"תקראו לענבל!" קרא קול לא מזוהה מהצד השני של אולם האירועים, וכמו בסרט אימה הכול פתאום עבר להילוך איטי: אגלי זיעה הצטברו על מצחי, העיניים של חברותיי התרוצצו במטרה למצוא אותי, עד שהרגשתי את ידה הארוכה של מיכל אוחזת בכתפי ודוחפת אותי לכיוון החופה. "מאמי, מהר לשתות מהיין של החתן והכלה", היא פקדה עליי. אז שתיתי.
תמיד היה לי עניין עם אמונות טפלות. אם פעם חשבתי שהצרה הכי גדולה שלי היא להעביר סכין מיד ליד או לעבור מתחת לסולם, מסתבר שהאימה הגדולה מכולן היא לענוד טבעת על האצבע הלא נכונה, כשאת עדיין רווקה. מה זה אומר? מסתבר שאם את רווקה, כך טענה אישה מבוגרת שאני מכירה מהשכונה ונתקלה בי לאחרונה בסופר, ואת עונדת טבעת על האצבע שמקדשים בשעת החופה, את למעשה "חוסמת לעצמך את המזל".
ניסיתי להבין מה זה אומר, "חוסמת לעצמי את המזל"? והגברת מיד הסבירה ש"האצבע צריכה להישאר נקיה כדי שהבעל העתידי, בעזרת השם, יקדש אותה ואותך". חייכתי בנימוס תוך כדי שאני נשבעת לעצמי שלא אשאב לכך הפעם, אך כשלתי. רגע אחרי שיצאתי מהסופר כבר הורדתי את הטבעת, ומרוב לחץ אני כבר חודש לא עונדת טבעות! על אף אצבע! רק ליתר ביטחון.
וזה לא רק זה. "הבאתי לך חתיכת זכוכית מהכוס שהחתן שבר בחתונה שהייתי בה אתמול", אמרה לי חברה פעם והוסיפה: "את חייבת להסתובב איתה תמיד! שימי אותה בכיס, בג'ינס, לא משנה איפה, העיקר שהיא תהיה עלייך". ניסיתי להבין את ההיגיון ואפילו גיגלתי את זה בזמנו, אך היא התעקשה שזה יביא לי את המזל ואת האחד. גילוי נאות: אני מסתובבת עם הזכוכית הזו כבר שנה וחצי ועד כה נפצעתי ממנה פעמיים בלבד, אך הזרוע עודנה נטויה והזכוכית שבירה.
כמובן שיש גם את עניין הפרשת החלה, חלק חשוב במציאת זוגיות מסתבר. אני מודה, אין דבר שיותר הרתיע אותי מלהגיע לאירוע שכולל נשים זרות שזועקות לשמיים ומבקשות זיווג הגון, אבל רק מהספק שאולי זה בכל זאת יעבוד, החלטתי לנסות. במהלך הפרשת החלה הרבנית ניסתה לשכנע אותי שהזוגיות שלי תגיע רק אחרי שאכניס מיחם הביתה, בתור התחלה, והוסיפה שאני מוכרחה להפסיק לעבוד בשבת (אשקר אם אומר שלא ניסיתי את עניין העבודה בשבת על הבוסית שלי, אך משום מה היא לא השתכנעה).
לגבי המיחם, ניסיתי להסביר לרבנית שאני לא שותה שתיה חמה, וגם אם כן אין סנטימטר אחד פנוי בדירה שלי כדי לתקוע בו מיחם, שכידוע תופס הרבה מאוד מקום על השיש. ביקשתי הקלה, אך היא טענה שעד שאני לא "אעשה השתדלות", החתן לא יגיע.
חברה אחרת שלי, כזו שאני מחשיבה לאחות, החליטה לגרור אותי לאיזה רב שיודע הכול, אחד כזה שיושב בלב תל אביב וכל מה שהוא צריך זה להסתכל לי עמוק אל תוך העיניים ומיד הכול יסתדר. שאני לא אלך? ברור שכן. הגענו לרב, הוא אכן הסתכל לי בעיניים ואחרי שתיקה ארוכה אמר שהשם שלי לא טוב. לשנות שם בגיל 30 פלוס נשמע לי מורכב, אבל אמרתי לעצמי שאפשר לשקול שם שני, מה יש לי להפסיד? כלומר, חוץ מאת ה-500 שקלים ששילמתי עבור הפגישה איתו.
וזה רק על קצה המזלג, כן? זה בלי לספר לכם שכבר המליצו לי לפזר מי ים בפינות של הבית למזל ולזוגיות טובה, להשתטח על קברי צדיקים ואפילו לישון עם הראש לכיוון ירושלים. אה, ואל תשכחו את החוט האדום הנצחי שאמור להגן עלינו מפני עין הרע ואיזה התקף חרדה עברתי כשהוא נקרע. אבל אני רוצה זוגיות, אני רוצה למצוא את האחד שלי שיחד נקים בית בישראל (או במדינה קצת פחות חמה, בריטניה למשל), אז המינימום שאני יכולה לעשות זה לפעול לפי האמונות הללו ולקוות לטוב. האומנם?
כשאני חושבת על זה, מי בכלל קבע שאני צריכה "לפתוח לעצמי את המזל"? למה ההנחה של שדכניות ונביאות האמונות הטפלות יוצאת מנקודת הנחה שאם אני רווקה אזי אני אומללה, חסרת מזל וזקוקה למשהו "שיפתח אותו"? שלא לדבר על כך שהמשהו הזה צריך להגיע בדמות של גבר, כשרק הוא, למעשה, יציל אותי מכל "הנאחס" וחוסר המזל שרודף אותי שנים.
אז לא, אינני אישה חסרת מזל כלל וכלל. יש לי עבודה שאני אוהבת, דירה מגניבה, משפחה תומכת, חברים טובים ומוזרים שיורידו את הירח עבורי, ועונה חדשה של "לוציפר" שמחכה שאצפה ואהנה ממנה. איפה כתוב שכדי להיות מאושרת ובת מזל אני צריכה גבר חסון לצידי? תשחררו מהלחץ, חברים. חוץ מזה, בואו. בזמנים של מגפה עולמית, הדרישה לשתות מהיין של החתן והכלה אינה לגיטימית, גם אם ממש חשוב לכם לעזור לחברתכם הרווקה.
