- אפשר לעניין אותך בשיקוף? שאלתי אותו באחד הימים.
- מה זה?
- זה אומר בהיפית שאני אשתף אותך במחשבות שעלו בי, בעקבות מה שהיה בינינו.
- את חייבת להוריד משהו מהלב?
- לא, אני לא חייבת...
- זה יעשה לך טוב?
- לי? כן, אבל זה לא צריך להיות השיקול פה.
- אז לא.
- אז לא.
וככה אני יודעת שאנחנו לא באותו מקום, שזה לא הולך לקרות בינינו. לא היום, לא מחר, לא בקרוב, אם בכלל. אנחנו כבר תקופה משחקים במשיכה בחבל. אתה מחפש, אני מנסה להבין, אתה מושך קצת ואז הודף. יום אחד מבקש אישור לחזר אחריי, יום אחר מודיע לי שהכרת מישהי ושאתה לא רוצה למקבל.
עוד לא באמת קרה בינינו משהו, אני לא מתרגשת. אבל אז אתה כותב לי מאוחר בלילה, שזה מחרמן אותך להתכתב איתי. ואז עוד יום עובר, ואתה קורא לי "היי חברה", ומבקש שאעזור לך עם משהו מצחיק כדי לחזר אחרי מישהי אחרת. אני חברה, זה נכון, אבל גם לחברות יש גבולות.
אני עונה לך שבכיף, מיד אחרי שתכיר לי מישהו. התחלת פה משחק שאתה לא באמת יודע לשחק, ולי זה כבר לא מתאים, המשחק הזה. ואני רוצה לשתף אותך בכך, אז אני מנסה לפתוח מולך שיחה, ואתה? לא רוצה לשמוע. רק רוצה להמשיך לשחק.
כששואלים אותי למה אני מתכוונת באנשים שעוסקים בהתפתחות עצמית - זה קודם כל זה. אנשים שמוכנים לתקשר. אנשים שמוכנים לשמוע. גם אם קצת מפחיד, גם אם זה אולי לא נעים. אבל על זה אני כבר לא מתפשרת. לשחק אני לפעמים גם אוהבת. מי שקצת מכיר אותי יודע שהחיים שלי נעים בין ריקוד למשחק, אבל בתנאי שהכול בהסכמה, ברצון, בהבנה. שיש מקום לשים הכול על השולחן.
"עוד לא באמת קרה בינינו משהו, אני לא מתרגשת. אבל אז אתה כותב לי מאוחר בלילה, שזה מחרמן אותך להתכתב איתי. ואז עוד יום עובר, ואתה קורא לי 'היי חברה', ומבקש שאעזור לך עם משהו מצחיק כדי לחזר אחרי מישהי אחרת. אני חברה, זה נכון, אבל גם לחברות יש גבולות"
בשנים האחרונות אחד הרגעים היותר משמעותיים עבורי היו כשחברה העניקה לי שיקוף שהיה לי מאוד לא נעים. הייתי באחד הרגעים הפצועים והנמוכים בחיי, בעומקי שברון לב שכמוהו לא הכרתי. בדיוק אז היא באה ואמרה לי, "מירבי, מרוב שאת כואבת, מרוב שאת פגועה, את לא רואה שאת פוגעת עכשיו גם באחרים. פגעת בי".
וכמה שזה כאב לשמוע.
בהתחלה כעסתי, אפילו נעלבתי. הייתי כל כך עסוקה בכאב הפרטי שלי. כמה קשה היה לי לקבל שם ביקורת. האינסטינקט היה להדוף אותה מיד. איך היא מעיזה לשפוט אותי בזמן צערי? מי היא בכלל, ומה היא בכלל?
ואז בכינו. שתינו. והתרחקנו לתקופה. אבל המילים שלה נשארו איתי, עד שהבטתי במראה, מתוך הכאב, מתוך הפגיעות, ולקחתי אחריות. היו לי את כל הסיבות שבעולם לא לשים לב למה שאני עושה, אבל פגעתי, וגרמתי לה להתרחק ממני, ואולי גם פגעתי באחרים לתקופה.
עם כל הקושי בחרתי ללמוד, בחרתי להתנהג אחרת. וכשהחברות חזרה בינינו, לאט, מהוססת, היא נבנתה מחדש, עם יסודות חזקים מאי פעם. היום אני מלאת תודה על האומץ שלה, על הכנות שלה, על כך שהיא לא בחרה להתרחק בלי להגיד דבר. היא נתנה לי את האפשרות לצמוח, לגדול ולתקן.
אז זה לא משנה אם אנחנו "רק" חברים, או בני זוג, בהווה או בעתיד. אם אנחנו לא יכולים לדבר, באמת, על מה שקורה פה בינינו, הקשר יגווע וימות. וזה ממש בסדר.
