היא בת 47 היום, אבל עד 2019 מיכל פישביין הייתה רווקה. "במהלך התקופה הזאת היו לי בסך הכול שלושה קשרים שאיכשהו יכולתי לקרוא להם זוגיות", היא נזכרת. "אחד היה מאוד הרסני, והוא נמרח על פני שנה ואחר כך לקחה לי עוד שנה כדי לצאת ממנו, ועוד שני קשרים ששרדו בקושי חודש וחצי - וספרתי את השבועות בכל אחד מהם".
במהלך השנים הללו, פישביין עשתה כמעט הכול כדי למצוא את האחד שלה. "הלכתי לפסיכולוגים, למאמני זוגיות, למדתי תקשורת רומנטית, עשיתי קורסים של התפתחות אישית וסדנאות ייעודיות ליצירת זוגיות. בכל סדנה למדתי את החומר ברמה של תלמידה מצטיינת: איך גברים חושבים ואיך כדאי להתנהל מולם, מה כדאי לכתוב באתרי היכרויות, איך ומתי כדאי לענות להודעות, וכל מיני טכניקות להתנהלות מול גברים שלא ממש אהבתי, אבל היה נדמה שזה מה שצריך לעשות כדי להיות בזוגיות, אז השקעתי".
פישביין מספרת שלמרות מאמציה הכבירים ליישם את הטיפים שלמדה בסדנאות השונות, שום דבר לא עבד. "כן היו פעמים שהצלחתי ליישם קצת אבל זה היה זמני. ברגע שהרגשתי יותר בנוח להוריד את המסכה ולהיות יותר טבעית, הבחור היה נעלם, ואני נשארתי עם האכזבה והתסכול".
מיכל הרגישה תקועה, מיואשת, ולמשך תקופה אף הפסיקה להיכנס לאתרי היכרויות. "פחדתי שאף פעם לא אמצא זוגיות אמיתית ושווה ושאצטרך להתפשר, מה שגרם לי לעוד יותר ייאוש ותסכול. והכי גרוע", היא אומרת, "הייתי מתעקשת על גברים שלא היו טובים עבורי, מתאהבת בהם ונקשרת מהר מדי, ואחרי שזה היה מסתיים היה לוקח לי המון זמן להתגבר עליהם".
ספוילר לסוף הסיפור: לפני שנתיים וחצי הכירה פישביין את בן הזוג הנוכחי שלה, היום הם גרים יחד בתל אביב, והיא מעידה על עצמה שהיא בזוגיות הכי טובה שהייתה לה אי פעם. את המסע שעברה היא מינפה כדי לאמן נשים אחרות להרגיש בטוחות בעצמן ולייצר זוגיות ללא חרדות.
מה היה השינוי שהביא לך את הזוגיות?
"בסביבות גיל 40 התוודעתי לכך שהאופן שבו אנו מנהלים מערכות יחסים רומנטיות מושפע מדפוס ההיקשרות שנטבע בנו מילדות. קראתי ספר בשם ATTACHED שכתבו ד"ר אמיר לוין ורייצ'ל הלר. הם ציינו בו שלושה דפוסי היקשרות עיקריים: החרדתי, הנמנע והבטוח. זאת הייתה הארה של ממש.
"הבנתי מיד שאני חרדתית וחשבתי שעכשיו, כשאני מבינה איך הדברים עובדים, אדע למצוא זוגיות. זה כמובן לא קרה. העובדה שהבנתי את התגובות שלי לא עזרה לי כדי לא להגיב באופן שבו הייתי רגילה, וגם כשנפל לי האסימון באשר לסיבה שבגללה גברים שיצאתי איתם נעלמו והתרחקו, זה עדיין לא קידם את הזוגיות המיוחלת. ואז הבנתי שידע זה נחמד, אבל אם אני באמת רוצה לעשות שינוי מהפכני אני צריכה לשנות את הדפוס שלי ולהפוך מחרדתית לבטוחה".
מה זה אומר?
"זה אומר שהתחלתי לחקור. קראתי ספרות שנוגעת למדעי המוח, קראתי על בודהיזם, על שיטות כמו Nlp ו- Cbt והגעתי גם לטוני רובינס. אספתי הרבה כלים ותובנות, והתחלתי ליישם ולאתגר את עצמי בכל מיני דרכים. בשלב מסוים הרגשתי שאני רוצה להעביר את כל הידע שצברתי הלאה, ומתוך מקום של ריפוי עצמי זה הפך להיות הייעוד שלי".
"את יודעת", היא אומרת, "לטוני רובינס יש משפט שאני אוהבת - 'אם אני אומר לעצמי שאני לא יכול, אני חייב לעשות את זה'. הבנתי שאנחנו יכולים ללמד את המוח שלנו לחשוב אחרת, ולהחליף את דפוסי המחשבה הישנים בחדשים. לכן אתגרתי את עצמי לעשות דברים שאני לא רגילה כדי להראות למוח שלי שאני מסוגלת לשנות את דפוסי החשיבה שהיו לי".
כמו מה למשל?
"למשל לטוס לחו"ל לכנס של טוני רובינס כדי לעשות תרגום סימולטני לאחד הקורסים שלו. כשנשאלתי אם אני רוצה לעשות זאת, מיד עלתה לי לראש המחשבה שלא תרגמתי המון זמן, ולכן אולי לא אהיה מספיק טובה. רק שהפעם, במקום להגיד 'לא' או 'אולי', אמרתי 'כן'. כמובן שהמוח החרדתי שלי כל הזמן פחד שאולי אפשל, שלא יהיו מרוצים ממני, שיהיה מאוד קשה לתרגם את טוני רובינס מפני שהוא מדבר מאוד מהר ומפני שזה קורס שלא עשיתי בעצמי קודם לכן.
"התאמנתי מדי יום על תרגום סרטונים של רובינס, וגם זה היה מאתגר, מפני שבאופיי אני פרפקציוניסטית ושיפוטית, אבל לא הסכמתי לוותר. זו הייתה ההוכחה עבורי שאם אני עושה את זה, אני יכולה לעשות כל דבר. הרגשתי שאני מייצרת את הנתיב שלי להצלחה והולכת לעשות דבר שהיה לי מאוד מפחיד.
"דוגמה נוספת היא שהרגלתי את עצמי להגיד 'לא' בכל מיני מצבים כדי לאמן את המוח שלי שזה בסדר להגיד 'לא', שאפשר לסרב בצורה נעימה ולהישאר בחיים, ושאנשים יאהבו אותי וירצו בחברתי גם אם אביע את הצרכים שלי. המוח החרדתי הרי שואף להימנע מעימותים ומפחד שלא יאהבו אותו אם הוא יסרב. עשיתי צעדים קטנים עד שהמוח שלי התרגל לרעיון. הבנתי שזו הדרך שבה לבסוף אצליח להיות קשובה לעצמי ולסרב לגברים באסרטיביות, דבר שהיה לי מאוד קשה בתור חרדתית".
4 צפייה בגלריה
טוני רובינס בישראל. לעשות דווקא את מה שאנחנו חושבים שאנחנו לא יכולים
(צילום: שלומי פינטו)
מה מאפיין את כל אחד מהדפוסים?
"הבטוחים הם אנשים שהכול מסתדר להם. מהצד זה נראה שהם 'מזליסטים'. אלה האנשים שמוצאים זוגיות בקלות, מחוברים לעצמם וסומכים על עצמם. הם מתחברים בקלות, מתגברים בקלות ומאוזנים רגשית. בשל כך הרבה פעמים הם מצטיירים כאנשים קרים. זה לא נכון, הם פשוט לא לוקחים אישית את הדברים. הם מבינים למשל שאם מישהו לא רוצה לצאת איתם, זה לא אומר שהם לא שווים. ההערכה העצמית שלהם גבוהה ולא נפגעת. אנשים בטוחים לא יתאהבו במי שמשחק איתם משחקים.
"מהעבר השני נמצאים הלא בטוחים, שמאופיינים בחרדת נטישה: אלו הם הנמנעים והחרדתיים. הנמנעים רוצים קשר ואהבה אבל פוחדים להינטש ולכן לא מתקרבים עד הסוף ומשאירים את הצד השני במרחק, כביכול כדי להיפגע פחות. זו אהבה במרחק של הושטת יד.
"האסטרטגיה שלהם היא להתקרב ולהתרחק. הם מקפידים לשמור על הספייס שלהם בכל מיני צורות, במרחב הפיזי, הרגשי או המיני, מאוד אוהבים חופש ועצמאות, ומודאגים שמא אלו יילקחו מהם. הם לא יכולים לשאת את המחשבה שמישהו יהיה תלוי בהם, הם לא רוצים לדאוג לאדם אחר ובשום אופן לא רוצים להיות תלויים באחרים בעצמם. לעיתים זה מרגיש כמו דפוס גברי, אבל זה לא מגדרי.
"הנמנעים יימשכו למי שאינו זמין, למשל לאדם נשוי או למישהו שנמצא בחו"ל, מתוך מחשבה שקשר כזה לא יתממש לכדי מערכת יחסים אמיתית ולכן לכאורה יש בתוכו שכבת הגנה. התוצאה היא שהם בודדים מפני שהם לא מאפשרים לאחרים להתחבר אליהם ולהיפך".
"החרדתיים", מסבירה פישביין, "נוטים להבליג ולרצות במערכות יחסים. הם מפחדים להגיד או לכתוב משהו לא נכון, רק מהפחד שיעזבו אותם. הם מבזבזים המון זמן ואנרגיה והתנודות הרגשיות אצלם מאוד גדולות. כשהייתי חרדתית, אם הצד השני לא היה מתקשר, הייתי נלחצת, ואחרי שהוא היה מתקשר, שאלתי את עצמי למה דאגתי כל כך", מדגימה פישביין.
"הצורך בהשתייכות הוא צורך בסיסי שלנו כבני אדם, אבל אצל החרדתיים הצורך הזה חזק יותר. הם נקשרים מאוד מהר, לא רואים את הפגמים של האחר, רצים קדימה ובונים מגדלים, קודם מתאהבים ואחר כך מכירים. הם מתאהבים בפנטזיה יותר מאשר באדם. הם זקוקים לתחושת ביטחון, לאישור מבחוץ שהם ראויים ושרוצים אותם, נתקעים במערכות יחסים לא מתפקדות או מתקשים להתגבר על האקס גם שנתיים אחרי הפרידה.
"הטרגדיה היא שהחרדתיים והנמנעים נמשכים זה לזה. הסיבה הפשוטה היא חוק המספרים הגדולים: הטיפוסים הבטוחים נמצאים בדרך כלל במערכות יחסים, ולכן מי שממילא נשאר בשוק הם החרדתיים והנמנעים. הסיבה העמוקה יותר היא מפני שהם מאששים זה לזה את החששות הפנימיים הכבדים.
"המוח שלנו אוהב ללכת בשביל המוכר לו, לשחזר את עצמו ולקבל אישור והוכחה לכך שהוא צודק. כלומר, אם אני בתור נמנעת, מפחדת שייקחו לי את העצמאות, באופן לא מודע אפגוש דווקא בחרדתי שצריך שאתקשר אליו כל הזמן. הנמנע באופן טבעי יתרחק, והחרדתי ימשיך לפחד שיעזבו אותו", מסבירה פישביין.
"בנוסף, החרדתיים מתרגלים לפרש את הדרמות כאהבה. כשאין את רכבת ההרים הרגשית הזו, הם מרגישים חוסר במערכת היחסים. הנמנעים מספקים לחרדתיים את הגירוי הרגשי הזה, עוד סיבה שבגללה החרדתיים נמשכים לנמנעים. אבל המודל הוא כללי, זה לא שחור ולבן", מדגישה פישביין. "אנחנו חיים בתוך מנעד, ובהחלט ייתכן שילוב מסוים של הדפוסים".
איך נראה קשר בין בטוח לנמנע?
"הבטוחים מחויבים למערכת היחסים, לכן אם בטוח פוגש נמנע, הוא ייתן את המקסימום שלו, ואז יקרה אחד מהשניים: יתכן שהנמנע יישאר בקשר, כי בהיעדר דרמות לא יהיה מה שיבריח אותו. לחילופין, אם הנמנע ימשיך לשחק משחקים, הבטוח בעצמו כבר לא יישאר שם".
מה הסיבה שבגללה אדם מסוים חרדתי ואחר בטוח?
"זה יכול להגיע מהילדות, מהתנהגות לא עקבית של ההורים, מאירועי חיים ואפילו נשמעת סברה שלפיה יש בכך גם רכיב גנטי. בעצמי תהיתי מה הפך אותי לחרדתית, אבל האמת היא שזה לא משנה איך זה קרה, בעיניי צריך לעבוד עם מה שיש ואותו לתקן".
האם באמת אפשר לתקן דפוס היקשרות?
"דפוסים בהחלט יכולים להשתנות. רבע מהאנשים יעברו שינוי כזה בדרך כלל אפילו בלי לדעת, למשל בעקבות הימצאות במערכת יחסים עם מישהו בטוח. ברגע שמשנים את המוח, מתחילים לראות דברים אחרת. זה קצת כמו להחליף מסננת. ככל שאני הפכתי מחרדתית לבטוחה, החוויה שלי באתרי ההיכרויות הלכה והשתנתה. לא ראיתי את מי שלא מתאים, למדתי לשחרר בקלות, והתחילו להימשך אליי אנשים שונים מאלו שנמשכו אליי לפני כן.
"בקשר זוגי לפעמים זה מספיק שצד אחד יעשה את השינוי ויהפוך לבטוח כדי לשנות את הקשר. בן הזוג שלי למשל העיד על עצמו שהוא בחלקו טיפוס נמנע. אם הייתי מגיעה לקשר שלנו בתור חרדתית, הייתי מפעילה אצלו את הצד הנמנע. היות שבאתי יותר בטוחה ויציבה, הקשר בינינו הצליח".
אז איך עושים את השינוי?
"חשוב להבין שהמנגנון שקיים אצלנו עשרות שנים יותר חזק מאיתנו. המנגנון הזה עובד על פחד, שהוא דפוס מאוד ראשוני של המוח הקדום. אין לנו בחירה שם בכלל, לכן מה שנדרש מאיתנו הוא לשנות את האוטומט ואז הכול ישתנה. צריך לאמן את המוח ליצור קשרים חדשים. זה מתחיל בלחשוף את האמונות המגבילות שלנו וממשיך בבניה של דפוסים חדשים.
"הכול מתחיל במחשבה שנשאל את עצמנו: איך הגענו עד הלום? מה קרה שגרם לי להאמין שאני לא שווה, ושיצר אצלי את אותו שביל במוח שנקרא 'אני לא שווה' ושבו אני צועדת שנים? בהמשך נייצר שביל חדש לצעוד בו. בסופו של דבר, אפשר להשתנות, וזה תלוי בנו. אנחנו רק צריכים את הכלים", היא מדגישה. "עבורי זו שליחות של ממש להעביר את הכלים הללו הלאה. עולם עם יותר אנשים בטוחים הוא בהכרח עולם טוב יותר, ואני יודעת מה השינוי עשה לחיים שלי".
