איך מתגברים על אהבה נכזבת? שאלתי את עצמי לא פעם בשנים האחרונות, מאז אותה מערבולת שדים אליה נכנסתי כשהכרתי את הגבר שטלטל את חיי. אותו קשר הרסני מפציע לעיתים רחוקות בדמות נפילות חוזרות ונשנות שלי, למשל כשאני שואלת אותו אם הכול אצלו טוב, כשבעצם אני רוצה שהוא יציע לי לבוא לקפה וסיגריה. הוא לרוב לא מציע, ואני כבר משתדלת שלא לשאול. טרם הכרתי גבר שהצליח להסעיר כך את עולמי. כל בחור שפגשתי, לכל דייט שיצאתי, כל סקס שעשיתי - תמיד היה ליד, קרוב, חמוד אבל לא מספיק.
ואז הם הגיעו.
מי חשב שבשביל להתגבר על אהבה גדולה אחת, אני צריכה שתיים אחרות? ואלוהים, כמה שהן מופלאות. ברגע האמת של חיי, בשנים בהן אני כבר לא יכולה ללכת לאירועים משפחתיים או לשבת סביב שולחן החג מבלי שלפחות דודה אחת תבדוק מה לא בסדר איתי ואיך ייתכן שטרם בישרתי על חתונה וילדים, דווקא עכשיו אני משנה כיוון ומחליטה לפסוע בשני נתיבים שונים, עם שני בחורים מרתקים ומלאי הרפתקה.
נתיב אחד התגלה כמחוספס כבר מההתחלה. נתיב שכבר עברו בו נשים אחרות לפניי. לא היה לי קל לפסוע בנתיב הזה, אך משהצלחתי – התאהבתי. נתקלתי בגבר המופלא הזה ברשת החברתית, ולא יכולתי שלא להתחיל איתו. ההומור שלי הפך לשנון יותר מולו, כשהתאמצתי להוכיח לו שגילי הצעיר לא מעיד על כלום, וזה עבד. ההתכתבויות הפכו לשיחות שהפכו לפגישות שהפכו ללילות. אני אוהבת את העצות, המחמאות ואת הקלות שבה הוא מצליח להגיד את כל הדברים הנכונים. אני לוקחת בחשבון שבהתחשב בגילו המבוגר, הוא כנראה אמר אותם הרבה לפני שהגעתי ולמד שהם עובדים, ובכל זאת, אני מאמינה לו.
הנתיב השני שפסע אל הלב שלי הוא מעט יותר בתולי. אף אישה לא פסעה בו ארוכות, מקסימום לגיחות קצרות. הוא מלא עצים ירוקים ואור שמש מסנוור עיניים, אבל בקטע טוב. ואם ניקח את המטאפורה הזאת צעד נוסף קדימה, אפשר לומר שבשביל הזה לא רק שהרגשתי בטוחה לצעוד, אפילו התחלתי לדלג לי בו בחדווה. זה נתיב נינוח ובטוח, בטוח מידי אפילו. הגיל שלי הפך לעמוד האש מול הבחור הצעיר הזה, לפאלוס שהיה חסר לי, משהו איתן להתגאות בו. לא רק שזה לא הרתיע אותו - לצאת עם מישהי שמבוגרת ממנו, זה אפילו גרם לו לרצות אותי יותר.
פתאום מצאתי את עצמי פורצת את הגבולות שלי במיטה וגם מחוצה לה. מרגישה בנוח לומר לו בדיוק אילו תנוחות אני אוהבת, ואיפה אני רוצה שהוא ישים את הידיים. אם עד לאותו הרגע הרגשתי מבוישת להגיד מה עושה לי נעים, מחשש שמא גבר מבוגר ממני ייעלב שאני, הצעירה, מלמדת אותו דבר או שניים במיטה, פה זה כבר הרגיש כמו זכייה מפתיעה בלוטו.
ההתחלה הייתה מוזרה. איך זה עובד, אני חייבת לבחור? תהיתי לעצמי מה תהיה המשמעות של "למקבל", לצאת עם שני גברים במקביל. שאלתי את עצמי האם זה משהו שאוכל לעמוד בו מבחינה אתית, והגעתי למסקנה המאוד לא אובייקטיבית שאעשה מה שנראה לי לנכון, ואם אראה שאחד מהם מספק לי את כל מה שאני צריכה, פשוט איפרד מהשני. אלא שבדיוק אז הבנתי שאת מה שהיה חסר לי באחד, מצאתי באחר, והחלטתי לא להחליט. שמתי על השולחן את העובדה הפשוטה: זה לא אקסקלוסיבי, עד שמישהו ירים את היד ויגיד שזה מפריע לו. שם ייפרדו דרכינו.
ההבדלים בין גבר בן 43 לבחור בן 23 משתרעים על פני 20 שנה, וכל שנה נוספת נספרת. האנרגיות הצעירות מול השנינות המבוגרת, הכוח המתפרץ לצד הרומנטיות המופלאה, ההתלהבות מאורגזמה אחר אורגזמה אחר אורגזמה, הנפש הצעירה שרק מחפשת לצאת החוצה ולגעת באמצע הלילה, אל מול סקס אחד לוהט ושיחה בין הסדינים. ההבדלים המטורפים בין היכולת להסתובב ערומה בדירה ענקית בהרצליה, לבין התגנבות מבוישת לחדר כדי לא להפריע לשותפים. החיים שלי מתנקזים לכדי עבודה מטורפת ושני גברים, לרוב ערומים וכל כך מופלאים.
פתאום הבנתי - שום דבר אמיתי לא זז בחיים שלי בשנת 2020, השנה המקוללת שגרמה לעולם לעצור מלכת, אז למה שאתקדם בכוח לעבר המציאות לה ייחלתי שנים? למה לא פשוט לתת לדברים לקרות וליהנות מהם באותו רגע נתון? היכולת לתת לעצמי לצאת מאותה שאיפה מסורתית ומשעממת, מתגלה כמתנה הכי טובה שיכולתי לתת לעצמי לפני גיל 30.
לצאת עם גבר בן 43 ובחור בן 23 נשמע לסובבות אותי כמו כאב ראש אחד גדול. יש אמת בדבריהן, אבל היתרונות עולים על הכול. מצאתי את עצמי מרחיבה את הלב שלי לעולמות שונים, ומאפשרת לעצמי אחרי כל כך הרבה שנים לשחרר את הקיבועים שלי, לעטוף את הפחדים, לסגור את דלת המשפחה המסורתית ולהתנקות מהתכתיבים שחרטו על גבי. להשתובב ולהשתעשע, ליהנות מהכאן והעכשיו, להתמסר.
ורק לפעמים, לרגעים קטנים ונידחים, צף לו אותו געגוע מוכר וידוע לבחור ההוא, לנגיעות שסיפרו לי הרבה גם בלי לדבר, למבט בעיניים שאין לאף אחד אחר, ולצחוק המתגלגל שהיה לי כשהיינו יחד. אבל כמו שהוא צף, כך הוא שוב שוקע. ואני שוב משחררת.
