אי שם, עמוק בפנים, מתחת לאמונה שניסיתי לגדל בהצלחה חלקית בשמונה השנים האחרונות, מתחת ל"יהיה בסדר" ולכל מה שאני מספר לעצמי, יושב לו קול שקט שלוחש לי: "פאק מי, אני הולך למות לבד".
האמת, עם למות לבד אני אולי בסדר, אבל לחיות לבד זה מה שיותר מטריד אותי לאחרונה. אני מוצא את עצמי מתקרב ל-50 ומסתובב סביב הזנב של עצמי בלופ של מחסור. מחסור במגע ובחיבוק וגם בסקס, מחסור באינטימיות פשוטה. במישהי שתרצה אותי כפי שאני, עם הטוב והמקולקל. מישהי שארצה להסתכל לה בעיניים ולעמוד מולה חשוף. מולה ומול כל השדים שלי, אלה שתמיד יהיו איתי.
עד לאחרונה הייתה לי מישהי כזאת, והיא באה, כמו במיטב הקלישאות הרוחניות, רק אחרי שהסכמתי סוף-סוף לשחרר. לשחרר מהקורבנות, לשחרר את הפחד וללמוד לקבל את החיים כפי שהם, עם הטוב ועם הדרעק ועם הדרך הכל כך מפותלת שלי.
אלא שעם כל הכבוד לשדים שלי, לשדים שלה היו תוכניות אחרות. כמו למשל, לא לאפשר לה לתת לי פשוט לאהוב אותה. לקחת את מה שיש ולהגיד תודה על האהבה ועל הסקס, על ביחד עמוק כל כך. על ריפוי של מה שהתקלקל אצל שנינו בדרך.
אז היינו ונפרדנו, וחזרנו ואהבנו ונפרדנו שוב, ואחר כך עוד שניים-שלושה או עשרה או אלוהים יודע כמה סיבובים של קשר-לא קשר, עד שהיא הלכה. שוב. הפעם פור-גוד. ולך תדע אם זה השדים שלה או הספק אם אני הגבר הנכון עבורה שאחראיים על העזיבה הזאת. מה זה משנה, בחייאת רבאק. עכשיו אני שוב לבד. בלי האופציה שהיא תבוא ושזה יקרה לנו.
"היא באה, כמו במיטב הקלישאות הרוחניות, רק אחרי שהסכמתי סוף-סוף לשחרר. לשחרר קורבנות, לשחרר פחד, וללמוד לקבל את החיים כמו שהם, עם הטוב ועם הדרעק"
מאז עברו כמה חודשים, שהתחילו לא רע, עם סיפורים נחמדים שסיפרתי לעצמי על איך זה דווקא נחמד כל העסק הזה של הלבד. סיפורים שהתיישבו לי פונקט על התרחיש הסביר למדי שיום אחד אהיה הזקן התמהוני הזה שחי בגפו על הר, מסתובב בגלביה ומנהל שיחות עומק עם נמיות. "אני לא בטוח בכלל שזה שווה את זה, שאהבה שווה את כל כאב הראש", מכרתי לעצמי ולסביבה בחצי שכנוע.
זה עבד, עד שהפסקתי להשתכנע. עד שהגוף חזר לדרוש ממני סקס, אבל בעצם ביקש את המגע והחיבוק. אני המון דברים אבל אני לא מהזורמים. סטוצים והרפתקות פחות עובדים בשבילי. אני מאלה שצריכים שסקס יהיה הרבה יותר מסקס, ועכשיו אני מוצא את עצמי מפחד. מפחד שאולי זה לא יקרה לי יותר. מפחד שאצטרך למצוא את הדרך לחיות עם הלבד הזה, עם המחסור.
זה לא נראה טוב, העסק הזה של להתבגר לבד. ועם כל הכבוד לאנשים המוזרים האלה שממלאים לעצמם את החיים בטוב, אני פשוט לא כזה. אני על זה, אבל עוד לא כזה. כשאני מסתכל על מי שמתבגר לבד, גם אם אני לא באמת יודע מה עובר לו בלב, זה תמיד מלווה בעיניי בנימה של עצב, של מחסור. בתחושה לא שלמה. כי איך שלא נהפוך את זה, ולא משנה מה הסיבות, אנחנו לא באמת בנויים לחיי התנזרות. או שזה רק אני.
"כשהיא הגיעה, אצלי בראש כבר היה סיפור שיום אחד נאהב בשקט. שיום אחד נאהב אפילו לתמיד"
בשנים הראשונות אחרי הגירושים, הייתי משוכנע שיום אחד אמצא אהבה וזהו, שלום על ישראל. חשבתי שפרק ב' זה הפרק האחרון. נאהב, נחיה, נזדקן והכול יבוא על מקומו בשלום. זה די אדיוטי, כמובן, כי כבר זכיתי לצפות מהשורה הראשונה איך גם אחרי 18 שנים ביחד אפשר לקום יום אחד ולגלות שמה שהיה נגמר. קאפוט. לא קיים יותר, גם אם קשה לך להודות בזה.
אבל אדיוטי זה חלק ממני, ולכן כשהיא הגיעה, עם כל המורכבות והספיקות וחוסר הוודאות, אצלי בראש כבר היה סיפור שיום אחד נאהב בשקט. שיום אחד נאהב אפילו לתמיד. אבל למה שהולך לי בראש לא תמיד יש הלימה למציאות. אז היא הלכה ואני עדיין מסתגל. מנהל באומץ את השדים שלי שעולים בכל פעם כשאני ננטש. או לפחות עושה השתדלות לנהל.
אז במסגרת ההשתדלות להיות אמיתי עם עצמי, או להיות העצמי הטוב יותר של עצמי, עשיתי את מה שמצופה ממני והפעלתי את 'קיופיד' אחרי חמש שנים לפחות. גם הפעם הלכתי על השיטה הבדוקה שלי: אתה נכנס, רואה את כל מאות הנשים היפות והמוצלחות ונזכר כמה אתה לא ממש מרגיש מוצלח כרגע, מחליק ימינה 5 מתוך 500, וסוגר את הבאסטה של הדבר הלא טבעי הזה, לפחות עד הפעם הבאה (כי ברור שתהיה גם פעם הבאה). בינתיים אני מספר לעצמי שגם זה לא רע, שזאת התחלה. ועכשיו נשאר לי רק להמשיך ללכת בדרך ולראות לאן היא תוביל. נקווה שלא לגלביות ולשיחות עם נמיות.
