הרווקות שלי הפכה להיות מי שאני. אני פלרטטנית ואוהבת לצאת לדייטים, אני מכורה להתחלות ולשאלות מוזרות, אני אוהבת להסתכל על עיניים חדשות ולהתחבק בפעם הראשונה. אני אומרת הרבה, "זה לא אתה, זו אני", וכמו כולן, משקרת.
הרווקות שלי הפכה להיות מי שאני. אני ישנה באלכסון ואוהבת לחזור לבית ריק. אני מפנה את הזמן המועט שנותר לי למפגשים עם חברות, ואין לי מושג איך להכניס ללו"ז היומי שלי גם זוגיות רומנטית.
אני לא אוהבת ששואלים אותי "מה אכלת היום ואיך את מסתדרת בעבודה?", כי אני אוכלת כל יום והסתדרתי טוב הרבה לפני שבאת, תודה. אני רגילה להיות לבד, ובהמון מובנים אין לי לא מושג ולא חצי מושג איך זה להיות מישהי אחרת.
"פתאום אני מוצאת בו את כל ה'פאקים' שקיימים בעולם בערך, מחפשת תירוצים שמסבירים למה זה לא יעבוד בינינו ואיך כל פרט קטן שאינו מדויק לי מספיק, עתיד להפוך לבעיה קריטית בהמשך"
אחרי שאמרתי את כל אלו, עליי להודות כי אחרי שנים רבות ברווקות שלי אני סוף-סוף מוכנה לזוגיות, ולראשונה בחיי אני מרגישה שזה קרוב, שזה קורה. הכרתי גבר, זה מרגיש רציני ואני מתה מפחד.
אחרי עשור ברווקות ואינספור דייטים כושלים ורומנים חולפים, פגשתי מישהו בעל פוטנציאל אמיתי להפוך להיות חלק מהעולם שלי, אבל במקום לעוף על החיים שלי עכשיו, הפחדים שלי גורמים לו להיראות כמו המרשעת בסרטי הילדים, זאת שרק רוצה להפריד בין הגיבורה לאהוב שלה. פתאום אני מוצאת בו את כל ה'פאקים' שקיימים בעולם בערך, מחפשת תירוצים שמסבירים למה זה לא יעבוד בינינו ואיך כל פרט קטן שאינו מדויק לי מספיק, עתיד להפוך לבעיה קריטית בהמשך.
בתוך תוכי אני יודעת שזאת רק אני המחבלת, ושאם יש משהו שיכול לדפוק את הדבר הטוב הזה שנכנס לחיים שלי עכשיו, זאת רק אני, ואני בלבד.
אני עומדת להיפרד מהחופש שלי, זה שאפשר לי לרכוש חברים מכל רחבי העולם, לטוס לאן שאני רוצה, לבלות וליהנות בלי לתת דין וחשבון, לא לדאוג לאף אחד ולא להסתכל בשעון כשאני חוזרת הביתה. פתאום מצאתי את עצמי לראשונה מזה חמש שנים הולכת ברחוב שלובת זרועות עם גבר אחר, ולא אכפת לי שאנשים מסתכלים.
"אני רוצה זוגיות סוחפת, אבל זה מפחיד אותי כל כך. זה מרעיד לי את הברכיים כשאני כותבת את השורות האלה. אבל מה מפחיד יותר – לאבד את החופש או להזדקן לבדי?"
זה מחמיא לי, זה משמח אותי, אבל באותה נשימה אני גם אחוזת אימה. לא ישנתי כבר כמה ימים. אני לא יודעת מה עושים ומתי מספרים להורים. מספרים בכלל? זה כל מה שאמא שלי רוצה הרי, לדעת שיש לי מישהו ושלא נדפקתי לחלוטין, אבל מה עם החברות? הן רגילות להאזין לסיפורי ההוללות שלי, ומי יודעת מה יקרה כשהן יפגשו אותו פתאום פנים אל מול פנים? האם הן יאהבו את מה שהן רואות? האם הן יחשבו שהתפשרתי?
ניסיתי להרגיע את עצמי. הרי יש גם קשרים קצרים, וחוץ מזה, יכולות להיות אינסוף סיבות שבגללן הזוגיות הזאת לא תצליח, וגם זה בסדר. אני רוצה זוגיות סוחפת, אבל זה מפחיד אותי כל כך. זה מרעיד לי את הברכיים כשאני כותבת את השורות האלה. אבל מה מפחיד יותר – לאבד את החופש או להזדקן לבדי?
את התשובה עדיין אין לי, ולמרות שניסיתי לא לדפוק את זה, בסוף בחרתי להמשיך הלאה, בלעדיו. ניסיתי להאכיל את עצמי בשקרים עם קצפת שהוא מבוגר מדי לילדים או לחתונה, חשבתי שאולי אני בעצם לא כל כך נמשכת אליו, דחקתי אותו לפינה בשאלות על הורות בדייט החמישי, ניסיתי להפחיד אותו בתהיות על העתיד הקרוב והרחוק, אבל שום דבר לא הרתיע אותו. אם כבר, הוא היה חד וברור: "אפשר להתגבר על הכול".
התחלתי להזיע. הלחות של תל אביב, היין כבר עלה לראש, הז'קט שחשבתי שישדר ריחוק בחום של יולי, והפחד האטומי מזוגיות, יצרו יחד את הנוסחה המושלמת לאיבוד עשתונות. ואז הוא הגיע, המשפט המפורסם. באופן אוטומטי אך לא קר מדי, ובצורה שנראית כה אמיתית וכנה, אמרתי לו, "תקשיב, זה לא אתה. זאת אני".
