"נולדתי לאמא מדהימה, מסורה ונהדרת, אבל יש בה גם תכונות מסוימות שגורמות לי לפחד להיות כמוה. הפחד הגדול הזה הוא מנוע מאוד חזק להרבה תחומים בחיים, למקומות שמהם אני יוצרת, משחקת, כותבת ובכלל לגבי האופן שבו אני נעה בחלל", משתפת שני צברי (31), שחקנית וכותבת מתל אביב.
גם עדי דרורי, שחקנית ויוצרת, בת 35 מקיבוץ געש, הבינה שהקשר עם אמה הוא מקום שיש בו גם כאב. שתיהן מרגישות שהן קיבלו כל מיני תכונות מהאימהות שלהן שהן היו מעדיפות לזנוח, אך כשהן נמצאות בתוך קשר זוגי, הן מבינות שזה חזק מהן ושקשה להסתיר את זה.
העיסוק שלהן בירושה הפסיכולוגית שירשו מאימהותיהן, הביא אותן לשתף יחד פעולה וליצור את "את בדיוק כמו אמא שלך", הצגה שתעלה במסגרת פסטיבל "תיאטרון קצר" בצוותא, ועוסקת בבחורה בשם רוני שיש עליה קללה.
מהי אותה קללה מבעיתה? ובכן, בלילות של ירח מלא רוני הופכת להיות אמא שלה. "רגע השיא הוא כשבן הזוג של רוני רוצה לעלות איתה לשלב הבא, והשאלה היא האם הוא יקבל אותה כמו שהיא, או שלעד נגזר עליה להיות כמו אמא שלה. ההצגה עוסקת בפחד שלנו להפוך לאימהות שלנו, ובאופן שהפחד הזה בא לידי ביטוי בזוגיות", הן מסבירות.
"הסיפור הזה שהמצאנו תופס אותי סביב המחזור החודשי. יש שבועיים שבהם אני לא מכירה את עצמי, ויוצאים ממני חיצים וקוצים שמוכרים לי מהבית. אני זוכרת איך אבא שלי היה מגיב לאמא שלי, הדינמיקה לא הייתה פשוטה"
מה קורה לרוני כשהיא הופכת לאמא שלה?
עדי: "יוצאת ממנה הפרעת קשב. היא קופצת בין נושאים ומדברת בלי הקשר. היא מגזימה בהכול. יש נשים שהווליום שלהן גבוה, שיש להן נוכחות והן קופצות מנושא לנושא. אישית, הרבה שנים התביישתי בכך שגם אני קצת יותר מדי. אחד המאפיינים של אמא שלי שאני מזהה גם אצלי הוא כשאני מחמיאה למישהי בזמן שאני נוזפת בה", היא אומרת משועשעת.
למה הכוונה?
"נגיד אני אגיד למישהי, 'איזו חולצה! את חייבת ללבוש אותה כל יום?!', או שאני אגיד למישהי, 'החולצה הזאת מדהימה, למה את לא לובשת אותה יותר?! את יודעת איך זה יפה לך?'. זה בדיוק הדיבור המבלבל הזה. לא ברור אם מחמיאים לך עכשיו או שצועקים עלייך. סמדי, אמא של רוני, מתאפיינת בדברים הללו".
שני: "היא ביקורתית, יודעת בדיוק מה טוב בשבילך והיא גם תגיד את זה בלי פילטרים. היא תאמר את האמת, לא משנה מי נמצא בצד השני. במקביל היא גם אישה רגישה מאוד, נעלבת בקלות ויודעת להשתמש בזה כדי להשיג את מה שהיא צריכה".
איך רוני שונה מאמא שלה?
"כל התכונות הללו מאוד משותפות לרוני ולסמדי. ההבדל הוא בווליום, במינונים ובאופן שבו הן מתקשרות מול אחרים. רוני נעלמת ברגע שסמדי נכנסת לבמה. זה למעשה הפצע הכי קשה שלי", היא מודה בכנות. "אני יכולה להרגיש שאני לא בחדר אם אמא שלי נמצאת בו. בשביל לגעת בכאב הזה היינו צריכות להשתמש בהמון הומור. אנחנו קצת ממתיקות את הגלולה במובן מסוים, אבל מצד שני המסר מחלחל ישר לבטן".
מה גרם לכן לכתוב את המחזה?
שני: "האימהות שלנו הן דמויות של ממש. החיים איתן הם כמו סצנות מהצגה. קיימנו על כך הרבה שיחות במשך השנים, ואחרי זמן רב שהתעסקנו בזה החלטנו לנסות להביא את הדבר הזה לבמה, ולבדוק מהו הרגע הזה שבו אני הופכת לאמא שלי. זה יצר טקסט מאוד משעשע עם שחקנים מדהימים".
"האימהות שלנו הן בעצמן נשים מצחיקות ביותר", מוסיפה עדי. "יש להן נוכחות, הן מאוד מרשימות ומאוד לא שקטות. הן תמיד על עשרה דברים בו זמנית והן תמיד משתלטות על החדר. כל זה יצר אצלנו הערצה לצד בלבול".
מה יקרה אם בן הזוג ידע שרוני היא אמא שלה? מה הפחד הגדול?
שני: "הסיפור הזה שהמצאנו תופס אותי סביב המחזור החודשי. יש שבועיים שבהם אני קצת לא מכירה את עצמי, ויוצאים ממני חיצים וקוצים שמוכרים לי מהבית. אני זוכרת איך אבא שלי היה מגיב לאמא שלי, הדינמיקה לא הייתה פשוטה. כשהייתי בזוגיות ניסיתי להסתיר זאת ככל שיכולתי. הדבר שהכי פחדתי ממנו זה לשמוע את המשפט, 'עכשיו כשאני מכיר אותך באמת, אני בוחר לא להיות איתך'. אין מכאיב מזה".
במציאות הפחד התממש?
"האמת שכן. בזוגיות האחרונה היו לנו כמה ריבים שהובילו לפרידה. התלבשנו האחד על השנייה עם פצעי הילדות שלנו, ויצאו ממני נוקשות, ביקורתיות ושיפוטיות. בסוף הוא אמר, 'עד כאן. אני חושב שאנחנו צריכים להיפרד'".
עדי: "אני כבר עשור רווקה, אבל כשהייתי בזוגיות שמתי הרבה משקל על הצד השני בצורה שאפשרה לי להיכנס לקשרים לא בריאים, שיש בהם אלמנטים נרקיסיסטיים ואפילו אלימים ונצלניים. אהבה הייתה שווה ביטול עצמי באיזשהו אופן. הייתי תמיד זמינה וקשובה, וכל הבעת רצון הרגישה לי קצת מוגזמת מהפחד שהוא לא יאהב אותי בסוף".
"ממש חרדת נטישה קלאסית. אנחנו מאוד דומות בדפוס הזה - להיכנס לקשר מתוך פצעי הילדות שלנו, במחשבה שהאחר יפתור לנו אותם", שני מזדהה. "אני זוכרת כל מיני עצות שקיבלתי שביססו את הפחד שאולי אני לא מספיק טובה. אמירות כמו: 'הוא טוב, תשמרי עליו!'. הדברים האלה רק מגבירים אצלך את חרדת הנטישה ואת הצורך להיות טובה כדי שלא ייפרדו ממך. כל הזמן הייתה מודעות לאופן שבו אני מצטיירת בעיני אנשים".
"התאהבנו בטמטום האחת של השנייה"
עבור עדי דרורי זאת לא הפעם הראשונה שבה היא חושפת הכאבים שלה על הבמה. ההצגה שלה, "מה כואב לך", דנה במחלות שקופות, בכאב כרוני ובפיברומיאלגיה שהיא קיבלה בתורשה מאמה. את שני היא פגשה בשנת 2017 כשהן שיחקו יחד על אותה במה.
שני הביאה לחזרה גלילות חציל שהכינה, ועדי התרשמה מאוד מההשקעה ומהבישול הטעים. "צחקנו יחד והתחברנו מאוד מהר", משחזרת עדי. "התאהבנו בטמטום האחת של השנייה. עברנו לגור ביחד בפלורנטין, אקט שהתגלה כרעיון פחות מוצלח, מפני שפלורנטין היא לא אנחנו. בסוף עזבנו את הדירה ומאז אנחנו משחקות בהצגה ביחד ורוקמות חלומות", שני מוסיפה.
"יש משהו דורי שמבקש להתמודד עם ההתנהגויות האלו ולתקן אותן", עדי מסבירה. "כל הצד של אמי מאופיין בשושלת של נשים קשות, ואני אומרת - די! המון אימהות הן העוגן של המשפחה, אבל באותה מידה הן גם נודניקיות שמדברות שטויות. קל לפספס את המקומות הכואבים שמהם זה מגיע ואת הצורך בעזרה ובהקשבה.
"הרבה פעמים במהלך הכתיבה היו לנו רגעים שבהם תפסנו את עצמנו ואמרנו – אבל הן עשו את הכי טוב שלהן, למה אנחנו ממשיכות להציג אותן בצורה כזאת? הייתה לנו איזו התנצלות מצד אחד על כך שאנחנו כותבות את הדברים, ומצד שני ידענו שאנחנו עושות זאת על מנת שנוכל לנתק את השרשרת, לתעד את מה שהיה ולפתוח דף חדש".
"המון אימהות הן העוגן של המשפחה, אבל באותה מידה הן גם נודניקיות שמדברות שטויות. קל לפספס את המקומות הכואבים שמהם זה מגיע ואת הצורך בעזרה ובהקשבה"
"להורינו לא היו את הכלים שיש היום", מאשרת שני. "הם דור שני להגירה ממרוקו. הם קיבלו הרבה חום ואהבה, אבל גדלו להורים שהאכילו עשרה ילדים בנתיבות. מן הסתם, זאת לא ההורות שיש היום, שבה שמים דגש על איך מגדלים ילד שיהיה שמח ובעל ערך עצמי. פעם לא היה מי שידבר בשפה הזאת".
"תפקדתי על תקן גלאי אמת, ולאמא שלי היה קשה להתמודד איתי"
שתיהן הבכורות במשפחה. "אנחנו יחידה משפחתית של שני הורים, הבת והילדון. גדלתי בבית מאוד חם, אוהב ואינטימי. גם המשפחה המורחבת קרובה ונוכחת, יש גאוות משפחה כזאת. כולם מצחיקים ומאוד אינטלקטואליים, יש הרבה כבוד לתרבות, אמנות וידע בקטע חברתי, לחוד חידות ולשלוח שירים", מתארת עדי.
"אמי הייתה מעצבת גרפית ואבי עורך דין במקצועו. המסר ששידרו לי מהבית היה שאני צריכה להיות משהו בעולם. כשהייתי ביסודי בשנות ה-90, טסנו לארה"ב לשליחות מטעם הקיבוץ. פתאום מצאנו את עצמנו בניו- יורק. זה היה הלם תרבות שליכד אותנו כיחידה קצת מבוהלת. היינו אפופים בתחושת אאוטסיידריות כזאת".
שני, באיזה בית את גדלת?
"גדלתי בצפון תל אביב, בבית מלא בחום, צחוק ואוכל טעים. מנגד, גם היו המון שתיקות בבית ורגעי מתח. הייתי ילדה מאוד טובה, מוצלחת כזאת. לקחו אותי לכל החוגים האפשריים, אבל ברקע הייתה ההתמודדות של ההורים שלי כזוג. הצרכים החומריים שלי מאוד סופקו אבל הרגשיים קצת פחות.
"הייתי ילדה שרואה הכול ואומרת את כל האמת בפנים. תפקדתי על תקן גלאי אמת ולאמא שלי לא היה פשוט להתמודד איתי. אני מבינה אותה במובן מסוים. לצד זאת, היה לנו קשר מאוד קרוב, רציתי להיראות כמוה. היא אישה מאוד יפה ומרשימה".
עדי, איך היה הקשר שלך עם אימך?
"הקשר שלנו מאוד טוב, על אף המורכבות ואולי בזכותה. אנחנו מאוד קרובות ומדברות על הכול. יש לנו הומור ושפה משותפים. הרבה פעמים אנחנו מבינות אחת את השנייה. היא עשתה המון בחייה והיוותה השראה עבורי בהרבה תחומים. הרבה דברים שהיא חוותה בילדותה, היא ניסתה לתקן מולי, אבל היא ילדה אותי בגיל 24. מה אפשר לדעת בגיל הזה?
"לפעמים אני תופסת את עצמי ומדמיינת שעכשיו הייתה לי ילדה בת עשר. זה מעורר אצלי הרבה חמלה כלפיה. הייתה פה איזו גדילה משותפת, וזה מאפשר את השיח בינינו. היום, אחרי שנים, היא קשובה לי ומשתפת איתי פעולה כדי להבין. הדרך לריפוי בעיניי היא להצליח לדבר על הדברים, בלי שזה יפרק הכול. למשל, ביקשתי שנסכם שלא מדברים על אוכל או על הגוף, ואם בעבר היא הייתה מעירה לי שאני רגישה מדי ושאי אפשר לדבר איתי, היום אני אומרת בפה מלא – 'אמת, אני רגישה!'. למעשה, רק כשהצלחתי לשים גבולות להוריי, הם התחילו להיענות להם, ויש לי הרבה הערכה כלפיהם שהם מאפשרים את השיח הזה וגם מבקשים אותו. בסופו של דבר, הם רוצים שנהיה קרובים. בנוסף, בבניית הגבולות שלי אני מכריחה אותם להבין שגם להם יש גבולות".
4 צפייה בגלריה
עדי דרורי. "העובדה שמוחאים לי כפיים בסוף ההצגה מאפשרת לי להכיר בכאב הכרוני שלי ובפגיעות שעברתי"
(צילום: יוסי ירום)
איזה מודל זוגי קיבלתן בבית?
עדי: "להורים שלי יש זוגיות מאוד יפה ויש בה הרבה דברים שהייתי שמחה שיהיו לי גם. הם מאוד מתאימים והם ביחד מגיל מאוד צעיר".
שני: "אני חושבת שראיתי הרבה מאוד ניסיונות לזוגיות טובה. בפרידה האחרונה שלי מהאקס הבנתי את ההבדל ביני לבין אמא שלי. היא אמרה לי שאם יש אהבה נלחמים, ופתאום הבנתי למה אנחנו רואות כל כך שונה את העולם. אני בתהליך ריפוי בשנתיים האחרונות, ומבינה היום מהי דינמיקה בריאה של מערכת יחסים ומתאבלת שלא היה לי את זה".
"רק כשהצלחתי לשים גבולות להוריי, הם התחילו להיענות להם, ויש לי הרבה הערכה כלפיהם שהם מאפשרים את השיח הזה וגם מבקשים אותו"
איך עושים את הריפוי בפועל? אתן מצליחות לראות שאתן לא אמא שלכן?
שני: "נכנסתי למסגרת של טיפול ועבודה עצמית, ולמדתי לעשות את ההפרדות ביני לבינה בתהליך מבוקר, שבו אנו ממיינים בין מה ששייך לי ולבין מה של אמא שלי, לעומת מה יש לשתינו שמחבר בינינו. למדתי להתחיל לקחת אחריות מלאה על עצמי וגם להיפרד מאנשים שרגילים לגרסה הישנה שלי. זה תהליך מאוד כואב. אני מתאבלת על אובדן הפנטזיה לגבי האמא שרציתי שתהיה לי, ומצד שני מתחילה להכיר אמא חדשה בתוך עצמי. למדתי להכיר גם את הילדה שאני, מה באמת בא לי לעשות כשאף אחד לא מסתכל".
שתיהן מסכימות שביטוי הוא ריפוי, ועדיף שכמה שיותר אנשים יהיו שותפים להליך הריפוי הזה. "זה לא ריפוי רק של עצמי, אלא גם של הסביבה. פתאום השיח עם החברות נהיה אחר. כולנו בריפוי עמוק", אומרת שני.
עדי: "הפומביות מאפשרת לי לגעת בדברים האלה. העובדה שמוחאים לי כפיים בסוף ההצגה מאפשרת לי להכיר בכאב הכרוני שלי ובפגיעות שעברתי. אני מקבלת הדהוד לכך שאני לא היחידה שמרגישה ככה, ושאני לא איזו אנומליה שמתמודדת עם הדברים לבדי".
מה האימהות שלכן אומרות על החשיפה ועל ההצגה?
עדי: "נראה לי שאמא שלי פחות חושבת על החשיפה האישית ביחס להצגה".
שני: "אצלי המצב קצת יותר מורכב כי כרגע אנחנו קצת פחות בתקשורת, אבל אולי גם זה יהיה מרפא. הגעתי למקום שאני מפסיקה להתנצל על הסיפור שלי".
האם אתן מדמיינות איזה אימהות אתן תהיו?
עדי: "בלי הפסקה. אני מרגישה שאני מכינה את עצמי ואולי לא סתם זה לא קרה עד עכשיו".
שני: "גם אני מרגישה שאני עדיין בהכנה. אנחנו מתאמנות על יבש ותכף זה יהיה על רטוב. אני בטוחה שאעשה מלא טעויות, אבל אני מבטיחה לעצמי שאם אזהה שטשטשתי את הגבולות לילדה שלי, אבקש סליחה".
ההצגה "את בדיוק כמו אמא שלך" תעלה במסגרת פסטיבל "תיאטרון קצר" בצוותא בין התאריכים 8 – 10 בדצמבר.
