שירז (שם בדוי) הגיעה אליי לייעוץ, רגע לפני שהיא מוותרת על זוגיות. בגיל 35 כבר יש לה דירה משלה בתל אביב וקריירה שהיא נהנית ממנה. היא מוקפת בחברות ובידידים, נהנית מבילויים מגוונים בשעות הפנאי, ופה ושם גם מסקס עם פרטנרים פחות או יותר קבועים. הדבר היחיד שחסר לכאורה בחייה הוא בן זוג אמיתי: מישהו לישון איתו בלילה, לקום איתו בבוקר, ולחלוק איתו את החיים.
בשיחתנו הראשונה הבהירה לי שהיא מגיעה אליי דרך המלצה חמה, אבל שהיא די משוכנעת שזוגיות כבר לא תקרה לה. "לא כולם חייבים לחיות בזוג", אמרה לי בחיוך שלא הצלחתי לפרש. "פעם ממש רציתי בזה, אבל מאז עברו הרבה מים בנהר, והיום אני מרגישה שכל הסיפור הזה של זוגיות מסב לי יותר סבל מהנאה".
לדבריה, מעולם לא היה גבר בחייה שרצה בה ושהיא רצתה בו בחזרה. "זה פשוט לא קרה". כל גבר שהתאהב בה נתפס בעיניה כחלש, כאובססיבי או כחסר עמוד שדרה, ולמרות שכולם ניסו לשכנע אותה שהפגם היחיד בגברים הללו הוא העובדה שהם מעוניינים בה, זה לא הצליח לשנות את התחושה שלה כלפיהם. שירז לא הצליחה להימשך אליהם, ודי מהר הפכה הסקרנות הצוננת שניסתה לגלות בהתחלה, לתחושה ממשית ובלתי נסבלת של דחיה, אפילו גועל.
את רוב העשור האחרון של חייה הקדישה שירז לטיפולים מסוגים שונים. היא ניסתה לברר מה "דפוק" בה ומה היא יכולה לעשות כדי לשנות את זה. היא למדה לטפל בבעיות הביטחון העצמי שלה, למדה להאמין שמגיע לה להיות אהובה ונחשקת, ואפילו עבדה על המיניות שלה ועל הרחבת הטעם שלה בגברים. במהלך הטיפולים הללו היא ניסתה שוב ושוב לצאת עם גברים שהתחילו איתה, למרות שהיא הרגישה שהיא לא מעוניינת בהם, והתאמצה בכל מאודה "לתת להם הזדמנות", "לראות את היתרונות שלהם", ולעשות את כל אותם הדברים שהמטפלים השונים שלה ניסו ללמד אותה.
לאחד מהגברים הללו אפילו התארסה פעם, לקול צהלות השמחה של המטפלת שליוותה אותה אז, אבל בסופו של דבר היא ביטלה את החתונה, אחרי שהרגישה שהיא עומדת לכלוא את עצמה בקשר שרק יאמלל אותה. מאז היא כמעט ולא מחפשת. פה ושם היא עדיין פוגשת את אחד הידידים שלה לערב של סקס, אבל נדמה שאפילו הם מחפשים זוגיות אמיתית.
כאשר סיפרה לי שירז על כמות הטיפולים שעברה לפני שהגיעה אליי, ועל המאמצים הרבים שעשתה כדי ליצור זוגיות, הבנתי שאם לא אנסה גישה אחרת, לא אצליח לעזור לה. התרשמתי שהעבודה שעשתה על הביטחון העצמי שלה כן עזרה, ושהייאוש שמבצבץ מדבריה לא נובע מן העובדה שהיא מרגישה לא ראויה לאהבה, אלא מתחושה חוזרת ונשנית של כישלון שהיא לא מצליחה להבין את סיבותיו.
2 צפייה בגלריה
"התרשמתי שהייאוש שמבצבץ מדבריה לא נובע מן העובדה שהיא מרגישה לא ראויה לאהבה"
(צילום: Shutterstock)
לכן, במקום להמשיך לברר למה היא לא נמשכת למי שמעוניין בה, ומה זה אומר על תפיסת העצמי שלה, החלטתי לבדוק מה קורה בדינמיקה שמתפתחת בינה לבין הגברים שהיא פוגשת. די מהר הבנתי שהתחושה המרכזית של שירז היא שהגברים שמתעניינים בה מתייחסים אליה כאל אובייקט, גביע שהם זכו בו אחרי שנים ארוכות של חיפושים, ושהם משתמשים בה כפונקציה להאדרה עצמית ולמימוש הפנטזיות הרומנטיות שלהם, אבל אינם רואים אותה כאדם בפני עצמו.
זה אומר שהם התפעלו מכל מילה שיצאה מפיה, התלהבו מן המראה שלה ומן האופן שבו עיצבה את ביתָּה (אם זכו להיכנס לתוכו), הם התרשמו מהקריירה שבנתה לעצמה, ומכל אותן תכונות חיצוניות שלמדה לדגמן במשך השנים, אבל שלא היו באמת "היא".
"כשהיא ניסתה להציג חולשה או כאב, הם התעלמו ממנו כלא שומעים או הקטינו את חשיבותו"
שירז לא הצליחה להרגיש שיש משהו אישי או אמיתי באופן שבו התייחסו אליה הגברים האלה. כבר מהפגישה השנייה איתם, ולפעמים אפילו בהתכתבות שקדמה לה, הם החלו לכנות אותה בכינויי חיבה, שבהם השתמשו ללא ספק גם עם בנות הזוג הקודמות שלהם, השיחות איתם התחילו והסתיימו בהתלהבות שלהם מהסיפורים שלה, אבל כשהיא ניסתה להציג חולשה או כאב, הם התעלמו ממנו כלא שומעים או הקטינו את חשיבותו.
במבט שטחי קשה היה להעביר ביקורת על התנהגותם: הם נהגו בה בכבוד, השקיעו בה זמן, כסף ואנרגיה, ולא נתנו לה להתאמץ עבורם גם כאשר ניסתה, אלא שבפועל גרמה לה התנהגותם להרגיש שהם אינם רואים אותה, ושהם לא באמת רוצים להכיר אותה כאישה מורכבת. "התפקיד שלה" היה להיות יפה, חכמה, מצליחה ובלתי מושגת, ואילו הם היו בתפקיד המחזר המושלם, המעריץ, שלא אִפְשר לה להשקיע בו, לחזר אחריו, ולהביא לידי ביטוי את החלקים המעניקים והאוהבים שלה.
להשליך את הפנטזיות על האחר
המונח יחסי אובייקט נלקח מהגותם של פסיכואנליטיקאים ממשיכי דרכו של פרויד, ביניהם מלני קליין, דונלד ויניקוט, מרגרט מהלר ואחרים. הם תיארו את תהליך התפתחות האדם מינקות ועד בגרות, לא רק כהתפתחות המבוססת על עקרון העונג כפי שעשה פרויד, אלא בדגש על התפתחות היחסים הבין-אישיים בינו לבין סביבתו. על פי הוגים אלה, בשלבים הראשונים של ההתפתחות תופס התינוק את האם ו/או את ההורה המטפל בו כחלק בלתי נפרד ממנו, וכמקור למימוש צרכיו ולמימוש הפנטזיות הלא מודעות שלו.
2 צפייה בגלריה
בשלבים הראשונים של ההתפתחות תופס התינוק את האם ו/או את ההורה המטפל בו כחלק בלתי נפרד ממנו
(צילום: shutterstock)
מהלר קראה לשלב הזה - "השלב האוטיסטי הנורמלי", והתכוונה לשלב שבו התינוק אינו מודע כלל להבחנה בינו לבין האם. השלב שמגיע אחריו הוא "השלב הסימביוטי הנורמלי", אשר בו רואה התינוק את האם כמספקת הצרכים הכול יכולה שלו, אך אינו מכיר עדיין בקיומה כישות נפרדת ממנו. רק כאשר התינוק גדל ומתפתח באופן בריא, מתחיל להתרחש תהליך של נפרדות ומובחנות מהאם, והוא לומד לראות אותה כאובייקט נפרד ממנו, עד שלבסוף הוא מכיר בקיומה כסובייקט בעלת צרכים ורצונות משל עצמה, אותם עליו לקחת בחשבון ביחסיו עמה, ובהמשך גם ביחסיו עם העולם.
"כאשר הקשר הזוגי נתקע בשלב ההתאהבות, אצל אחד מבני הזוג או אצל שניהם, יגרור הדבר בסופו של דבר סבל עמוק לשניהם"
יכולתו של האדם הבוגר לראות את הסובבים אותו בכלל ואת בן/ת הזוג שלו בפרט כסובְּייקטים בעלי קיום נפרד משלו, ובעלי רצונות וצרכים שאינם בהכרח קשורים אליו, היא יכולת הכרחית לחיי חברה תקינים ולחיי זוגיות בריאים. בתהליך ההתאהבות נפגמת היכולת הזאת, גם אצל מי שיודע להכיר בקיום הנפרד והמובחן של הסובבים אותו, ומתרחשת רגרסיה רגשית, אשר כתוצאה ממנה שואף האדם המאוהב לחזור לשלב הסימביוטי, ומשליך על אהובתו באופן לא מודע את הפנטזיה הראשונית שלו להתמזגות מחלטת עם דמות מופלאה וכל יכולה. כאשר הקשר הזוגי נתקע בשלב ההתאהבות, אצל אחד מבני הזוג או אצל שניהם, יגרור הדבר בסופו של דבר סבל עמוק לשניהם.
ניתן להצביע על שני מחירים מרכזיים שמשלמת מערכת יחסים בין בני זוג התופסים זה את זו כמקור למימוש הפנטזיות המודעות או הלא מודעות שלהם: המחיר הראשון הוא ניצול הדדי במקום הדדיות ביחסים. אדם שמתייחס לבת הזוג שלו כאל אובייקט, גם אם הוא משקיע בה לכאורה את כל מאודו, חוטא בסופו של דבר בכך שהוא לא באמת רואה אותה ואת הצרכים האמיתיים שלה, ולכן גם לא באמת אוהב אותה. הוא בעיקר מעריץ את דמותה, כפי שהוא רואה אותה בדמיונו. כלומר, הוא נהנה ממנה כפי שנהנים מחפץ, אבל לא מכיר בה כסובייקט בעל אישיות מורכבת ולא מושלמת.
מנגד, אישה שמתייחסים אליה כך, עלולה להפוך לנצלנית וליהנות מכל הטוב שמורעף עליה, בלי שהיא תידרש להעניק דבר. אלא שאז היא חוטאת גם כלפי עצמה וגם כלפי בן הזוג שלה, אשר אותו תופסת גם היא כאובייקט בלבד, בדיוק כפי שתופס הוא אותה. היחסים בין שני אנשים שנוהגים כך, לעולם לא יהיו עמוקים וכנים, והם יישארו ברובד השטחי של ניצול הדדי ותו לא.
תיאורית ההתקשרות מלמדת אותנו שלכל אדם יש שני צרכים בסיסיים. האחד הוא הצורך לקבל והשני הוא הצורך להעניק. כאשר רק אחד מן הצרכים הללו מתמלא, נותר האדם בלתי מסופק ומערכת היחסים שלו לעולם לא תהיה בטוחה ושלמה. שירז מצאה את עצמה שוב ושוב תחת ביקורת על כך שהיא איננה יודעת לקבל וליהנות מן האהבה המוענקת לה, בזמן שבפועל, הקושי שלה ליהנות מאהבה כזאת נבע מן העובדה שהזכות להעניק, וההנאה הנובעת מכך, נמנעה ונגזלה ממנה.
המחיר השני שמשלמת מערכת יחסים בין בני זוג התופסים זה את זו כמקור למימוש הפנטזיות המודעות או הלא מודעות שלהם, הוא יחסים המבוססים על פחד והסתרה במקום על ביטחון וחשיפה. אדם שמתייחסים אליו כאל אובייקט, אסור לו לגלות סימנים של חולשה ופגימות, מן החשש שאם הוא יגלה סימנים כאלה, הוא יוחלף באובייקט אחר. הפחד של שירז להידחות גרם לה בסופו של דבר לדחות את הבחורים האלה בזה אחר זה, בלי להבין שתחושת הגועל שהיא חשה כלפיהם נובעת, בין השאר, מכעס ומבושה על כך שאסור לה להיות אמיתית ואותנטית במערכות היחסים שלה.
בדרך לזוגיות בריאה
שירז חיפשה את בני הזוג שלה במשך שנים בדיוק באותה צורה, וביקרה את עצמה שוב ושוב על כך שהכישלונות שלה נובעים מבעיית אינטימיות, שהיא לכאורה סבלה ממנה. כמו בסיפור הידוע על הילדה שחיפשה את המטבע שאִיבדה מתחת לפנס רק בגלל שהיה שם אור, כך חיפשה שירז את בעיית הזוגיות שלה תחת הפנס המאיר על הפחד שלה מאינטימיות, במקום להבין שהפתרון נמצא אולי במקום אחר לגמרי.
ברגע שהבינה שהשינוי צריך להתרחש בדינמיקה הזוגית שיצרה, ידעה שירז מה עליה לעשות: ראשית, במקום להאשים את בני הזוג הקודמים שלה על כך שראו בה אובייקט ומנעו ממנה את האפשרות להיות סובייקט, בחרה שירז לקחת את האחריות על עצמה, והחליטה שמעתה והלאה היא תקפיד להציג את עצמה כדמות מורכבת ולא מושלמת.
לשם כך, היה עליה להימנע במודע מן הניסיון להתאים את עצמה לפנטזיה של הגברים שפגשה, ולהתגבר על הפחד שהיא עלולה לא למצוא חן בעיני חלק מן הגברים שתפגוש. שנית, שירז בחנה מחדש את סוג הבחירות שעשתה עד היום, והבינה שעליה לחזק עוד את הביטחון העצמי ואת תחושת הערך שלה, כך שהיא תעז לבחור בגברים שהיא באמת רוצה, ולא באלה שיש להם נטייה להערצה נטולת שיפוטיות.
שירז למדה גם להכיר בצורך שלה להעניק כצורך ראשוני ובסיסי, והבינה שאם היא רוצה מערכת יחסים בריאה, עליה לבטא את הצורך הזה מול בני הזוג הפוטנציאליים שלה, ולא לנצל את הנטייה חסרת המודעות שלהם לתת בלי לקבל, או לדחות אותם בשאט נפש כתוצאה מכך.
הנטייה של נשים וגברים שאינם נמצאים בזוגיות להאשים את עצמם בפחד מזוגיות או מאינטימיות מוכרת לי משנים ארוכות של עבודה. זאת נטייה שיש בה לכאורה לקיחת אחריות על הבעיה, אבל היא לוקה בהאשמה עצמית מיותרת, ומפספסת את העובדה שזוגיות היא תמיד דינמיקה בין שניים, ולכן הפתרון לעולם לא יימצא רק אצל האחד.
ברגע שהגיעה שירז להכרה הזאת, היא הבינה שתקשורת זוגית בריאה בונים כבר מהדייט הראשון, ושמודעות לצרכים המורכבים של בני הזוג חשובה כבר מתחילת הקשר. אני משוכנעת שהתנהלות כזאת תקרב את שירז לבן הזוג שהיא באמת מייחלת לו ולמערכת יחסים שוויונית, פתוחה ובריאה, בדיוק כפי שתמיד חלמה ורצתה.
אני מאחלת הצלחה ביצירת קשר זוגי בריא ואינטימי לכל מי שעדיין לא מצא את המיועד, ולכל מי שנמצא בזוגיות שדורשת כיוונון מחדש.
כנרת טל מאיר היא מחברת הספר "סוד האהבה" ומייסדת "שיחה שנוגעת": בית להתפתחות אישית זוגית ומינית, המקדם תהליכי שינוי וצמיחה.
