אבריימי צ'סנר, בן ה-29, הוא תלמיד ישיבה חרדי מירושלים שטרם מצא את שאהבה נפשו. לדבריו, בחברה החרדית גיל 25 כבר נחשב לגיל מבוגר לרווק, כשגיל 40 הוא כבר קו השבר. צ'סנר מתמודד יום-יום עם שאלות הסביבה לגבי רווקותו, ומעיד כי הוא עובד בלמצוא אהבה – אבל שהתהליך הזה קשה ומאתגר משנדמה. "יצאתי עד כה עם קרוב ל-30 בנות", הוא מודה. "זה נחשב למעט, בערך חמישה-שישה דייטים בשנה, כי הרבה הצעות מראש לא מבשילות. אני מנסה את מזלי גם בכל מיני אפליקציות היכרויות שמתאימות לי, אבל עד כה זה לא הוכיח את עצמו. אני גם פתוח להכיר ברשתות החברתיות. אי אפשר לדעת מאיפה תבוא הישועה".
אז למה זה לא עובד?
"הרבה מההצעות נופלות בגלל הרקע שלי, למשל סוג הישיבה שלמדתי בה או העובדה שהייתי בעבר מאורס. אני גם בחור עם שילוב נדיר בציבור החרדי. מצד אחד, מאוד מחובר לערכי התורה ומדקדק בהלכה, ומצד שני אני אדם מאוד פתוח. יש לי סמארטפון למשל, שפחות מקובל במגזר. אני שילוב של שני העולמות. לא כל בחורה יכולה להכיל את הניגודיות הזו וקשה למצוא מישהי מתאימה".
3 צפייה בגלריה
אבריימי צ'סנר. אי אפשר לדעת מאיפה תבוא הישועה
(צילום: באדיבות "סליחה על השאלה", כאן 11)
האמונה לא נסדקת במצב כזה?
"לא, מפני שברור לי שהעולם הזה מכוון על ידי מישהו. בעצמי אני חווה מקרים של השגחה פרטית. אז אני יכול להיות עצבני, ממורמר או מתוסכל, אבל עדיין מאמין שיש בורא לעולם. אני שומר על אופטימיות, אבל אין ספק שזה ניסיון קשה".
אומרים שקשה זיווגו של אדם כקריעת ים סוף.
"אני חושב שקריעת ים סוף הייתה יותר קלה", מחייך אבריימי. "אני לא יודע מה החשבונות בשמיים, אולי כשתגיע המיועדת אבין למה התעכבתי כל כך הרבה זמן. בכל מקרה, אם בעבר מאוד חששתי מהחברה וממה שיגידו, ככל שחולפות השנים, אני יותר מחובר לעצמי ופחות מסתכל על מה שאחרים אומרים. ברור לי שמהצד תוהים מה לא בסדר איתי שאני עדיין רווק, ובחורים צעירים ממני מרגישים שהם יודעים יותר ממני רק מפני שהם כבר נישאו.
"יחד עם זאת, אין ספק שהדכדוך הכרוך בלהיות לבד משפיע על החיים, והסטטוס שלי כרווק מונע ממני לצמוח בתחומים נוספים. בתור רווק אני לא יכול לקבל משרה של רב בישיבה, שלא לדבר על כך שאני רוצה להקים משפחה. אני מרגיש תקוע. הקושי הכי גדול הוא במפגשים משפחתיים ובחגים, כשכולם חווים את החוויה עם בני הזוג שלהם ואני לבד. בעיניי, אדם צריך זוגיות".
הצצה לפרק
(באדיבות כאן 11)
"בגיל 30 הבנתי שאני כבר לא יכולה לשבת ולחכות לו"
אבריימי הוא אחד ממשתתפי התוכנית "סליחה על השאלה", שהקדישה פרק מיוחד לרווקות המאוחרת. הפרק ישודר הערב (ב') בכאן 11, וישפוך אור על הקשיים שחווים רווקים ורווקות במדינה כמו ישראל, שמקדשת את הזוגיות והילודה, ומתבוננת לא פעם בעין מאוד חשדנית כלפי אלו שמתקשים בכך. גם אודליה ארביב (35), דתייה, סופרת, מרצה ויועצת לעסקים קטנים מבת-ים, משתתפת בפרק המדובר. בשיחה שאני מנהלת איתה היא מודה שחיפשה זוגיות מרגע שיצאה מהאולפנה בגיל 18, ולשנייה לא תיארה לעצמה שהיא תהיה רווקה בגיל 35.
"יצאתי לאין-ספור דייטים. עד גיל 30 חשבתי שזה עוד יקרה, אם לא השנה אז בשנה הבאה. לא הצלחתי לקבל את העובדה שלא התחתנתי בגיל צעיר, זה לא תאם את התוכניות שלי. בגיל 30 הבנתי שאני כבר לא יכולה לשבת ולחכות לו, שזה בערך מה שעשיתי עד אז. הבנתי שאני צריכה להתחיל לחיות ולמצות את הזמן עד שאמצא זוגיות".
את מרגישה שעצם זה שאת רווקה בת 35 מגדיר אותך?
"אני מרגישה שהסטטוס הזה נדבק אליי. זה סוג של אות קלון, בוודאי במגזר הדתי, ולתחושתי, אחרי גיל 30 גם במגזר חילוני. אני חווה את הרווקות ביום-יום. מספיק שהיה לי יום רע בעבודה וזה צף. לא כיף לי להיות לבד, לישון לבד ושאין ממי לקבל חיבוק, אז אני מחבקת את עצמי. החוסר צף גם כשאני רוצה לשמוח בהצלחות שלי עם מישהו. הסביבה לא מבינה אותי. בזמן הסגרים הייתי שומעת מחבריי הנשואים עד כמה הם מקנאים בחופש שלי, שעה שאני רציתי את 'הכלא' שלהם. כי עם כל הקושי שיש בזוגיות, הריקנות שבבדידות הרבה יותר קשה. הכרית שלי רטובה מדמעות".
יש גם את השעון הביולוגי, כמובן.
"לגמרי. זה מבעית שיש תאריך תפוגה ליכולת שלי להיות אמא. היום אני מבינה שלא יהיו לי הרבה ילדים כמו שתכננתי, בתקווה שבכלל יהיו לי. אני מאמינה שאם אני צריכה להיות אמא - אני אהיה, אבל בו זמנית זה לא נשמע לי הגיוני שלא אהיה אמא לאור התכונות שניחנתי בהן. התחלתי להרהר באימוץ. החברות הוותיקות שלי - כולן נשואות עם ילדים, וזה צובט בלב. גם אני רציתי להיות במקום שלהן, להתעצבן על הבעל בערב כשהוא שם רגליים על השולחן או לראות את התינוק שלנו מתרפק על ה'שמיכי' שלו".
עולות לך שאלות למה זה עוד לא קרה לך?
"בהחלט. אני נושאת עיניים כלפי מעלה ושואלת - למה? לפעמים עולה לי מחשבה שאולי זה כבר לא יקרה. אין ספק שהבית שייבנה לי היום יהיה שונה מהבית שהיה יכול להיבנות כשהייתי בת 18. אבל גם יכול להיות שאם הייתי מתחתנת אז, זה היה מהמקום הנזקק כמי שאיבדה את אביה בגיל שבע".
3 צפייה בגלריה
אודליה. הבית יהיה שונה מהבית שאולי הייתה מקימה בגיל 18
(צילום: באדיבות "סליחה על השאלה", כאן 11)
אני ממש מצטערת לשמוע. מה את עושה כדי למצוא?
"הכול! אפליקציות, פייסבוק, שדכניות בתשלום ולא בתשלום והיכרויות דרך חברים. הטעות שלי היא שהייתה תקופה שיצאתי עם כל מי שהציעו לי. זה עייף אותי. היום ברור לי שבררנות היא חיובית, למרות ההיבט השלילי שמייחסים לה. אדם צריך לדעת במדויק מה הוא רוצה. לצערי, לפעמים מבקרים אותי על כך שאני בוררת על-פי סולם הערכים שלי. לקראת גיל 30 הרגשתי מיצוי מוחלט ועשיתי הפסקה יזומה של ארבע שנים שבהן לא הסכמתי לשמוע הצעות ולא יצאתי לדייטים. בפסח השנה הרגשתי שההפסקה מיצתה את עצמה. החגים תמיד מציפים אצלי את הבדידות".
אומרים שצריך לעשות השתדלות, לא?
"עד גיל 30 עשיתי השתדלות פרקטית. מעבר לדייטים ניסיתי כל סגולה אפשרית. אין סגולה שכתובה בספרים שלא עשיתי. יש לי כבר כוס לחתונה וטלית לחתן, אבל ברור לי שלא זה מה שיביא את הישועה. היום אני מאמינה שדברים מסתדרים בזמן שלהם. עד גיל 30 נשאתי עיניים לקדוש ברוך הוא ושאלתי - נו, מה הלו"ז? היום אני מבינה שבזמן שהמים רותחים, אני יכולה לעשות דברים אחרים. מילאתי את עצמי בעשייה כדי לא להישאב למטה. עד שאגיע לבאר, אני צריכה לשתות משהו".
"לאחרונה אני גם נמנעת מחתונות, למורת רוחה של המשפחה", היא מודה. "זה לא פשוט להיות בחתונה כשהכלה צעירה ממני בכמה שנים טובות, ואני מרגישה כמו הרווקה בת ה-35. אני גם לא יכולה לשמוח בבניית הבית החדש כשאני בוכה שלי אין בית. הפסקתי לתקופה גם ללכת לבית הכנסת, יש שם אווירה של נשואים.
"באחת הפעמים כשכבר העזתי ללכת, כולן בירכו אותי שאמצא חתן השנה. אין ספק שיפה מצידן להתפלל עליי, מצד שני זה קצת מרגיש לי חסר רגישות. יש בי קונפליקט תמידי בין להתגונן מהסביבה לבין להכיל אותה, למשל כשמציעים לי שידוכים לא רלוונטיים. ברור לי שזה מכוונה טובה, מצד שני קשה שלא לכעוס ולהיפגע. אנשים רואים כיפה וחצאית ואומרים – 'יאללה, נדביק ביניהם!' אבל לא כל דבר נדבק. מוכרחה להיות כימיה. להבדיל, יש גם מי שחושבים שהפכים צריכים להיות יחד, ומפני שאני אסרטיבית ודומיננטית מכירים לי את הבחורים השקטים. זה מאוד מתסכל כי אין בינינו התאמה".
הביטחון העצמי מתנדנד?
"הוא נסדק אבל אני לא מראה את זה כלפי חוץ. האבסורד הוא שדווקא בגלל זה, אנשים מעיזים לומר לי דברים שיכולים מאוד לפגוע. למשל, אומרים לי שבגלל שאני מוחצנת, דומיננטית או שמנה אז לא התחתנתי. יש הרבה ביקורת מהסביבה לגבי הסטטוס שלי. פעם מישהי אמרה לי, 'מה זה משנה עם מי תתחתני? העיקר שתתחתני. מקסימום תעשי ילד ותתגרשי'. זה לא עובד כך. אני לא אמורה לסמן על זה 'וי'. אומרים לי שאני צריכה להתחתן כדי לעשות נחת לאמא שלי, וגם זו משקולת מיותרת. הלוואי שיכולתי".
מה את עונה לביקורת?
"אל תבוזו למי שיש לו קריטריונים. בררנות היא לא דבר שלילי ודרך אגב, אף פעם לא פסלתי מישהו על חיצוניות".
אז בגדול רווקות זה לא כזה נוצץ, אה?
"לא. אני שמה נצנצים בציפורניים ואוספת רגעים קטנים של אושר שמתפיידים מאוד מהר".
הרווקה האחרונה
שירי שלו (42) היא מנהלת מותג אופנה שגרה על קו ראשון לציון-תל אביב. לדבריה, השעון הביולוגי החל לתקתק באופן רשמי כשהייתה בת 38 וסיימה קשר בן ארבע שנים. "הבנתי שאין לי זמן לנוח על זרי הדפנה, ושכל מערכת יחסים צריכה להיות רצינית ולהוביל לחתונה ולילדים. אני מרגישה באיחור של החיים", היא אומרת. "חברות שלי נשואות עם ילדים, חלקן עם ילדים בגיל גיוס. אני הרווקה האחרונה מהמעגל הקרוב וזה מחריד אותי. בשנה וחצי האחרונות אני מנסה להביא ילד לבד".
זה בוודאי מעצים את הבדידות.
"מאוד. בתור לרופאים אני מחכה לבד לצד זוגות. גם התמיכה של המשפחה לא משתווה לשותפות גורל של זוג שמביא ילד לעולם יחד, אבל זאת המציאות. עכשיו למשל אני בתקופה קשה של לחץ בעבודה, והזוגיות חסרה לי ברגעים הקטנים של היום-יום כי אין עם מי לחלוק. לאחרונה מישהי שאלה אותי בת כמה אני והניחה שאני כבר נשואה עם ילדים. כשאמרתי לה שאני רווקה, היא השתנקה".
טוענים שאת בררנית?
"ברור, אבל אני לא חושבת שאני לבד בגלל בררנות יתר, אלא מפני שעדיין לא מצאתי את האחד שנכון לי, וגם הוא לא מצא אותי. בעבר יכולתי לפסול מישהו על סוג הנעליים שהוא נועל, אבל היום אני פחות מייחסת לזה חשיבות, ומי שבאמת מוצא חן בעיניי יכול גם להסתובב עם שק. להבדיל, מאוד חשוב לי שהוא יהיה אדם חכם, שאני ארגיש שאני לומדת ממנו, שיצחיק אותי ושארצה להיות במחיצתו. אם זה לא קיים אז אין היתכנות למשהו".
שירי מספרת שהיא עזבה את תל אביב לפני שנתיים, אחרי שהרגישה שהעיר לא מקדמת אותה מבחינה זוגית. "עברתי לראשון לציון, אבל כאן אני מרגישה כמו נטע זר. אין פה אף רווק ברדיוס שלי. לתחושתי, הרווקות בתל אביב הרבה יותר נעימה, נוחה ומקבלת. הייאוש באמת מאוד נוח בעיר הזו. בסוף, ברור לי שאהבה היא עניין של מזל. צריך ששנינו נהיה באותו מקום מבחינת מוכנות לקשר. נראה שלי יש פחות מזל בתחום, אבל אני מאמינה שמה שצריך לקרות קורה".
