ישבתי בלובי של המלון, ממתינה להסעה של הפסטיבל שתגיע לאסוף אותנו לאירוע. "אני מחכה שעוד משתתפים יצטרפו, ואז נצא", אמרה לי הנהגת. בלובי, נכון לאותו הרגע, היינו רק אני, הנהגת של ההפקה, צוות עובדי הקבלה, ובחור אחד במעיל שחור, שקוקו קטן אסף את שיערו המתולתל. הבחור ישב על ספה מרוחקת בפינת הלובי, על צווארו לא היה תלוי התג של הפסטיבל, ותהיתי אם הוא קשור אלינו או סתם אורח רנדומלי במלון.
כבר שלושה שבועות שאני בגרמניה, ואם לומר את האמת, לא קל להיות רחוקה מהארץ בתקופה הזאת. המלחמה השפיעה עליי בצורה לא טובה. החדשות שדלקו בלי הפסקה והרשתות החברתיות שאבו אותי לתוך עולם של כאוס, שנאה ופחד, שכמו צמצם את כל עולמי לכדי כאב, פחד ואשמה. מהר מאוד המצב התחיל להשפיע עליי גם מבחינה פיזית. נהייתי חולה מאוד, והתפרצות משונה של פריחה פקדה את גופי, עד למצב של אשפוז ארוך בבית החולים. רק אז הבנתי שאני צריכה רגע להתרחק. אני צריכה אוויר, בשביל עצמי. מותר ואף רצוי לפעמים להתרחק מאזור הטראומה כדי להחלים. אבל לאן? לפחות דרך העינית הצרה של הרשת החברתית, נדמה היה כי האנטישמיות בעולם רק הולכת וגואה, ולא בטוח יותר בחוץ מאשר בפנים. האומנם?
"מים מלוחים", סרט גרמני ששיחקתי בו, התקבל לפסטיבל הסרטים הבינלאומי במנהיים-היידלברג אשר בגרמניה. הסרט צולם בארץ, והוא עוסק, בין היתר, באשמה הגרמנית ובסכסוך הישראלי-פלסטינאי. משתתפים בו שחקנים ישראלים, ורוב הפסטיבלים, חוץ מהפסטיבל הזה, החליטו שהם מבטלים את ההשתתפות שלו, כנראה בשל המצב. הפסטיבל בהיידלברג היה היחיד שלא ביטל, והגעה אליו הרגישה לי כמו הזדמנות לשליחות אמיתית. החלטתי שאטוס לגרמניה.
מאז אני כאן ולא באמת כאן. הגוף הפיזי נמצא באירופה, אך הלב בישראל. אני לא באמת נוכחת, או מחוברת. אני כמו תקועה בתוך לימבו. אני הרי לא בחופשה, ואני גם לא בשגרה. אני לא חיה כאן, אני פשוט פליטה. מחפשת איך להעביר את הימים, אך כל דבר מרגיש חסר כל משמעות. לעשות קפה? ללכת למוזיאון? שוב ללכת לבר? לקרוא ספר? לראות פרק מסדרה? מה לעשות עם עצמי? הכול מרגיש מיותר, תפל. להכיר אנשים ולנסות לייצר קשרים חדשים? יש בזה טעם בכלל? האם אני עומדת להישאר כאן לזמן רב או שאחזור איך שהמצב יירגע? ומה יהיה בכלל בישראל ביום שאחרי? לאיזו מדינה אני אחזור? חוץ מזה, למי יש כוח להסביר שוב ושוב למנותקי העולם שבת אדם היא רק בת אדם, ולא רק לאום או דת או מדינה?
"מה לעשות עם עצמי? הכול מרגיש מיותר, תפל. לנסות לייצר קשרים חדשים? יש בזה טעם בכלל? האם אני עומדת להישאר כאן לזמן רב או שאחזור איך שהמצב יירגע? ומה יהיה בכלל בישראל ביום שאחרי? חוץ מזה, למי יש כוח להסביר שוב ושוב למנותקי העולם שבת אדם היא רק בת אדם, ולא רק לאום או דת או מדינה"
"טוב, כדאי שנצא", החליטה הנהגת וקטעה את מחשבותיי. "אם נמשיך לחכות, אנחנו נאחר. היי, אנחנו יוצאים!", היא אותתה לבחור עם המעיל השחור והקוקו. נכנסנו לוואן, אני והבמאית של הסרט התיישבנו במושב האחורי, והבחור התיישב בכיסא שלפניי. "היי, אני יובל", אמרתי לו. הוא הסתובב אליי וחייך בעדינות. "נעים מאוד, אני מילאד".
משהו בי קפץ לרגע. הוא כנראה בא ממדינה מוסלמית. ההיגיון אמר לי שאני סתם נלחצת. שום דבר לא באמת יכול לקרות לי, לא כל מוסלמי הוא שונא ישראל, ומה אני יודעת עליו בכלל? אני יודעת רק את שמו. למה אני ישר משליכה עליו את הפחדים שלי? מה גם שאנחנו בפסטיבל סרטים, אנחנו יוצרים, אמנים, אנשים שוחרי תרבות ושלום. מקסימום הוא לא יחבב אותי. מצד שני, יש כל כך הרבה שנאה כרגע, בדיוק מהעולם שאמור לזהות מורכבויות בחיים, כך שתחושה כזאת, של הפניית גב ממקום שאמור להכיל ולקבל, מרגישה לפעמים לא פחות מסכין בלב.
"מאיפה את?", הוא שאל בחיוך. היו לו עיניים גדולות וטובות, אך עייפות ומלאות בכאב.
"אני מישראל", אמרתי בחשש, וחיכיתי לתגובה שלא הגיעה.
"ואתה?"
"אני מאיראן", אמר ושתק.
לא ידעתי איך להגיב. נדמה לי שגם הוא לא ידע. מבחינתי, איראן היא נותנת חסות של טבח 7 באוקטובר. איראן היא טרור. אבל איראן זאת גם סבתא שלי, פרזאנה. והיא גם חום, ואהבה, ושפה יפהפייה, ואוכל, והיסטוריה, ותרבות. איראן זה עוד כל כך הרבה יותר מהמשטר האיראני, ומה-7 באוקטובר. כמו שאני כל כך הרבה יותר. יש לך יכולת לראות מורכבות, יובל, כי את בעצמך מורכבת, בתוך הדם שלך, בזהות שלך, בלב שלך. בבקשה אל תלכי לשם. אל תלכי לשם. תמצאי את החיבור.
"אני חצי איראנית! פרסיה, יותר נכון", אמרתי בחיוך, מנסה לחלץ אותנו מהמבוכה.
"באמת?" הוא שאל מופתע.
סיפרתי לו על סבתא שלי, שנולדה בטהרן ונשלחה לארץ לבד עם עליית הנוער בשנות ה-50. הוא שאל על המצב בארץ, ואם אני חוזרת לישראל אחרי הפסטיבל. אמרתי לו שאני לא יודעת, שאני כרגע מרגישה קצת חסרת שורשים. שאלתי אותו מה תפקידו בפסטיבל, והוא סיפר שהסרט שלו משתתף בו. מסתבר שהוא כתב, ביים, הפיק, ובעצם עשה שם כמעט הכול. מדובר בסרט מחתרתי שמתעד את חייהם של צעירים בטהרן תחת המשטר האיראני. זה לא סרט שיכול היה לקבל מימון מהממשלה האיראנית, מאחר שהוא מציג צדדים בסגנון החיים של הצעירים, שהמשטר לא רוצה שיצאו החוצה לעולם. זאת הסיבה שמילאד נאלץ לצלם אותו בחשאי ולממן הכול בעצמו.
כשהסרט החל לזכות בפסטיבלים ברחבי העולם, המשטר האיראני עצר אותו. היום, אם הוא חוזר לאיראן, הוא נכנס מיד לכלא, מי יודע לכמה זמן. מאז, לאן שהסרט שלו מגיע, לשם הוא הולך, והסרט מוזמן כמעט לכל פסטיבל בעולם. "הסרט אפילו הוקרן בפסטיבל הסרטים בחיפה", אמר. "ניסיתי להשיג ויזה ולהגיע, אבל זה היה מסובך מדי".
"אז... סליחה שאני שואלת, אבל איפה הבית שלך עכשיו?"
"כרגע אין לי כזה, אני לא יכול לחזור הביתה. אני זז", הוא הסתכל לי עמוק בעיניים, מסרב להסיר את המבט. הרגשתי שהמבט הזה הוא מבט של שותפות גורל. רק שבניגוד אליו, אני תמיד אוכל לחזור הביתה, בכל שלב. אך התחושה שהבית כבר לא יהיה אותו הבית, הייתה זהה.
"לא ידעתי איך להגיב. נדמה לי שגם הוא לא ידע. מבחינתי, איראן היא נותנת חסות של טבח 7 באוקטובר. איראן היא טרור. אבל איראן זאת גם סבתא שלי, פרזאנה. והיא גם חום, ואהבה, ושפה יפהפייה, ואוכל, והיסטוריה, ותרבות. איראן זה עוד כל כך הרבה יותר מהמשטר האיראני, כמו שאני כל כך הרבה יותר"
"הגענו!" קטעה אותנו הנהגת. ירדנו מהרכב ונכנסנו למסעדה, שם המתינו לנו יתר משתתפי הפסטיבל. מילאד התיישב בדיוק מולי. מימינו ישבה הבמאית ומשמאלו בחור איראני נוסף מהצוות שלו. כולם מסביבנו דיברו, אך שוב ושוב הוא הרים את עיניו וחיפש את שלי. כשמצא אותן, חייך אליי בעדינות, כמו ממתיק סוד קטן רק בינו לביני. הוא לא מש ממני. אני חושבת ששנינו הרגשנו שאנחנו חולקים משהו במשותף. איזה אסון, איזו שאלה זהותית, איזו מציאות חיים שאיש מלבדנו לעולם לא יבין.
איתנו בשולחן ישב בחור גרמני מההפקה, שעל צווארו נקשרה כאפייה, הצהרת הזדהות של רבים מהאירופאים עם המאבק הפלסטיני. זה נהיה ממש פריט אופנתי, שהתחיל לפקוד צווארים רבים ברחבי אירופה. שני היוצרים האיראנים, מילאד וחברו, הסתכלו על הכאפייה בזעזוע, והתכווצו בכיסאם.
2 צפייה בגלריה
הפגנה פרו-פלסטינית בלונדון 2023. הכאפייה הפכה לסממן אופנתי
(צילום: AP Photo/Alberto Pezzali)
"סליחה", פנו אליו בעדינות, "אבל למה אתה לובש כאפייה?"
"כדי להביע תמיכה! דווקא מאז ששמתי אותה, אני מקבל מלא מחמאות", השיב בחיוך סתום.
מאוחר יותר, מילאד יספר לי שהכאפייה ההיא כווצה אותו. "הכאפייה שייכת אצלנו למשטרה האיראנית. הם כולם לובשים כאפיות. כשאני רואה את זה, אני ישר מתכווץ. זה מזכיר לי דיכוי ואלימות. לך זה לא עשה טריגר?"
עניתי לו שאצלנו זאת פשוט דוגמת בד שמאפיינת מוסלמים.
"מדהים איך סמלים מתפרשים אצל כל אחד באופן שונה. הבחור הזה לובש כאפייה כי היא מסמלת עבורו משהו חיובי, אבל אין לו מושג איך באותו הרגע מיליוני אנשים רואים בה סמל לדיכוי. גם אין לו מושג מה הכאפייה הזאת מראש אומרת", הוא אמר בייאוש.
"נכון, בדיוק כמו הסיסמה, 'פרום דה ריבר טו דה סי', שבעצם קוראת לנקות את כל היהודים מישראל", עניתי.
"בדיוק! לאנשים שאומרים את זה אין מושג מה הם צועקים. או 'אינתיפאדה'! אין להם מושג שהחמאס יהרוג את הפמיניסטית הזאת שנייה אחרי שהיא תצעק את זה. את יודעת, האנשים באיראן הם לא השלטון האיראני. השלטון מדכא אותנו וזה בדיוק מה שקורה גם בעזה ואולי גם בישראל, כלפי אוכלוסיות מסיימות.
"אנחנו פרסים, האיסלאם נכפה עלינו והרבה דברים אחרים נכפו עלינו. אנחנו אנשים שחיים מציאות נורא מורכבת ואז מגיע איזה אירופאי עם כאפייה, שאין לו מושג בכלל במה הוא תומך, אבל עבור מיעוט מושתק ומפוחד שאין לו בכלל יכולת לדבר, הכאפייה הזאת מסמלת דיכוי וטרור. והוא מקבל על זה מחמאות מאחרים, אז הוא משאיר את זה עליו. איזה עולם הפוך".
נדהמתי מהדמיון. נדהמתי איך כביכול מי שנטייתי הטבעית הייתה לחשוב שהוא ההפך הגמור ממני, דומה לי כל כך. ואותו גרמני עם הכאפייה לצווארו, תכף יצפה בסרט המחתרתי של מילאד, יהנהן וישבח את אומץ ליבו, יגנה את השלטון האיראני, אבל ימשיך ללבוש כאפייה, בלי להבין את הסתירה.
מילאד הזמין אותי לצפות בסרט שלו, כאשר אחריו נשאר לשאלות-תשובות מהקהל. במהלך כל הדיון הוא לא הפסיק לחפש אחריי במבטו, וכשתפס את עיניי, חייך במבוכה. אחרי הסרט נסענו יחד לערב הסגירה של הפסטיבל. "אז לאן את ממשיכה מכאן?"
"אני אמשיך מפה לטייל קצת, ויש לי גם קצת עבודה. אני לא יודעת מתי אחזור", אמרתי, והראיתי לו בטלפון מקום קסום שתכננתי להגיע אליו בבוואריה, למרגלות רכס הרים יפהפיים. "זה נראה חלומי! אפשר להצטרף אלייך?", שאל והרים אליי את המבט. שיערתי שהוא צוחק, אבל לא הייתי בטוחה. "לאן אתה ממשיך?"
"הסרט ממשיך לעוד כמה פסטיבלים, ואז כנראה שאחזור לצרפת. אבל אני לא באמת יודע. אולי תבואי?"
"אולי", אמרתי והסתכלנו זה בזו בעצב מהול בתקווה.
ידעתי שמשהו אמיתי קרה בינינו ב-24 השעות האלה, וידעתי שלא נשכח האחד את השני. זה היה כל כך עדין, מרומז, אך עם מורכבות כה גדולה, שאי אפשר היה להתעלם ממנה.
"אולי באמת. ואולי עוד יום אחד נוכל להיפגש יחד בישראל או באיראן".
"אני לא חושב, אבל לא יזיק לקוות".
