה, אבל אני גם צריך להאמין בזה, וזה כבר הרבה יותר קשה.
מספר שעות לאחר מכן אני הולך על הטיילת כשלצידי צועדת ההיכרות החדשה שלי. "אני אגיד לך את האמת", היא פותחת, "אני אומנם בגיל שאני כבר אמורה לחשוב על חתונה, ילדים וכל הבלגן הזה, אבל תכלס? זה מה זה לא בראש שלי עכשיו. נכון, השעון הביולוגי וכל זה, אבל מה הלחץ? כאילו מה, להיות עם גבר רק בשביל זה? קודם כל, שהוא יהיה החבר הכי טוב שלי, אחרי זה נדבר על ילדים. מקסימום, תמיד אפשר לאמץ. זה אפילו יותר טוב, לא ככה?"
אני מסתכל עליה ומחייך. "ככה, לגמרי ככה", אני עונה ומרגיש איך המשקולת מחליקה לי מהגב.
