אף פעם לא חשבתי שאהיה אמא. לכאורה, יצאתי אל-הורית קלאסית, מנומקת וחד-משמעית. במשך השנים ראיתי מסביבי זוגות מאוהבים שמיסדו את מערכת היחסים שלהם והפכו למשפחה. לרגעים מצאתי את עצמי מקנאה בהם, על זה שהם מצאו בית האחד אצל השנייה, אך מהר מאוד הרגעתי את הקנאה כשסיפרתי לעצמי שלהביא ילדים לעולם זה כאב ראש לכל החיים, דאגה תמידית ולא נגמרת, ובכלל, למה לגרום להם לכאב עתידי על כך שאני סופית ושהחיים שלי כאן קצובים וסופיים, ממש כמו שלהם? לא עדיף מראש להימנע משברון לב כזה? כן, עדיף. כך, שנים על גבי שנים עניתי לעצמי והמשכתי הלאה עם חיי.
השנים עברו והנה היום, ממרום 44 שנותיי, אני שואלת את עצמי האם אני לא חיה חיים של החמצה? האם ילד או ילדה בדמותי, מתוך תא משפחתי בריא ואוהב, היו מביאים אותי לחיים מלאי משמעות? פתאום ילדה שנראית כמוני, ממש אני בקטן, נשמעת לי כמו משהו מרגש. פתאום המחשבה על קווי האופי שיימצאו אצל ילד קטן שיידמה לי, נראים לי כמו משהו מפעים ומרתק, כמו פלא הבריאה.
להביא ילד לעולם זה קצת כמו להשקיע במניה לטווח ארוך. בבוא היום, כל הורה קוצר את התנובה. כל אמא או אבא יכולים לשאול את עצמם איזה מין ילדות הם העניקו לילדיהם, ואיזה סוג של בציר חוזר אליהם בחזרה? האם הם מקבלים יחס של חום ואכפתיות מילדיהם? האם הם יכולים לסמוך על כך שהילד או הילדה שלהם יהיו שם בשבילם ברגעים הקריטיים שהם יזדקקו להם?
ופתאום ההבנה הצורבת שלי אין כאלו, אני לבד בעולם. אני יכולה להיות בזוגיות מעולה או למצוא את עצמי ללא זוגיות, אבל ניכר שמעצם היותי לא-אימא, הרי שאני לבד בעולם הזה. נכון, יש לי הורים ומשפחה מורחבת, וקצת חברים טובים, אבל זה לא דומה לחיים של משפחה משלי.
וההבנה הזאת, שפתאום נפלה עליי, מרגישה כאילו שנפלו עליי השמיים בכבודם ובעצמם. מי יהיה לצדי ויטפל בי בעתיד? למי יהיה אכפת ממני כשאזדקן? היכן אני ממוקמת בסדר העדיפויות של האחר, בהנחה שאני אכן חשובה לו והוא ימצא לנכון להיות למעני ולהתייצב?
נכון, ילדים הם לא פוליסת ביטוח, ונכון שגם כשיש ילדים, דבר אינו מבטיח את הירתמותם ואת האכפתיות והאהבה שלהם. המרחק בין הורה לילד יכול להיות אינסופי, אבל אני רוצה לחשוב שלפחות הסיכוי לקבל מענה ויחס חם ומיטיב, עולה פלאים כשאת מתפקדת כאמא טובה ונוכחת עבור הילד שלך.
הסדר החברתי הקיים הוא נוסחה אנושית עולמית: הורה דואג לילד שלו ובבוא היום, אם הכול הולך לפי הטבע, מתהפכים היוצרות והילד דואג להוריו. נדמה שהמשוואה שלי חסרה משני צדדיה. לא הפכתי לאימא ומתוך כך אין לי ילד לדאוג לו, מה שאומר שבבוא העת, כשאצטרך, כשאתבגר, לא תהיה לי כתובת DNA להישען עליה. נסיבות חיי הם כאלה, וכשזאת המציאות שלי - שום נימוק או הסבר על היתרונות שבאל-הורות לא יוכל לשנות את גזר הדין הזה שחוללתי לעצמי.
