האולם היה חצי ריק, כיאה לקומדיה רומנטית בשבת שמשית בצהריים. מימיני ישב זוג מבוגר ששידר נינוחות מסוימת. הבחורה חלצה נעליים, התיישבה יחפה על המושב ולא הפסיקה לאכול פופקורן בלהט. משמאלי ישב זוג שנדמה היה לי שהוא ותיק יותר. הם לא דיברו ולא אכלו דבר. וביניהם? אני, עם כוס קולה וטלפון נייד, מעסיקה את עצמי בדיבורים עם זרים בפייסבוק עד שהאולם יחשיך והסרט יתחיל. ובכן, הלכתי לסרט לבד ולא נפלו עליי השמיים.
סרט תמיד נתפס בעיניי כבילוי זוגי, אבל כבר זמן ממושך שאני לא במערכת יחסים, ואפילו לדייטים הפסקתי ללכת. החברות הקרובות שלי גרושות כמוני, והשבתות הפנויות שלנו הפוכות, אז מה עושים כשלקולנוע מגיע סרט שאני ממש רוצה לראות?
לבד זה לא אופציה
זו אף פעם לא הייתה אופציה עבורי ללכת לסרט לבדי. בתפיסה שלי יש דברים שלא עושים: לא יושבים במסעדה לבד, גם לא בבית קפה, אלא אם את יושבת לעבוד עם המחשב הנייד, ובטח שלא יוצאים לבד לסרט. ברשימה שלי גם לא טסים לחו"ל לבד, כי איך אפשר להכיל כל כך הרבה חוויות טובות בלי לשתף אותן עם אף אחד?
פעמיים יצאתי להופעה בחברת עצמי, אבל גם אז זה היה בידיעה שאפגוש שם מכרים, כך שהייתה לי רשת הגנה מסוימת. אבל בשאר הפעמים נמנעתי. אפשר לומר שמרוב הגבלות, גזרתי על עצמי חיים נטולי חוויות, רק בגלל העובדה הפשוטה שאין לי בן זוג.
מה בכל זאת יקרה אם אלך לסרט לבד? חשבתי לעצמי. האמת היא שפחדתי שארגיש את הבדידות הזו שמתגנבת אליי בכל פעם שאני מגיעה יחידה למפגשי זוגות, דבר שקורה לא מעט מאז הגירושים. רק לפני כמה חודשים הוזמנתי למסיבה שאמורה הייתה לכלול זוגות-זוגות כמו בתיבת נוח, ואותי.
מיד דחיתי את ההזמנה. אין שום סיכוי שאני שמה את עצמי בסיטואציה כזו, הודעתי. אלא שזו לא הייתה באמת אופציה לשבת בבית שעה שדובר במסיבת יום ההולדת של אחותי. אז הגעתי, רקדתי ושתיתי הרבה יותר מדי. הערב הסתיים כשאני מקיאה בשירותים כמו טירונית אלכוהול, כאילו שלא הרגלתי את הגוף שלי לכמויות מרשימות של וודקה, ערק ויין בשנים האחרונות.
דווקא בתור גרושה טרייה, הייתי הרבה יותר אמיצה. לתקופה יצאתי למסיבות לבד. הבטחתי לעצמי שאני לא מוכנה להיות תלויה באף אחד יותר בחיי, גם לא בחברות, אבל עם הזמן האומץ הזה שאחז בי ברגע שירדתי ממדרגות הרבנות, הלך ודעך, ואיתו גם הרצון לצאת בימי שישי בערב מהבית.
עברו מאז כמה שנים ונראה שלמדתי להכיל את הלבד הזה ולהיות רגועה בימים שאני ללא הילדה, מתרווחת מול הנטפליקס במקום לשאול את עצמי בפעם המי סופרת כמה, מה עשיתי לא בסדר שאין לי עם מי לבלות את סופי השבוע?
השמיים לא נפלו
אז קפצתי למים, כלומר לסינמה סיטי, ומיד הרגשתי איך כמו בסרט קולנוע הוליוודי, כל העיניים ננעצות בי בהילוך איטי, תוהות בינן לבין עצמן, "למה הבחורה הזו לבד? מה, אין לה חברים?". כמובן, שאלו היו רק הקולות בראש שלי, שעה שהאנשים שפקדו את הקולנוע התעסקו בעניינם.
כשנכנסתי לאולם הרגשתי שאני כאן במשימה: לעשות משהו שזוגות עושים – אבל לבד. אני אעמוד במשימה הזאת בגבורה, הבטחתי לעצמי, והרי מה זה משנה מה אנשים חושבים עליי? הסרט התחיל והתברר כממתק אמיתי, שלא לומר אחד הסרטים הכי טובים שראיתי בחיים. לרגעים התגלגלתי מצחוק (כן, גם בקול רם), ובקטע המרגש גם הזלתי דמעה (טוב, שתיים).
הסתבר לי שלא רק שהשמיים לא נפלו (באמת משונה), אלא שאפילו עפתי למעלה בתחושת ניצחון וגאווה. משהו השתנה בי ברגע שנכנסתי לקולנוע ויצאתי מאזור הנוחות שלי. ללא ספק התמודדתי עם אחד הפחדים הגדולים שלי, והבונוס היה שלגמרי נהניתי.
אני לא יודעת אם אמשיך לסמן 'וי' על עוד כל מיני סעיפים ברשימה שלי שהחלטתי שלא עושים כשאת לבד, אבל בהחלט הוכחתי לעצמי שאני יכולה ליהנות גם ממה שנתפס כבילוי זוגי. סוף כל סוף הצלחתי להפסיק להשוות ולהתמקד נטו בהרגשה הטובה שלי. הופתעתי לגלות שלא צריך פרטנר כדי ליהנות בחיים האלה. לא פחות מפתיע היה שבדיוק אז, הוא הגיח. אבל זה כבר, אולי, לטור אחר לגמרי.
