ב-2011 צעדתי אל הפגישה השלישית עם נסיך חלומותיי. מדובר היה בבחור שחשבתי שמייצג את כל מה שרציתי וארצה. התקרבתי לכיוונו בצעדי סנאי שלי והתבוננתי בו מדבר בטלפון בהתלהבות אבל בראש מורכן, כאילו שהוא נושא את כל כובד העולם על כתפיו המכוסות בז'קט מחמם, אולי מדי, כזה שנעים להתכרבל בתוכו. גם הוא עצמו הסתמן בתור בחור שנעים להתכרבל בתוכו.
את האופן בו הכרנו אינני זוכרת, אבל את הז'קט שלבש אני זוכרת היטב, יחד עם כל מה שהוא אמר לי בסיומו של אותו הדייט. התקרבתי אליו והוא המשיך לדבר נמרצות. כשראה אותי, סימן לי "אני כבר איתך", אבל נדמה היה שהשיחה חשובה בהרבה.
הייתי במצב רוח נהדר של תחילת הסתיו. הסתכלתי על השדרה מחליפה עונות וחיכיתי בסבלנות שיסיים. אחר כך עלינו במדרגות צרות לקומה השנייה של בר שאני די בטוחה שכבר לא קיים היום. את תוכן השיחה אני כמעט לא זוכרת, אבל אני בהחלט זוכרת את המבט שנשאתי אליו. היה בו שילוב של חוכמה וצניעות, פשטות ארצית וטוב לב. הוא גם היה בחור מוצלח, טייס עם תווי פנים שאני זוכרת בבירור עד היום.
זה היה דייט כיפי. הלכנו חבוקים על השדרה עד לפתח הבניין שלי, וכשחשבתי שהוא עומד לנשק אותי ברומנטיות, הוא לחץ על מתג האור בחדר המדרגות, ובפנים רציניות מדי אמר: "שירה, אני לא רוצה לגרור את זה. אני לא רואה אותך בתור האמא של הילדים שלי". המילים המטלטלות הללו נשמעו היטב באותו חדר מדרגות תל-אביבי. "אני-לא-רואה-אותך-בתור-האמא-של-הילדים-שלי". באותה העת, אפילו לא חשבתי עוד על ילדים. הייתי עסוקה בחיוך של נסיך החלומות ובדייט הבא שלנו, ונפגעתי עד עמקי נשמתי. לא רק שאני לא הנסיכה שלו, אני לא מתאימה להיות האמא של ילדיו העתידיים.
שבועות אחר כך המשפט שלו המשיך להדהד בתוכי. ניסיתי להבין את כוונתו - מה הוא רצה להגיד? אני לא מתאימה להיות אמא? אני לא "מריג' מטריאל"? אני לא מתאימה להיות האמא של הילדים שלו באופן ספציפי? הפכתי בזה שוב ושוב, התקשיתי לשחרר, אפילו חיזרתי עוד קצת אחרי הנסיך. התעקשתי. אולי בכל זאת? אולי הוא פתאום יראה שאני כן מתאימה? זה לא קרה. כמה חודשים אחר כך נפצעתי קשה בתאונה. החיים שלי השתנו ושכחתי ממנו ומבחורים אחרים.
הרגשה של דג'ה-וו
תל-אביב 2021. עדיין חם בערב אבל כבר מרגישים את השינוי. אולי זה החגים, אולי זה החיסון השלישי, אבל אני נשבעת שלפני ימים ספורים הרגשתי רוח סתווית קלה מנשבת באוויר, ונראה לי שהיא כאן כדי להישאר. השבוע גם ציינתי דייט שלישי במספר, שהגיע אחרי שני דייטים לא רעים בכלל. קבענו לבלות אותו יחד בדירה ולראות סרט. אני התבקשתי להיות אחראית על היין, הוא על האוכל. חלוקה מושלמת.
הדייט התחיל באווירה טובה - יין טוב וסושי. הסתכלתי עליו וחייכתי. בחור חכם וג'נטלמן – יש, אפשר לצחוק איתו – יש, משיכה - יש. אחרי כמה כוסות, העניינים התקדמו, המגע היה נעים, הטעם מתאים, הכול היה אחלה. אלא שאז, בשיא הערב מה שנקרא, הבחור חדל את ההתרחשות באחת. זה כל כך הפתיע אותי שלקחו לי כמה דקות טובות כדי לאזור אומץ ולשאול מה קרה. התשובה הייתה מפתיעה לא פחות. "כיף לי מאוד איתך, אבל אני לא רואה איך הקשר הזה יכול להתקדם לזוגיות, חיים משותפים וילדים".
אם בגיל 26 להגיד משפט כזה היה נראה לי כמו מדע בדיוני בדייט שלישי, היום זה ברור שהדברים הללו מדוברים כבר בשלבים המוקדמים של ההיכרות. אני עדיין חושבת שדייט שלישי זה לא הזמן לקבוע אם מישהי או מישהו מתאימים להיות החתן או הכלה שלכם לעתיד, אבל זאת לא הנקודה. הבחור אמר את הדברים בכנות ואני מאמינה שמתוך רצון אמיתי לשקף לי את המקום בו הוא נמצא ולא כדי לפגוע בי. אבל כשהוא אמר את זה, אולי מהיין, אולי כי זה רק דייט שלישי, נזכרתי פתאום בתל-אביב של שנת 2011, ופרץ ממני צחוק מתגלגל.
הוא, כמובן, לא הבין למה אני צוחקת, התעלם באלגנטיות והמשיך להסביר את עצמו. אני השבתי שאין צורך בעוד הסברים ושהכול מובן, באמת. הוא הביט בי מזועזע, מופתע מהתגובה שלי. ייתכן שחשב שאני יותר בעניין ממה שהייתי, או שחשב שאני שברירית מכפי שאני באמת. השיחה הסתיימה, הוא הלך ואני נשארתי עם המחשבות שלי במיטה הזוגית הגדולה.
פעם, לא כזה מזמן, אמירה כזו הייתה מערערת אותי לחלוטין, גורמת לי להרגיש לא מספיק שווה, לא מספיק מתאימה, לא מספיק הכול, אבל הפעם משהו אחר קרה. הפעם הצלחתי להביט לאמירה המטלטלת בלבן של העיניים. להקשיב, באמת להקשיב, ולהבין שאם מישהו אומר לי משהו כזה בדייט השלישי, זה בשום צורה ואופן לא אומר עליי דבר, או עליו. זה רק אומר שאין בינינו התאמה, וזה בסדר גמור. יותר מבסדר. זה אפילו משחרר לדעת את זה בשלב כה מוקדם של הקשר, ולהמשיך כל אחד בדרכו.
הבנתי שהצחוק נבע בדיוק מהמקום המשוחרר והמשחרר הזה, מקום בו משפט שפעם מעך לי את הלב ונשאר איתי לאורך זמן, היום מבהיר לי בבירור - זו לא אני, זה הוא.
