העולם משתנה, כך אומרים. יש המתבוססים בתחזיות קודרות, יש הצופים גאולה. יש המזהירים מקריסה ויש הרואים התחדשות וצמיחה. יש הטוענים להתפרקות מערכות יחסים ויש המנבאים גל מתפרץ של אהבה. ובין עומסי המומחים והמייעצים, תחת האפוקליפסות השונות, חזרתי לנקודת ההתחלה שלי, ותהיתי האם חל איזה שינוי גם בתוכי.
הגעתי לשנתי ה-40 די מגובשת, אני מודה. ערכתי לא מעט שינויים, כבשתי כמה וכמה יעדים, ניצחתי הרבה משברים ואפילו מצאתי בתוכי יכולת התרככות. ועדיין, אני נוטה לקנא. עוברת על מגזיני אופנה, משווה היקפים וגזרות, שוזפת את עיניי בנשים גרומות ומקנאה.
נשים נוטפות שיק - מקנאה. קריירות חובקות עולם - מקנאה. אחרות שעשו את הונן בעצמן - הכי מקנאה (וגם רוצה טיפים!). פודיות ובשלניות - מקנאה. זוגות שחולקים אהבה וחברות גדולה - מקנאה, סופרים ואנשי יצירה - מעריצה וגם מקנאה.
לא יודעת מתי אימצתי או פיתחתי את היכולת הזו, אבל משהו קרה לה לאחרונה, כי אחרי כמה זמן שהתכנסתי עם עצמי בביתי, היא עצרה איתי. העולם יצא להפסקה, פתאום התאיידו תארים זוהרים וקריירות מבטיחות, נפסקו לוחות הזמנים, נעצרו השאיפות, נבלמו ההישגים והוקפאו החלומות. וכך, לאט ובהדרגה, מצאתי שאני עוברת תהליך של גמילה מקנאה.
אני עדיין מציצה מעבר לדלת, מסתקרנת לראות איך אחרים פושטים את המדים כשכבר אין (כמעט) תפקידים. איך הם נראים כשאין לאן לברוח ומאחורי מי הם מתחבאים, כשכל מה שנותר להם ולי הוא רק הרגע הזה. העולם עירום ואין לו עוד בגדים חדשים וגם לא גזרה גרומה ומעוררת קנאה. אם מסתכלים עליו רואים באופן גולמי וטבעי שמה שנשאר הוא בעיקר אנושי.
אפשר למצוא פתאום את אלן דג'נרס בונה לגו כדי להפיג את השעמום, את מתיו מקונוהיי מנחה בינגו לגיל השלישי ואת כריס מרטין האגדי מופיע לייב מהסלון ומודה במבוכה שיש לו בעיית זיכרון.
העולם עירום וגם אני, בודקת מחדש את התוואי של גופי. בלי השוואות ובלי הלקאות (טוב נו, אולי רק קצת), אני מסתכלת כל יום ובוחנת מה השתנה. מכירה מקרוב את הפגמים. לא רזיתי למרות שאני מנסה, לא הפכתי בשלנית דגולה ולא ניצלתי כל דקה להשכלה גבוהה. ובכל זאת, משהו קרה. השקט שנוצר בחוץ חשף דבר חדש במראה.
בזמן שאנשי העולם כולו חזרו להתכנס בבתים, נחצה קו ממשי וברור שמבחין בין כל סיפור וסיפור. ואחרי אינסוף שעות עם עצמי היה לי קצת נעים לגלות שהסיפור שלי הוא רק שלי ושאין לו חלופות. יש משהו כזה שנרקם כל רגע, אי אפשר לסחור בו או להחליף, אין מה להצטער או להתחרט, יש לו את המטען היחידי שלו והוא שלי.
זה המסע שלי, האתגרים שלי, הקשיים שלי והדרך שלי. עם האכזבות והתהיות, עם התשוקות והחלומות, עם כל מנעד הרגשות. וגם אם בא לי להציץ על שכנים, עוברי אורח או על מפורסמים ומצליחנים, אני מבינה שמה שאראה אצלם לא יהיה שלי לעולם. האהבה שלהם לעולם לא תהיה דומה לזו שאמצא לעצמי, הילדים שלהם לא יהיו דומים לאלה שאלד או אאמץ, השיעורים שאעבור יכולים לקרות רק דרכי, וכל יעד שאכבוש יהפוך באופן מידי להיות חלק ממי שאני.
העולם משתנה ואולי גם קצת אני. מסתכלת איך חזרנו למקומנו הגולמי והטבעי. בלי תפקידים, בלי הגדרות, בלי (הרבה) משימות, עם פחות יכולת להשוות או להתחרות. רחוקים ממרחבים חיצוניים, הסיפור שלנו מתחבר מחדש בבתים ומבפנים.
וכשישוב היקום לסדרו, גם אם באופן שונה, נצא מהמאורות לחלל החיצון ונפגוש שוב את ההמון. בא לי לזכור שאפשר להציץ, שמותר לקנא, אבל מה שיש לנו בבית הוא רק שלנו ואין בכל העולם טוב כזה.
הדס פרץ היא מרצה וכותבת
