לפני חודשיים עברתי פרידה מבן זוג אחרי 10 שנים של זוגיות. הוא היה החבר הכי טוב שלי, השותף המוזיקלי שלי, נגן בלהקה שלי, האהבה הכי גדולה שידעתי, האיש שהכי סמכתי עליו בעולם, הבית שלי. מאז אני עוברת תהליך כואב ומרתק של לנסות להכיר את עצמי יותר טוב ולהבין מהם הדפוסים שמניעים אותי בזוגיות. בעודי מנסה לאסוף את השברים ולהבין איך לבנות חיים חדשים, בכל תחום אפשרי, אני מוצאת את עצמי עוסקת בשאלות כמו: "מה בכלל חשוב לי בבן זוג?" ו"למי אני נמשכת?". שוב ושוב אני חוזרת לחוויות ההתבגרות שלי ושואלת את עצמי עד כמה ההתנסויות הראשונות שלי בין בנים לבנות עיצבו את התפיסה שלי על אהבה.
בחזרה לילדות
בתיכון שלמדתי בו, תיכון יוקרתי ונחשב ברעננה, היה מנהל מאוד כריזמטי, טייס במילואים, שנהג לערוך כנסים ולספר לתלמידים סיפורים הרואיים על המבצעים הצבאיים שהשתתף בהם, שהסתיימו תמיד במוסר השכל אחד: אם נעבוד מספיק קשה ונשקיע בלימודים, נצטיין במסלול הצבאי ואחר כך בחיים עצמם. אבל את השיעורים החשובים באמת לא למדתי בתוך הכיתה, אלא בין לבין - בהפסקות, במחששה, במסדרונות הארוכים, בנורמות הלא מדוברות, במסרים שהועברו מפה לאוזן ולא נכתבו על שום לוח גיר.
"מראש לא התקבלתי לתחרות. הייתי נערה שמנה ומאוד חברותית, התאהבתי בבנים ולא חששתי להראות להם את זה, גם אם בדרך כלל קיבלתי סירובים. הם היו מוכנים אולי להיות איתי בקטע מיני, אבל לא להציג אותי כחברה"
מסורת אחת במיוחד לא יוצאת לי מהראש: ביום הראשון של שנת הלימודים היה נהוג אצלנו שהבנים היודבטניקים עומדים על המדרגות בכניסה לבית ספר ומדרגים את בנות כיתה י' החדשות לפי המראה שלהן. ציצי גדול ופנים לא משהו – 7.5, פנים יפות, רגליים של דוגמנית וחזה שטוח – 8.5, בלונדינית עם תחת גדול, מותניים צרים ואף נשרי – 9.5. הם היו מרימים שלטים שעליהם מצוין הניקוד המשוקלל, וצוחקים להם בהנאה. היה זה שוק בשר של ממש שהתקיים ללא הפרעה ברחבה המרכזית של בית הספר. אני אישית מראש לא התקבלתי למעמד "המכובד" של התחרות. הייתי נערה שמנה ומאוד חברותית, התאהבתי בבנים ולא חששתי להראות להם את זה, גם אם בדרך כלל קיבלתי סירובים. הם היו מוכנים אולי להיות איתי בקטע מיני, אבל לא להציג אותי כחברה.
בין כיתות ט' ל-י"ב הייתי מאוהבת בילד מהכיתה. דני היה חתיך בטירוף, היו לו עיניים ירוקות, הוא נסע בטרקטור, ניגן בלהקה, עישן סיגריות, והייתה לו התנהגות, כבר בגיל 14, של אחד כזה שלא שם זין על כלום. במשך ארבע שנים היינו נפגשים פעם אצלו ופעם אצלי, לפעמים במסיבה של חברים. כמעט כל הפעמים הראשונות שלי היו איתו, אבל הוא לא היה מוכן להיות החבר הרשמי שלי. הייתי חסרת ביטחון ושבורת לב, והבנתי שכדאי לי לקחת את מה שיש, אחרת אשאר לבד.
נהוג לחשוב שהסרטים האמריקאים מציירים מציאות שלא קיימת, אבל בדומה לסדרות התיכון הסטריאוטיפיות שכולנו גדלנו עליהן, גם בתיכון שלי היו מעמדות ברורים. את המעודדות הראשיות, הבלונדיניות העשירות והמקובלות מסדרות הנעורים, גילמו הבנות ממגמת המחול שהיו "הכוסיות" של השכבה. הן זכו בבנים המקובלים, ספורטאים או מוזיקאים, שבדרך כלל הגיעו לבית הספר עם האוטו שההורים קנו להם.
היו כמובן גם את החנונים, ה"חכמים מדי", שהתקבצו בחבורות משלהם וקיימו אקו-סיסטם של חברויות וקשרים רומנטיים שלכל השאר לא היה שום קשר אליהם, ולא פעם אני נזכרת בהם וקצת מצטערת שלא לקחתי חלק בקבוצה הזאת. היו גם את הילדים הרגישים של מגמות קולנוע ואמנות שלא ממש זכו למעמד משלהם, אבל תמיד יכולת למצוא אותם בחדר העריכה או בספרייה. היו גם כמה פריקים, 'בלאקרים' וגותיות שהיו מתבודדים ומעשנים לבד או בזוגות, ולפעמים אפשר היה להחליף איתם סיגריה וכמה מילים על מוזיקה במחששה שמאחורי אולם הספורט. והיו גם את אלו שעברו בין הקבוצות השונות ולא ממש מצאו את מקומם.
לא כוסית? לא נספרת
עד כיתה י"א הייתי חלק מהקבוצה של הבנים המגניבים והבנות המחולניקיות, נספחת תמידית, מנסה להשתייך אך לא כל כך מצליחה. בערב שישי טיפוסי היינו נפגשים חבורה גדולה מהשכבה בגינה השכונתית, ונמצאים שם עד שהשכן העצבני היה מזמין את המוקד העירוני ומגרש אותנו. שיחקנו קלפים, שתינו ועישנו. לפעמים הייתה נרגילה, אבל בעיקר היה שם מתח מיני חזק ומעורר ששרר בין הבנים לבנות. באחד הערבים האלה, הייתי בדרך לגן ציבורי כלשהו עם החברים הכי טובים שלי, יובל הבן ודורון הבת. יובל בדיוק שוחח בטלפון עם איתמר, חבר מתיכון אחר שהתכונן להגיע למפגש, והייתי מספיק קרובה כדי לשמוע את השיחה שהתנהלה ביניהם.
"אני בדרך עם דורון. גם עדי פה, אבל אתה לא מכיר אותה".
"כוסית?" שאל איתמר.
"לא", יובל ענה בחוסר נעימות והסתכל עליי. המשכתי ללכת, מעמידה פנים שלא שמעתי מילה. זה לא היה חריג. כבר התרגלתי שמתייחסים אליי לפי המראה שלי, וברגע שמקטלגים אותי כשמנה מאבדים עניין. במשך כל אותו הערב, איתמר והחברים שלו לא פזלו אפילו לכיוון שלי ולא החלפנו מילה. התובנה הזאת, שנאלצתי ללמוד בגיל צעיר, נחרטה בי ישר – "אם את לא יפה וכוסית, את לא נספרת". בעולם שגדלתי בו לגברים ולנשים יש ערך שאפשר למדוד במספר - מידת מכנסיים, מספר על המשקל, היקף אגן, חזה וירכיים. אפשר בקלות לקטלג אותך תחת קטגוריה של "שווה" או "לא שווה". לכל אחד ואחת יש מספר. אם לרוע מזלך נולדת למספר נמוך, בגלל מראה חיצוני, שם משפחה, מוצא או כמות הכסף שיש להורים שלך בעו"ש, עדיף שתכווני למספרים נמוכים כמוך. במקרה הזה אסור לקפוץ מעל הפופיק, בניגוד למסרים שמנהל התיכון שאף להעביר לנו בכנסי ההכנה לצבא שערך באולם הספורט.
"התובנה הזאת, שנאלצתי ללמוד בגיל צעיר, נחרטה בי ישר – אם את לא יפה וכוסית, את לא נספרת"
הנחמה היחידה, אגב, הייתה הידיעה שבעזרת מאמץ - וקצת כסף מההורים - נערים ונערות בהחלט יכולים לשנות את המספר שניתן להם. כך, בין כיתה י"א ל-י"ב, לפחות חמש בנות ובן אחד מהשכבה עשו ניתוח פלסטי, בתקווה שהוא ישנה לטובה את מעמדם החברתי. יש בי רק חמלה ואהבה לתלמידים האלה, שהרגישו בגיל 17 שהם כל כך לא אוהבים את הגוף שלהם (שטרם סיים להשתנות באופן טבעי), עד שהם חייבים לשנות אותו בהליך כירורגי, גם אם זה אומר להכאיב לעצמם ולהיות חשופים ללעג מבני גילם. אני עצמי הייתי בדיאטה תמידית, ניסיון בלתי פוסק לשנות ולצמצם את עצמי כדי לשדרג את מעמדי ולהיות יותר נחשקת, על ידי בנים ובנות כאחד. הניסיון הזה הפך די מהר להפרעת אכילה שמלווה אותי עד היום.
בערך בסוף כיתה י"א, מאסתי בניסיונות הנואשים להפוך לחלק מהשיטה הזאת, ולאט-לאט נפרדתי מהחבורה של המגניבים. הכאיב לי מדי להרגיש שאני לא שייכת בגלל איך שאני נראית, אז העדפתי מראש להפסיק לנסות להשתייך מתוך בחירה. את כיתה י"ב ביליתי במחששה עם שני חברים שהיו אאוטסיידרים מבחירה כמוני. דיברנו על מוזיקה, התווכחנו על פוליטיקה, למדנו יחד למבחנים במדעי המדינה ועישנו כמו נשים בגיל העמידה. לא נשארנו חברים עם תום הלימודים.
אז מה למדתי על אהבה בתיכון?
1. עליי לרצות רק את מי שרוצה אותי ולא לשאוף גבוה מדי.
2. אם לא אמלא אחר סעיף מספר 1, מי שאני באמת רוצה במקרה הטוב לא ירצה אותי בחזרה, ובמקרה הגרוע - יפגע בי.
3. אם אני רוצה להתקבל, עליי לשנות את הגוף שלי כדי שבנים יחשקו בי.
4. אם אעבוד קשה אוכל להצליח בחיים, אבל רק אם יהיה לי את המראה "הנכון".
השיעורים האלה הופנמו כל כך עמוק עד שגם היום, בגיל 35, אני עדיין נאבקת בהם. יש בי חלק שלא מאמין שאני יכולה להיות עם גבר שאני באמת רוצה, מישהו שאני נמשכת אליו בטירוף, כי הראש המקטלג שלי עדיין אומר לי שעדיף לא להסתכן עם גברים כאלה שבטוח יפגעו בי. אני מבינה שהתהליך הכי משמעותי שאני צריכה לעבור עם עצמי, לפני שאני חושבת בכלל להיכנס לזוגיות חדשה, הוא קודם כל להפסיק להסתכל על אהבה מנקודת מבט של ביקוש והיצע. קפיטליזם אף פעם לא הדליק אותי, אבל במערכות יחסים הוא הרסני.
היום יש בי כבר קול אחר שעבדתי שנים כדי לטפח, והוא אומר באופן חזק וברור - את כבר לא הילדה השמנה מהתיכון. את אישה עצמאית, יפה, מוכשרת, מהממת ומושכת. כשאני יוצאת עם גבר אני יודעת שהוא שמח להיות בחברתי, אני מודעת לקסם האישי ולכריזמה שלי, ליכולת שלי להקשיב ולהתעניין במי שמולי, לאהבה שיש לי לתת. אני יודעת שאני ראויה לגבר שרואה אותי, גבר שלא מבקש שאהיה פחות ממנו כדי להרגיש טוב עם עצמו. אני חייבת להאמין שמה שלימדו אותי בתיכון זה שקר. העולם לא מחולק לשווים יותר ולשווים פחות, ואנשים הם הרבה יותר מסך החלקים שלהם.
