אני בן 40, נטול משבר, נטול אישה וילדים, בן 40 שעדיין לא פגש את זו שהוא יזדקן עימה. כבר התחתנתי והתגרשתי, אהבתי ונאהבתי, אבל עוד לא מצאתי את זו שאצלה ארגיש בבית. יש כמוני אלפים בארץ, גברים מוכשרים ונאים ונשים חכמות עד אורגזמה אינטלקטואלית ויפות עד כאב. כולנו בודדים שמחפשים לב אחד בין בודדות ולהיפך.
עוד בנושא:
אם אי פעם רציתם להיכנס לדיכאון ולא הצלחתם, יש לי בשבילכם שיטה: תיכנסו לאפליקציית היכרויות ותגלו שם מבחר עצום של נשים מדהימות בנות 35 ומעלה, שעדיין מחפשות את האחד. לפעמים אני נתקל באחת כל כך מדהימה ביופייה ומלאת חיות במילותיה, ובזמן שהאצבע מהססת אם לשלוח את התמונה שמאלה או ימינה, אני תוהה על קנקנה. איך קרה שבגיל 37, עם חיים שלמים שנראים טובים, היא עדיין לא מצאה את האחד? אני לא יודע אם זה עודף ההיצע או אולי חוסר הפשרות, אולי בכלל הפכנו לדור של מחפשים בלי מטרות.
הרי פעם לא היה כזה מבחר. אם תרצו, המבחר היה גיאוגרפי, מקומי. היינו יוצאים למקומות הקרובים לביתנו, מדברים בעיניים, מזיעים בידיים, מנסים, נכשלים כמה פעמים עד שזה היה תופס, עד שהיינו משיגים מספר. שם, בפאב, לא היה כזה מורכב להתחיל עם בחורה ולה היה אולי קשה יותר לנפנף אותנו בלי להרגיש מידה קטנה של אי-נוחות. אבל השנים חלפו והיום כבר לא נהוג לעשות דברים פנים מול פנים, ובימים של מגיפה גם ככה הכי הרבה קירבה שתהיה לנו היא בזום.
כן, אני יודע, יש כאלו שטוב להם לבד. הם לא מוכנים להתפשר יותר מידי בשביל להכניס מישהו או מישהי לחייהם הכמעט מושלמים. הרי בגילאים האלו, בדרך כלל רוב החלקים בפאזל כבר נמצאים, וגם אם יש חתיכה אחת שחסרה, רובינו כבר לא נהפוך שולחן עבורה.
אז למה זה קורה? איך זה שיש כל כך הרבה נשים וגברים מוכשרות ומוכשרים שעדיין לבד? קטונתי מלהיות מומחה בנושא, אבל לתחושתי מדובר בשני תהליכים שלאו דווקא קשורים לאהבה וזוגיות. הראשון הוא אותו Fomo מוכר, שכן אם בחרת לצאת עם אישה אחת, ויתרת אולי על ההזדמנות לצאת עם אחרת. הדבר השני הוא העידן שבו אנו חיים, עידן שמקדש את ההתקדמות ולא את ההישארות.
בואו נצא שנייה מעולם האהבה ונצעד לעולם העבודה: בעבר הלא רחוק, לפני 60-70 שנה, היה מקובל שאדם מתקבל לעבודה במקום אחד (נגיד, מפעל), ובדרך כלל פורש ממנו בגיל הפנסיה. היום אנשים מחליפים בין עבודות, שלא נאמר קריירות, כל ארבע-חמש שנים. אם אתם חושבים שזה לא משפיע על היחס שלנו לאהבה, אתם טועים. הרי אחוז הגירושים כל הזמן עולה, וזה לא בגלל שאנשים אוהבים פחות. זה קורה בגלל שפעם זה היה מביך להתגרש, והיום אנשים מפחדים מאותו Fomo ובו זמנית רוצים את הדבר הגדול הבא.
זיכרון מחיים אחרים
הכי עצוב בכל הסיפור הזה לדעתי הוא העובדה שגם אם נכיר עכשיו, יש כבר רשימה ארוכה של זיכרונות משותפים שכבר לא יהיו לנו. לא את הצחקוק המביך בדייט הראשון בגיל העשרה, לא את הלילה ההוא שברחנו מהצבא לראות את נטאשה, לא את הריב המטומטם ההוא שבו כמעט איבדנו האחד את השנייה בפול-מון בקופנגן. לילדים לא נספר איך בגיל 25 גרנו בדירת חדר בתל אביב, ועוד חלמנו שיום אחד נעשה אקזיט ונקנה בית בשפלה. כבר לא נהייה הורים צעירים, כבר לא נהייה מאהבים טיפשים, כבר לא נשרוף סכום אסטרונומי של כסף על ערב אחד במסעדה טובה, כי בגילנו יש הלוואות ויש משכנתא.
אני חושב על כל זה, ונזכר בחבריי הנשואים עם הילדים, אלו שלפעמים רבים ולפעמים כמעט מוותרים, וחשוב לי להגיד להם - אל תוותרו! כי ככל שתתבגרו ותזדקנו, תמיד תוכלו להיזכר כמה מאוהבים הייתם בגיל 20 ולהתאהב זה בזו מחדש. למדוד כמה עברתם יחד, להיזכר איך פעם הוא סחב אותך ואיך פעם את גררת אותו, וכמה חיוכים ומבטים נזרקו ביניכם, עד שאתם אפילו רואים את המבט האחד של השנייה מתוך החשיכה.
אז לא לוותר, כי לא רק שבית ריק הוא בית קר, אל תוותרו כי השקט הזה שאתם כל כך כמהים אליו הוא לא כזה חבר טוב כמו שאתם אולי מדמיינים בראשכם. תלחמו על מה שיש לכם, תוותרו קצת על האגו, תיזכרו באש שניצתה אי שם בנעורים. לי ולרבים אחרים כבר לא תהיה כזאת.
