אמצע היום. אני יושבת על המחשב ועוברת על המיילים. בצידו התחתון של המחשב מופיעה חלונית קטנה וצרה שמעדכנת אותי שנכנס הרגע מייל חדש לתיבה. לא! לא יכול להיות! לוחצת מהר על תיבת ה"דואר הנכנס" ומגלה לתדהמתי שאכן, ראיתי נכון. גוף המייל היה כתוב כולו באנגלית, ולא נותר עוד מקום לספקות - זה ממנו.
"היי יובל, אני רוצה לעדכן אותך שאהיה בתל אביב מתישהו בחודש הבא. העבודות שלי יוצגו בתערוכה והוזמנתי לבוא. אני יודע שזאת עיר קטנה, כך שאם את נתקלת בי ברחוב, דעי שלא הגעתי כדי לראות אותך או כדי לדבר איתך. אני כותב לך את זה כדי שלא תפחדי שאני מגיע כדי לעשות לך משהו. מקווה שזה ברור מספיק. ברכות, דין".
עברתי על המייל שוב ושוב כדי לוודא שקראתי נכון. הוא בא לפה? עוד חודש? לא, זה לא יכול להיות. אני במפורש הזהרתי אותו שאם הוא מתכוון להגיע אי פעם לישראל, אני מתקשרת למשטרה. הלב התחיל לפעום במהירות.
כדי להבין למה המייל הזה הפחיד אותי כל כך, נצטרך ללכת קצת אחורה. אי שם, בימים היפים שלפני הקורונה, נהגתי לטוס מדי כמה חודשים ליעד אחר באירופה, כל פעם בהתאם לעבודה או לפרויקט שחיכו לי שם. אין כמו לפתוח טינדר כשאת בחו''ל, למצוא לך איזה ריקרדו או פאולו או ג'ון או ג'ואנה שיראו לך את העיר דרך עיניים מקומיות, ואולי גם עוד כמה דברים על הדרך. לא סתם רוב החופשות שלי מסתיימות ברומן סוער ומלא בתשוקה.
יש לך התאמה חדשה
ב-2019 טסתי לעבוד, ומיד פתחתי את הטינדר. באופן מפתיע למדי, לא היה לי קל הפעם למצוא בחורים. הגברים האירופאים הם אומנם תאווה לעיניים, אך חסרי כל ספונטניות כשזה מגיע להצעה למפגש באמצע השבוע, עם תירוצים כמו: "אני עובד מחר. איך את בסוף השבוע?", או "בואי נדבר בשבת, אני עדיין במשרד". מאמי, אני לא מחפשת את אהבת חיי עכשיו, ומבחינתי יש עוד אלף כמוך באפליקציה הזאת, אז סלח לי, אבל אני ממש לא מתכוונת לחכות לך עד יום שבת, אני רוצה עכשיו. או עכשיו או לעולם לא. אנמאצ'.
ואז הגיע יום שבת וטינדר השמיעה צליל משמח: "יש לך התאמה חדשה!". הסתכלתי וראיתי את דין, בן 32. בחור חתיך שנראה כמו קלישאה של ויקינג.
"היי יובל", הוא שלח לי הודעה. "את מישראל, אני מבין?"
מה, אתה גם חתיך וגם קוסם?
"איך ידעת?", עניתי לו.
"בגלל יובל נוח הררי", הוא ענה.
מיד הבנתי שאני מדברת עם בחור אינטליגנטי. הוא נשמע חמוד, ובאופן מפתיע השיחה ממש זרמה, דבר נדיר מבחינתי בהתכתבויות הראשונות. קבענו להיפגש בערב במסעדה מרוקאית באזור.
יצא שהקדמתי, אז עמדתי בכניסה למסעדה, בוחנת את הקוסקוס בדלפק השקוף ותוהה אם הוא טעים כמו בבית. אין מצב, אמרתי לעצמי, בבית בדוק יותר טעים.
"יופל"?
הרמתי את הראש מהדלפק. מולי עמד בחור ענק ויפהפה. מיד הרגשתי קטנה, מכוערת וחסרת ביטחון. דין התקשה לבטא את שמי ועל כן קרא לי "יופל". אותי זה שעשע מאוד, אז לא טרחתי לתקן אותו. התיישבנו והוא התגלה כאיש שיחה מרתק. "שנמשיך לשתות?" הוא שאל אותי בסיום הארוחה. זה בחור כלבבי, חשבתי לעצמי וקפצתי בהתלהבות על ההצעה. הוא הסתכל עליי וצחק, מוקסם מהפתיחות ומהחופש שהפגנתי.
הוא הרכיב אותי על אופניו ורכבנו לבר. גם שם לא הפסקנו לדבר. דין התגלה כאיש שיחה מרתק מחד, ווכחן לא קטן מאידך. זה היה גם מעצבן וגם מגרה בו זמנית. הוויכוחים הקטנים האלה טענו את הערב שלנו במתח מיני שכאילו הסתתר מתחת לפני השטח. רק רציתי להמשיך להוכיח אותו, והוא אותי.
אחרי כשעה יצאנו שתויים מהבר, עלינו שוב על האופניים ורכבנו לקלאב הקרוב. הערב הסתיים עם זריחת החמה, כשהגענו אליו הביתה והתרסקנו על הספה. הפסקה. עכשיו נחים. התחלנו ללטף זה לזה את הרגליים, ולאט-לאט המשכנו במעלה הגוף. התנשקנו מחובקים עד שנרדמנו.
למחרת התעוררנו, ומיד הזדיינו. זה הרגיש חייתי, משוחרר לחלוטין. המוח שלי היה כבוי ויכולתי להשתחרר מכל הדאגות שאחזו בי לפני כן. לא התעסקתי במראה שלי, לא עצרתי לתהות מה הוא יחשוב עליי והאם אני טובה מספיק. ידעתי שאני טסה הבייתה מחר בלילה וכנראה שלא אראה אותו יותר בחיים, אז מה אכפת לי? אני יכולה להמציא דמות שלמה והוא אפילו לא ידע. אני יכולה להיות מי שבא לי!
אחרי הסקס התקלחנו יחד, ואז יצאנו לרחוב לשתות קפה. העיר הייתה תוססת ומזג האוויר היה מושלם. עשינו סיבוב בעיר, ודין הסביר לי על כל המקומות החשובים ולקח אותי לפינות החמד שהוא אוהב. לאחר מכן חזרנו לדירה, בישלנו יחד ארוחת ערב, פתחנו בקבוק יין ושוב הזדיינו. הכול היה כל כך טבעי, נינוח, רגוע. נשארתי לישון אצלו לילה נוסף.
כשהתעוררנו, האווירה הפכה למעט קודרת. אני חוזרת היום לארץ וזהו, הרומן הסוער שלנו הגיע אל קיצו. ניסיתי לא להתרגש יותר מדי. בכל זאת, בשלב זה אני כבר אמורה להיות מורגלת. הרי זאת לא הפעם הראשונה שאני טסה לחו"ל, פוגשת בחור מקומי ונסחפת איתו לכמה ימים של התאהבות שבהם הכול יכול לקרות. אבל דין נראה מדוכדך וטרוד כל אותו היום.
בשלב מסוים, שכבתי על הספה וקראתי ספר. דין ירד למכולת, וכשחזר, משהו הרגיש שונה. "יופל, אני חייב להגיד לך משהו!" הוא אמר מתנשף. "עד לפני יומיים לא ידעתי בכלל שאת קיימת, ועכשיו אני לא יכול שתצאי לי מהחיים". בהיתי בו בתדהמה. "אני מאוהב בך", הוא אמר, "ולא אכפת לי שאנחנו מכירים בקושי יומיים. אני יודע מה אני מרגיש, ואף פעם לא קרה לי דבר כזה. לא אכפת לי שתחשבי שאני מטורף. אני לא רוצה שזה ייגמר, ואני אעשה כל מה שצריך כדי שנמשיך להיפגש". לא ידעתי מה לומר. "אני גם לא רוצה שזה ייגמר", עניתי והתכוונתי לכל מילה.
בשדה התעופה התמלאתי עצבות. היה שם משהו. זה היה נוח, ונעים, והרגיש טבעי. הסקס היה מהטובים שחוויתי, אבל משהו גם הרגיש לי מוזר ולא נעים. אולי זאת הווכחנות, אותו רצון להוכיח אותי כל הזמן. ובכל זאת, התמלאתי עצב שזה נגמר.
ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד
כשנחתתי בחזרה בנתב''ג, הדלקתי את הטלפון. "תגידי לי כשאת נוחתת. אני מתגעגע אלייך כבר", חיכתה לי שם הודעה. איזה מתוק הוא! גם אני התגעגעתי. התקשרתי אליו, והוא שאל אם מתאים לי שבעוד שלושה שבועות הוא יגיע לבקר, ונקב בתאריך מדויק. התרגשתי לראות שהוא רציני, שהוא לא כמו כל הגברים שמבטיחים, ואז ברגע האמת נעלמים. זה הרשים אותי.
השבתי שאשמח לפגוש אותו, ובמשך שלושה שבועות שלמים לא הפסקנו לדבר. היו ימים שדיברנו 12 שעות בטלפון. הוא הלך איתי לכל מקום. הוא היה איתי באוזנייה כשהייתי על האופניים או באוטובוס. הוא היה איתי כשבישלתי וכשהייתי במקלחת. לא הפסקנו לדבר ובעיקר להתווכח. זה היה מרתק, וממכר. מיד הרגשנו שאנחנו זוג, היה ברור לנו שאנחנו צוות.
הוא הגיע לארץ לשבוע, טס בחזרה, ואחרי שבועיים הגיע שוב. לאחר מכן אני ביקרתי אותו ביקור חטוף בין ימי הצילום של "חזרות", וכשחזרתי - הגיעה הקורונה ועצרה את הכול. איבדתי את רוב מקורות ההכנסה שלי, ודיכאון החל להשתלט עליי.
הוא אמר לי שהקעקועים שלי מכוערים, שאני מתקעקעת רק כדי לפצות על חוסר הביטחון שלי, שאני מנסה להיות מישהי שאני לא - ושזה מוריד לו ממני, ושהוא אפילו לא נמשך אליי יותר
דין, מצידו, לא הצליח להכיל אותי, והתחיל לאבד סבלנות. הווכחנות עלתה שלב, והרצון להוכיח אותי קיבל צבע אפל. הוא התחיל להגיד שאני ממורמרת ודיכאונית, שאני דרמטית, מעיקה ושאין לו כוח לשמוע את הייבובים שלי. הוא אמר שאני צריכה לחפש עבודה קבועה במשרד ולהפסיק להיות נאיבית לגבי "הגשמת החלומות שלי". וזה לא נגמר שם - הוא התחיל להגיד לי שהקעקועים שלי מכוערים, שאני מתקעקעת רק כדי לפצות על חוסר הביטחון שלי, שאני מנסה להיות מישהי שאני לא ושזה מוריד לו ממני, ושהוא אפילו לא נמשך אליי יותר.
נפגעתי מאוד. אמרתי לו שהוא לא מכיל, שהוא שופט, ושאם הוא לא אוהב אותי כמו שאני, אז לא ברור לי למה אנחנו עדיין במערכת יחסים הזאת. כשביקשתי להיפרד, הוא התקשר אליי בוכה, ביקש סליחה והתחנן שנחזור. הוא אמר שהוא בתקופה לא טובה ושכואב לו, ביקש שאבין אותו. אמר שהוא לא באמת חושב את כל הדברים הרעים שאמר לי, ושהוא מתנהג ככה רק בגלל שהוא כל כך אוהב אותי. לבסוף הוא הצליח לרכך אותי, וחזרנו.
נפגעתי מאוד. אמרתי לו שהוא לא מכיל, שהוא שופט, ושאם הוא לא אוהב אותי כמו שאני, אז לא ברור לי למה אנחנו עדיין במערכת יחסים הזאת. כשביקשתי להיפרד, הוא התקשר אליי בוכה, ביקש סליחה והתחנן שנחזור
הימים חלפו והפרנויות הגיעו. הוא דרש שאענה לו בכל רגע נתון, וכשלא הייתי זמינה, היה משאיר לי עשרות הודעות שכולן קללות ונאצות. הוא כתב שאם אני לא עונה לו, אז אני בטח מזדיינת עם אחרים, טען שאני מכוערת ומגעילה ואיחל שיאנסו אותי.
פגועה ורמוסה, ניסיתי לנתק ממנו את הקשר, אבל הוא כל הזמן המשיך לנסות ולהשיג אותי בכל דרך אפשרית. שלח מיילים ואפילו פתח חשבונות אינסטגרם מזויפים. ריחמתי עליו. פירשתי את ההשפלות שלו כ"חוסר ביטחון" וזה נגע בי. מיהרתי לסלוח לו כי ראיתי שכואב לו. הוא גם ידע להתנצל בצורה מאוד משכנעת, הוא התחנן שאסלח לו, אמר שהוא מתבייש בהתנהגות שלו, ושהוא בעצם מעריץ ומעריך אותי. בשלב מסוים זה התחיל להרגיש כמו לצאת עם בחור בעל פיצול אישיות. ניסיתי להרגיע אותו, להגיד לו שאין לו מה לדאוג ושאנחנו יחד. לפעמים זה היה עוזר, אבל המילים שלי היו כמו פלסטר. אחרי זמן לא רב הסאגה הזאת שוב חזרה. ושוב. ושוב.
"רק להרוג אותך ישחרר אותי לחופשי"
למרות כל זה, באוגוסט האחרון טסתי אליו כדי "להציל" את הקשר. לא נפגשנו שישה חודשים בגלל הקורונה, והייתי חייבת להבין אם כל הרעל הזה נובע מחוסר התאמה, חוסר תקשורת, או מהעובדה שניסינו לנהל יחד קשר מרוחק בצילה של מגפה עולמית. זכרתי לו את חסד ההתחלה. הרי כשרק נפגשנו, הכול הרגיש נכון. כאילו שיד הגורל התערבה רק כדי שנפגוש זה את זה.
הוא היה כל כך מרשים בעיניי, יפה בצורה בלתי רגילה, אינטליגנט, רגיש, מלא בתשוקה, והוא בעיקר אהב אותי בצורה שמעולם לא חוויתי. זה הרגיש כמעט לא אמיתי, כמו חלום או אולי סרט. התחלתי לחשוב שאולי, אם רק אתאמץ יותר, אני אצליח להבין אותו ולהיות שם בשבילו, אז קניתי כרטיס וטסתי אליו. הפעם אני נשארת כאן להרבה זמן. גם ככה יש מגפה, חשבתי, וטסתי לשלושה שבועות.
התביישתי. לא סיפרתי על זה לאף אחת מחברותיי, והן גם ככה לא רצו לשמוע עליו. בכל פעם ששוחחתי עליו הן היו מגלגלות עיניים וחוזרות על אותו נאום שוב ושוב, לא מבינות מה אני עושה איתו בכלל
אחרי שבוע בלבד, הוא זרק אותי. מבולבלת ונטושה בעיר זרה, טסתי לבד לפורטוגל לחפש שלווה, ואז הוא התחרט, וחסרת עמוד שדרה טסתי אליו בחזרה. הייתי אצלו שבוע נוסף, אך הפעם כבר הבנתי שאחרי שאשוב לארץ, זה ייגמר. אחרי שלושה שבועות שהרגישו כמו נצח, שבתי לישראל ועמדתי במילה שלי. זהו, זה נגמר.
ואז הגיעה ההודעה הבאה: "אני פאקינג העבד שלך. אני אעשה הכול בשבילך! רק להרוג אותך ישחרר אותי לחופשי". את ההודעה הזו פירשתי כאיום ממשי על חיי. נכנסתי לפאניקה. התביישתי. לא סיפרתי על זה כמעט לאף אחת מחברותיי, והן גם ככה לא רצו כל כך לשמוע עליו. בכל פעם ששוחחתי עליו הן היו מגלגלות עיניים וחוזרות על אותו נאום שוב ושוב, לא מבינות מה אני עושה איתו בכלל.
"חמישה תמרורי אזהרה בזוגיות שראוי לשים אליהם לב", נכתב שם. "אובססיביות, דו-פרצופיות, הקטנה, רגישות קיצונית והקדוש המעונה"
נותרתי לבדי עם התחושות הקשות הללו של הפחד והבושה, עד שהגיע שבוע המודעות לאלימות כלפי נשים. הלכתי ברחוב, ואישה חביבה ניגשה אליי והושיטה לי דף נייר. "חמישה תמרורי אזהרה בזוגיות שראוי לשים אליהם לב", נכתב שם. "אובססיביות, דו-פרצופיות, הקטנה, רגישות קיצונית, והקדוש המעונה".
בהיתי במילים והתחלתי לבכות. האסימון נפל לי. אני במערכת יחסים אלימה. הגילוי הזה הכאיב לי. כאבתי עליו, עליי. באותו היום סיפרתי הכול להורים שלי. הבנתי שאין לי מה להתבייש. אני אמפתית, אני מכילה ויש לי לב ענק. ואת כל אלו - הוא ניצל! הייתי שם והכלתי את הפגמים שבו, וזה בסדר, זה מה שעושים במערכות יחסים, אבל עד שזה פוגע בנו. כי כשזה קורה, זאת כבר לא אהבה, זאת אובססיה. והגבול בין אובססיה לאהבה הוא מתעתע ודק.
דין סירב לקבל את הניתוק הכפוי והמשיך לאיים עליי שאם לא אענה לו, הוא יגיע לארץ. לפני חודשיים לא יכולתי עוד לשתוק תחת האיומים שלו, והודעתי לו שאם הוא מגיע לכאן, אני מוציאה נגדו צו הרחקה. בהתחלה הוא צחק לי בפרצוף, טען שאני משוגעת ושאני הוזה. ואז השתרר שקט שנמשך חודשיים שלמים.
ועכשיו - המייל הזה. הוא בדרך לארץ, וברור לי שזה לא בשביל שום תערוכה. איזו תערוכה בדיוק?! חיפשתי בכל האינטרנט ולא מצאתי שום דבר בתאריכים האלה. ואילו אנשים הוא הולך לפגוש? אין לו חברים ישראלים וגם לא משפחה, אז שלא יזיין את השכל. הוא בא לכאן רק כדי להיתקל בי.
אני קוראת שוב ושוב את המילים שלו ומרגישה שכל האוויר בריאות אוזל לי, ואני לא מצליחה לנשום. מה לעשות עכשיו? לברוח? לטוס לחו"ל? ואז מה יקרה? לנצח אני אתחמק ממנו? אברח? ולנצח הוא ינסה להשיג אותי, יאיים עליי ויפלוש למרחב שלי? ככה אני אתן לו לנצח אותי? ככה אני אתן לו להבריח אותי? לא ולא! שהוא יברח! שהוא יפחד! הוא זה שצריך להרגיש לא בנוח. הוא זה שבחר לבוא לפה, אל תוך הבית שלי, ולאיים עליי. אז שידע שאני לא מאוימת יותר. יש לי צי של חברים ומשפחה ששומרים עליי. והוא, שהאובססיה השתלטה עליו, הוא זה שצריך לפחד. אני נשארת כאן. אני לפחד סיימתי, שהוא יפחד הפעם.
