"אתה רוצה שאני אשלם חצי?" היא שואלת. אני לא ממש בתוך הסיטואציה ולא מבין מאיפה זה בא. בחיים לא שאלו אותי שאלה כזו. "לא ממש חשבתי על זה... לא. לא יודע, תעשי מה שאת רוצה", אני עונה לה מבולבל, בלי לקלוט את מה שבאמת קורה שם.
זה הדייט השני שלנו. לא שזה חשוב, אבל בראשון אני שילמתי. אני תמיד משלם, כי מה הביג דיל? כולה דייט. גם פה לא התכוונתי שמשהו יהיה שונה, עד השאלה שלה ושליפת כרטיס האשראי שלה מהארנק, שהצליחו לבלבל אותי לגמרי.
היא הבחורה הראשונה מזה מספר חודשים שגורמת לי לרצות לראות אותה יותר מפעם אחת. נפגשנו באחת האפליקציות, שגם אחרי שנתיים שאני מסתובב בהן, עדיין לא ברור לי מה הדבר הנכון לעשות, איך מייצרים כימיה מול מסך דומם, ומתי קרה ש"היי" הפסיקה להיות מילה מנומסת לפתיחת שיחה עם אדם זר, והפכה למשהו בנאלי ומשעמם.
איתה, למרבה ההפתעה, החיבור היה מהיר מאוד, בעיקר בזכות הציניות שלה שמיד פגשה את שלי לחגיגת סרקזם נפלאה. היא הצחיקה אותי, אני הצחקתי אותה, ביחד צחקנו והיה לנו ממש פאן. כל זה פלוס הגילוי המרגש שיש לנו חברה משותפת ששנינו מאוד-מאוד אוהבים, תרמו להעלאת המורל, ומשם הדרך לדייט ראשון הייתה קצרה במיוחד.
כנראה שהוא גם היה מוצלח יחסית, כי תוך יומיים פגשתי אותה לדייט שני. למרבה השמחה, המתח המיני ששכח להגיע לדייט הראשון, הצטרף אלינו הפעם ומילא את הרווח הצר שבין הכיסאות שלנו (כשיצאנו עוד לא הוטלה ההוראה לשמור על שני מטרים של מרחק).
כבר בתחילת הערב היא קלטה מהעבר השני של הבר איזו קרובת משפחה רחוקה, אחות של גיסה של אחות של דודה (או משהו כזה), שחייכה ואמרה לה שהיא מבסוטה עליי שבחרתי לקחת אותה דווקא לבר הזה. האמת היא שזה הבר האהוב עליי, אליו אני לוקח את כל הדייטים שלי. אבל אני לא מספר לה את זה. היא דווקא סיפרה לי מה הקרובה-רחוקה אמרה לה, ומיד הרגשתי שהנה, נוספו לי עכשיו עוד לפחות שתי נקודות זכות.
במהלך שלוש השעות שבהן שתינו, צחקנו, שרנו, התנשקנו וחוזר חלילה, שמתי לב שאני מתחיל להרגיש דברים שלא הרגשתי הרבה זמן – סקרנות, עניין, רצון לגלות עוד, משיכה שהיא הרבה מעבר ל"בא לי להכניס אותה למיטה. עכשיו". אפילו דיברנו על זה שלשנינו נמאס מסטוצים חסרי משמעות, ושבא לנו לתת לדברים לקרות בקצב שלהם, וחתמנו את זה בנשיקה שמבחינתי, לפחות, ביטאה הסכמה מלאה.
הרבה זמן לא הרגשתי כל כך נח בדייט, כבר שכחתי איך זה מרגיש כשזה ככה. זו הייתה הפעם הראשונה בשנתיים האחרונות שבה ישבתי מול מישהי, ולא הרגשתי צורך להשוות אותה ל-ה', הבחורה הראשונה שיצאתי איתה אחרי שהתגרשתי ושהשאירה את הלב שלי שבור לרסיסים על הרצפה, תוך שהיא סוגרת בעדינות את דלת הבית שלי מאחוריה.
אתה מקסים אבל זה לא זה
יומיים עברו מאז הדייט השני שלנו. יומיים שכללו שיחה שלא נענתה ממני אליה, ועוד הודעת "מה המצב?" שזכתה לתגובה קרירה, עד שהחזירה הודעה וכתבה: "אתה מקסים, אבל משהו מרגיש לי שזה לא זה" (גרסה משודרגת ל-"זה לא אתה, זו אני").
מצד אחד, אני מופתע, מצד שני, זה יהיה שקר לומר שלא הרגשתי את זה בא. אני לא רע בלקלוט אנשים ומשהו בווייב שלא קיבלתי ממנה, הרגיש משונה. אני קורא את ההודעה שוב ושוב, מנסה לחשוב מאיפה זה בא. הרי היה לה כל כך כיף, והיא גם טרחה לציין את זה יותר מפעם אחת.
אני תוהה אם זה בגלל השאלה ששאלתי אותה, שגרמה לה להרגיש חשופה מדי, כי נגעתי בדיוק בנקודה שעליה היא עובדת כל כך חזק עם הקואוצ'רית שלה. היא אומרת שלא, שהיו לה עוד שיקולים, ואז - האסימון נופל. היא בחנה אותי. היא בדקה אותי בשביל לראות את התגובה שלי. "אתה רוצה שאשלם חצי?" – זו הייתה שאלה מיליון הדולר, או במקרה שלנו – שאלת מאה השקלים, ואני, "טיפש" שכמוני, נפלתי לזה.
אני מבין את זה ולא בטוח מה אני אמור להרגיש. האינסטינקט הראשוני שלי הוא כעס. מה היא בוחנת אותי? באיזה קטע? בשביל להירגע, אני מנסה להגיד לעצמי שעדיף ככה, כי אם זה הסגנון שלה, היא ממש לא בשבילי. זה לא מצליח. עצמי מעולם לא נפל למניפולציות כאלה. הראש שלי לא מפסיק לחשוב, ואני משחזר את כל הערב הלוך וושוב כדי להבין אם היה משהו שפספסתי. כלום. היה לנו כיף, אני יודע את זה.
ככל שאני חושב על יותר ויותר, אני מבין את מה שאני לא רוצה להודות בו – מה שאני מרגיש זה בכלל לא כעס. אני מסתכל עמוק פנימה ואז אני רואה אותו עומד שפוף, מבויש ומובס. האגו שלי. האגו שמסרב לקבל את העובדה ששוב דחו אותי. האגו שלא מצליח לעכל את זה שמה שהיא באמת עשתה בהודעה שלה, זה ללחוץ לי על הפחד שלא עוזב אותי כבר שנתיים – שאולי אני בכלל סחורה פגומה. אומנם אין לי ילדים, אבל בכל זאת אני מביא איתי מטען, אז מה בכלל יש לי להציע?!
האגו שלי אוהב לספר שבשנתיים האחרונות מעטות הבחורות שגרמו לי לרצות לראות אותן שוב, למרות שהוא ואני יודעים את האמת כולה - זו שכל כך נח לי לא להתמודד איתה - והיא שדווקא אלו שכן רציתי, מעטות ככל שהיו, פשוט לא רצו אותי בחזרה, כשכל אחת מהן, בדרכה שלה, הזינה עוד ועוד את הפחד שלי מעצמי.
אני מבין את כל זה ומרגיש מיואש. נמאס לי. נמאס לי לצאת לדייטים האלה. נמאס לי לקום עם חרטה בבוקר שאחרי ולקוות שהיא לא תשלח הודעה כי לא בא לי לפגוש אותה שוב. נמאס לי לקום עם התרגשות בבוקר שאחרי, ולחשב כמה זמן אני צריך לחכות לפני שאני שולח הודעה, כי ממש בא לי לפגוש אותה שוב.
נמאס לי להרגיש שאולי הפעם קורה פה משהו טוב, רק כדי להתאכזב שוב פעם מחדש. נמאס לי לאפשר לעצמי להיפתח, רק בשביל להתחרט שעשיתי את זה, שנייה אחרי שהיא נעלמת לי. אבל בעצם, יותר מהכל, נמאס לי להיות לבד. ברור לי שזה בסך הכל עניין של כמה ימים לפני שאחזור למעגל, בתקווה שהפעם זה לא ייקח כל כך הרבה זמן עד שיתחשק לי דייט שלישי. ומי יודע, אולי הפעם גם היא תרצה.
