לבד על המרפסת, אני מציצה לשכנים ותוהה האם השיפוצניק החתיך יחזור. כבר זמן רב שאני ללא סקס, ואחרי שפיללתי לנס בדמות גבר מכל גיל, גודל או צבע לשטוף איתו את העיניים, קיבלתי את מבוקשי - שיפוצניק חתיך הופיע על גג השכנים ופלרטטנו לנו ללא מילים, עד שנכנסתי לרגע לשירותים, והוא נעלם. עכשיו אני מחכה. מה, רק יום אחד של שיפוצים על הגג וזהו, הביתה? כבר סיימו עם העבודות? מיואשת, אני נכנסת לדירה ופותחת את המקרר. נגמר החלב סויה. סעמק. אני נועלת כפכפים, לוקחת את הארנק, עוטה מסיכה ויוצאת.
אוי, שכחתי ללבוש חזייה. אני תוהה אם להסתובב ולעשות את כל הטקס מחדש, אבל מחליטה שאין מצב כזה. המרד נגד לבישת החזייה ממשיך, ואני יוצאת לרחוב. אני נכנסת למכולת וניגשת למקרר מוצרי החלב. קר. צמרמורת חולפת בגופי והפטמות שלי מזדקרות. אני מסתכלת למטה לכיוונן, בודקת אם רואים. רואים.
"יובל?"
אני מסתובבת, מתפללת שזו חברה עם קול בס אך ממולי עומד אורי, בחור ששכבתי איתו לפני משהו כמו ארבע שנים, קצת לפני שחזרתי לעיר. היה לו זין ענק והסקס היה בסדר, לא יותר. לא חשבתי עליו מאז, לא הייתה לי סיבה.
זה היה ערב חד-פעמי ממוצע לחלוטין, אפילו קצת מאכזב. עם טיפה יותר מאמץ מצידו, הסקס היה יכול להיות אפילו מדהים, אבל לא היה נראה שאכפת לו מזה. מבחינתו, הזין שלו אמור להספיק לי, וכאן נגמר הסיפור. כמה חבל שלפעמים בחורים עם זין גדול הם שמוקים לא פחות גדולים ממה שמחובר אליהם. לא משנה.
האורי שאני זוכרת מלפני ארבע שנים היה חטוב עם בלורית חמודה מלפנים, אך כעת עמדה מולי הגרסה המקריחה והפחות משופרת של אורי. הוא לבש שרוול של "רק חזרתי מהודו", ניכר עליו שהוא כבר מזמן הפסיק להתאמן, ולצערי הוא גם מריח לא מי יודע מה. אבל היי, אני עומדת כאן עם כפכפים ובלי חזייה, אז מי אני שאשפוט?
"אורי! מה קורה? לא ראיתי אותך כמה..."
"ארבע שנים".
"ארבע שנים!"
"כן".
"כן".
שתיקה מביכה. העיניים שלו פוזלות לכיוון הפטמות הזקורות שלי. "פעם ראשונה שאני רואה אותך פה. מה, עברת לאזור?"
"כן, עברתי לשכונה ממש השבוע. מה, גם את גרה כאן?"
"כן, ממש מעבר לפינה".
"וואלה".
"וואלה".
"יפה. אז תזמיני אותי לקפה איזה פעם".
"אתה מוזמן עכשיו. יש לי אחלה מרפסת".
אני תוהה אם כדאי לי להציע לו לשחזר את מה שקרה בינינו לפני ארבע שנים. אז מה אם הוא נראה כמו הגרסה הפחות מוצלחת של עצמו? אולי הוא הספיק לטפח מודעות עצמית שתגרום לו לענג את האישה בחזרה. למי אכפת מקצת כרס ומכמה שערות על הראש, אם לבחור יש את הכלים הנכונים והוא יודע מה הוא עושה.
"מרפסת...", הוא עונה מהורהר. "נייס. טוב, האמת שההזמנה שלך מפתה".
זו ההזדמנות שלך יובל, אני חושבת לעצמי, וממהרת להכריז בקול: "אולי נוכל לשחזר את הערב ההוא, מלפני ארבע שנים. אני זוכרת שהיה נחמד".
שתיקה.
הוא מסתכל עליי בשוק, מופתע מהישירות שלי. גם אני קצת מופתעת מעצמי. למה הוא לא מגיב? שיגיד משהו! שיט, הבכתי אותו. זה נחשב להטרדה מינית? אבל כבר שכבנו בעבר. אז מה אם שכבתם בעבר, אני רבה עם עצמי, זה לא אומר שאפשר לזרוק ככה הצעות מיניות לאוויר. מה היה קורה אם זה היה הפוך? טוב, את לא דוגמה. כרגע הכול מבחינתך הולך.
"האמת שכן, היה באמת נחמד אז. תודה על ההצעה אבל אני לא... לא כל כך בקטע של נשים עם שערות בבית שחי".
Say what?!
"הא?", אני שואלת, המומה.
"כן. ראיתי באינסטגרם שלך שאת לא מורידה שיער. את מבינה, זה מוריד לי".
לא, כי אתה ממש בראד פיט. "או-קיי".
"אל תעלבי, זה פשוט עניין של טעם. אני עדיין חושב שאת נראית מדהים, אבל כשזה מגיע לסקס, כשלאישה יש שיער בבית שחי או ברגליים או... לא משנה איפה בעצם, אז...", הוא לא הספיק לסיים את המשפט וזקנה עם הליכון שעברה מאחורינו ניגשה למקרר של הקפואים וגרמה לנו להשתתק. היא פותחת אותו, מתכופפת, מנסה לחפש משהו ונאנחת.
"את צריכה עזרה?" אני שואלת אותה.
"אני מחפשת שניצל בציפוי פריך, אבל אני רואה פה רק שניצל בציפוי צ'יפס. אוח... איפה... אוח...".
אני מתכופפת ומכניסה חצי מגופי לתוך המקרר, חופרת בשקיות השניצל ומנסה לעזור לה. איפה הציפוי הפריך הזה? הפטמות שלי תכף נושרות! "הנה", אני מושיטה לה את השקית הרלוונטית.
"שוקרן", היא אומרת, מכניסה את השקית לעגלה, וממשיכה בדרכה.
אני מסתובבת חזרה אל אורי. הפטמות שלי תכף קורעות את החולצה מרוב קור.
"לפני ארבע שנים לא היה לך שיער, אז זה לא הפריע לי. אבל עכשיו...".
"הבנתי, הבנתי".
"סורי", הוא אומר ועשה פרצוף.
אני שותקת לרגע. לפחות לבנאדם יש כבוד. הוא לא מוכן להתפשר על הטעם שלו: נשים בלי שערות. אני על הטעם שלי מוכנה לגמרי להתפשר ברגעי מצוקה ומשבר. ברגעים כאלו אני אפילו לא בטוחה אם יש לי טעם בכלל כי פתאום הכול נראה אפשרי, אפילו בחור מקריח עם כרס ואפס רגישות. אבל הוא – הוא לא מש מהעקרונות שלו! על כמה שערות בבית השחי יקום וייפול דבר!
כבר ארבע שנים שלא גילחתי את השחי, וחוץ מזה שזה קצת מסריח בקיץ, זה לגמרי כלום ושום דבר. בקושי חושבת על זה. סתם, שיער. גם ברגליים אני לא מורידה וגם לא למטה. מעולם לא ממש אהבתי להוריד. הייתי מורידה שיער פעם בכמה חודשים לפני איזה אירוע חשוב, עד שהבנתי שזה פשוט מיותר.
בבית ספר למשחק עשיתי פעם תרגיל שבו עשיתי לעצמי שעווה ברגליים מול כל הכיתה. ה"טקס" הזה לקח 40 דקות מייגעות, במהלכן הכיתה ישבה ובהתה בי מסתבכת ומסתרבלת ואפילו לא הגעתי לחלק הדרמטי. בשלב מסוים המורה עצר אותי ושאל, "יובל, זה מוביל לאנשהו?". כן! לייאוש! זו הייתה המטרה, והיא הושגה במלואה. שמחה שיצא להם לחוות מקרוב את הייאוש שבלהוריד שערות.
תחושת האי-נוחות והייאוש שליוותה את המורה היא בדיוק התחושה שיש לכל אישה שמתעקשת להוריד שערות באופן קבוע. תמיד זה יהיה כרוך במשהו - בזמן, בכאב, בכסף, ביומיים של אי נוחות כי נשארה לך שעווה על העור והתחתונים בדיוק נדבקו אליה. בשביל מה?!
"תגיד", אני פונה אליו לפתע. "מה אם היית פוגש מישהי ולא היית יודע שהיא לא מורידה שיער כי רק הכרתם, ואולי בדרך כלל היא מורידה שיער אבל עכשיו קורונה והיא כבר חצי שנה לא זזה מהספה, לא לבשה חזייה ולא הייתה לה סיבה לגלח את השחי. במקרה כזה אפשר להבין אותה, לא? כי נראה שאתה חווית את אותו הדבר".
"סליחה?"
"לא משנה, תיצמד לעיקר. אז במקרה כזה, היית עוצר אותה באמצע? מה היית עושה? מבקש ממנה ללכת רגע לשירותים לגלח?"
"לא יודע, לא חשבתי על זה. נראה לי שהייתי ממשיך".
"לא היה יורד לך?"
"אולי, לא יודע. אבל הייתי מנסה להמשיך".
"אז איפה העקרונות שלך עכשיו?"
"תראי, אני מבין אותך ואני לא מצפה שתורידי את השיער בבית שחי בשביל אחרים. אני בטוח שהיו מספיק כאלה שברגע האמת ראו את השחי, הבינו שזה לא מפריע להם והמשיכו".
"כמו שאתה כרגע אמרת שהיית ממשיך".
"נכון... אבל עכשיו אני יודע מראש ובוחר שלא. זה בסדר, לא?"
"ברור שזה בסדר. ואם לומר את האמת, אני גם לא רוצה לשכב עם מישהו שזה הדיל-ברייקר שלו. שיער".
"אני שמח שאת מבינה", הוא אמר. לחצנו מרפקים ונפרדנו לשלום.
אני יוצאת החוצה מהמכולת, ותוך שניות מרגישה איך האוויר החם מפשיר לי את הפטמות. איזו הקלה! אני באה להיכנס לבניין, ורואה על המדרכה ממול את השיפוצניק החתיך! הללויה! הוא חזר! תודה לך, אלוהים.
הוא מחזיק סיגריה ביד, מחייך בפה סגור. אני שולחת אליו חיוך ומרכינה מעט את הראש. הוא ניגש לכיווני. "יש לך אולי אש?" הוא שואל, ובזמן שהוא מדבר אני רואה שהשיניים שלו מלאות כתמים. כנראה של טבק. הפנטזיה שכבר 24 שעות טרחתי כל כך לטפח התנפצה לי עכשיו בפרצוף.
פתאום אני מבינה לליבו של אורי. ככה הוא הרגיש כשראה את השחי השעיר שלי? ניפצתי לו את הפנטזיה בפרצוף? אז זה הדיל ברייקר המדובר? מצד שני, שיניים רקובות מעידות על הזנחה אסתטית ובריאותית יוצאת דופן, אולי על מצב כלכלי שאינו מזהיר. שחי שעיר בעיקר מעיד על עצלנות, או על חוסר רצון לשתף פעולה עם הפטריארכיה, ואצלי זה כנראה השילוב של השניים.
"לא, אני לא מעשנת", השבתי לו מחייכת. שבורת לב מכל הפנטזיות שהתנפצו מולי היום, אני מבטיחה לעצמי לעולם לא לחרוג מהעקרונות שלי: אל תשתני בשביל אף אחד מלבדך. ותצחצחי שיניים.
