"אני באמת מנסה, אבל אתה לא נותן לי להתקרב. אני מרגישה כאילו שאין שום סיכוי שאצליח להכיר אותך עד הסוף, כי אתה תמיד תמנע את זה ממני", היא אומרת אחרי חצי שעה שאני מנסה להבין מה עובר עליה, ומה בעצם היא רוצה שיקרה. אני עונה שאני לא מבין על מה היא מדברת או מה היא רוצה, אבל אני משקר. ברור לי בדיוק על מה היא מדברת.
אני מודע לכל מה שאני עושה ולאופן שבו אני מתנהל. אני אומנם מנסה להסתיר את זה על ידי פתיחות שלכאורה נראית מאוד גדולה, אבל היא רואה את חומת ההגנה שבניתי סביבי, זו שקשה עד בלתי אפשרי לעבור דרכה, ויודעת שעל כל דבר שאני מספר ומשתף, יש לפחות שני דברים שאני מסתיר.
"בכל פעם שאני מנסה להיכנס עמוק יותר, להכיר צדדים אחרים שלך, אתה מיד מרחיק אותי באופן שלא מאפשר לי לנסות שוב, וזה קשה לי. אני לא יכולה ככה", היא מוסיפה. אני מקשיב ומרגיש איך כל האוויר יוצא ממני, מרגיש שכל הסיפור הזה גדול עליי.
זה הניסיון השני שלנו. הראשון תפס אותה מיד אחרי פרידה, בזמן שלא הייתה מוכנה למשהו חדש, ולא הצלחנו למצוא את עמק השווה בין מה שחשבה שהיא רוצה לבין מה שחשבתי שאני יכול לתת. לשמחתנו, החיבור בינינו היה מספיק חזק אז נשארנו חברים טובים, אבל הפלירטוט, המתח והתחושה שיש בינינו איזה עניין לא סגור, נשארו כל הזמן באוויר. היה ברור לשנינו שהמילה האחרונה בעניין שלנו עוד לא נאמרה.
הפעם יש תחושה שבעוד רגע היא תיאמר, כי היא נוגעת בכל נקודות התורפה שלי ושל הקשר שלנו – בחוסר היכולת שלי להיפתח, בחוסר הרצון לשתף, בפחד המשתק הזה להיחשף. ברור לי שהיא צודקת - היא כנראה לעולם לא תוכל להיות קרובה באמת כי אני לא אאפשר את זה, אבל איך אני אמור להסביר לה שזה בכלל לא קשור אליה?
הדרך היחידה להגן על עצמי
במשך שנתיים טיפלתי בעצמי בשביל להשתחרר מכל אותם הדפוסים שהרסו לי מערכות יחסים בעבר, אך בהזדמנות הראשונה שאפשרתי את זה לעצמי, קיבלתי לב שבור לחלוטין, ואני מצטער, אבל אני לא מסוגל לעבור את זה שוב. לא מסוגל לתת אמון שוב. אני יודע שזה בעייתי, שאובדן האמון הזה לא עושה לי טוב, אבל כרגע זו הדרך היחידה שלי להגן על עצמי.
אני לא מוכן לפתוח את כל הקלפים ולהרגיש כל כך חשוף, רק בשביל שזמן קצר לאחר מכן היא תיעלם ללא הסבר. לא מוכן לפתוח את הלב שלי, להרגיש אותו מתרחב ומתמלא, רק בשביל לשמוע אותו ברגע אחד מתנפץ לרסיסים כל כך קטנים שאחר כך בלתי אפשרי למצוא בשביל לחבר אותו מחדש.
לא מוכן לתת את כל מה שיש לי בשביל לגלות שזו שעומדת מולי לא מסוגלת להעריך ולהכיל את זה. לא רוצה לשמוע שוב שמישהי מאוהבת בי בשביל להבין כמה ימים לאחר מכן שאין לה שום מושג מה זה אומר, ושזה בכלל היה שקר שהיא סיפרה – לא ברור אם לעצמה, לי או לשנינו.
אני רוצה לספר לה שמגיל 17 יותר מדי אנשים נעלמו לי מהחיים בלי הסבר, והשאירו אותי עם מיליון סימני שאלה ובלי תשובה אחת לרפואה. רוצה להסביר לה שאני חייב להיות בשליטה, אז כשמשהו כזה קורה זה מטלטל אותי לגמרי, וגורם לי לתחושה שהקרקע נשמטת לי מתחת לרגליים, ואין לי עניין לחוות את זה שוב.
אני רוצה שהיא תדע שמנגנון ההגנה שלי עובד עכשיו במתכונת חירום, ושאין לה שום דרך לעקוף אותו. אני באמת רוצה לשתף אותה בכך, אבל גם יודע שכל מה שיהיה לה להגיד זה לייעץ לי לטפל בזה. אני לא צריך לשמוע את זה גם ממנה, אני מודע לזה, פשוט כרגע אני לא חזק מספיק בשביל להתעמת עם האמת.
"אני לא מבין אותך. את מכירה אותי מספיק זמן וטוב יותר מהרבה אנשים, הכנסתי אותך לחיים שלי, למה זה לא מספיק לך? למה את חייבת להתמקד במה שאני לא משתף?", אני שואל בטון שיוצא כועס מעט, אבל זה לא כעס אלא יותר תסכול מהעובדה שברור לי שהיא צודקת. אני מנסה להראות לה זווית אחרת, כזו שאולי תשים דברים בפרופורציות אחרות, כי אלה שהיא עובדת לפיהן גורמות לי לנוע בחוסר נוחות.
"נכון, אני מכירה ואוהבת אותך, אבל את הגרסה שאתה יצרת עבורנו, של החבר הטוב שלי, שתמיד שם בשבילי ואני בשבילו. עכשיו אנחנו מדברים על משהו שונה, על זוגיות. אם אנחנו עושים את המעבר הזה מחברים טובים לבני זוג, זה לא מספיק לי. אני לא יכולה שתסתיר את החולשות שלך ממני, שתפחד להיות קרוב ותחשוש מהאינטימיות הרגשית שלנו. אני רוצה להיות קרובה עד הסוף. זו זוגיות מבחינתי".
אני שונא שהיא צודקת. אני מרגיש שאני במצב שאני צריך לבחור – או שאני שומר על עצמי ומוותר על האפשרות שתהיה בינינו זוגיות, או שאני מסיר מעצמי את המגננות והשריון, נפתח ופשוט מקווה לטוב - וכל זה בשם האפשרות שאולי נהיה טובים כזוג, לפחות כמו שאנחנו חברים.
אחרי כמה דקות של שקט היא קמה והולכת, משאירה אותי להסתגר בתוך עצמי. אני לא יודע מה אני רוצה מאיתנו, על מה אני מוכן לוותר ומה אני מסוגל להקריב. אני יודע שאני רוצה זוגיות, וברור לי שיום יבוא ואהיה חייב לשחרר מהפחדים האלה על מנת לאפשר לעצמי להיכנס למערכת יחסים, אבל עכשיו זה לא הזמן. הכול עדיין בוער מסביבי, הרצפה עדיין מלאה ברסיסים שמאיימים לחתוך לי את כפות הרגליים בכל צעד קטן, והראש עדיין מסוחרר מכל המחשבות.
אני מתחיל להבין שהמעבר הזה מחברים טובים לבני זוג, כמו שתיארה אותו, לא טוב לנו, לא טוב לי. הוא לא פשוט כמו שהייתי רוצה שיהיה, ובשביל שהוא יעבוד הוא דורש ממני דברים שאני לא יכול לעשות. אני בוחר להשאיר את מערכת היחסים בינינו כמו שהיא, להשאיר את עצמי במקום הנוח שיצרתי כדי שאוכל להיות מי שנוח לי, לתת כמה שבא לי, לשמור על עצמי ולחסוך מעצמי התמודדות עם דברים שכרגע כל מה שאני רוצה זה לברוח מהם.
מספר חודשים לאחר מכן, ברגע של שעמום, אני מעלה לפרופיל שלי את עצמי שר את "לבחור נכון" של אמיר דדון. בין שלל התגובות אני קולט את זו שהיא כתבה לי, אחרי שלא שמעתי ממנה מאז השיחה האחרונה שלנו. אני קורא את מה שכתבה, ומבין שעדיין לא למדתי לזהות את מה שאולי יכול היה להיות טוב.
