וואו, זאת שמלה ממש יפה! מעניין איך היא תיראה עליי? אני חושבת בעודי מדפדפת בין התמונות המרהיבות שהעלתה לאינסטגרם מעצבת מוכרת שאני עוקבת אחריה תקופה. רגע לפני שאני סוגרת את האפליקציה, בתקווה לקטוע את רצף מחשבות החתונה שפוקד אותי לאחרונה יותר ויותר, אני עושה צילום מסך של השמלה. רק ליתר... נו, אתם יודעים כבר. אגב, עד כמה זה מוזר לקנות שמלת כלה כשעוד לא הכרת את החתן שלך?
במהלך שנות רווקותי, שמעתי עשרות פעמים שמילים בוראות מציאות, ולמרות שיש לי את כל הסיבות להאמין שהסיבה שאני עדיין רווקה פחות קשורה למילים שאני אומרת או לא אומרת, עליי לציין שאת המילים הבאות אני בהחלט פוחדת לכתוב. המצב הוא כזה: אני לא חושבת שאי פעם אתחתן, ויש לי את כל הסיבות לחשוב ככה. אבל איך קרה שאני בכלל מוטרדת מזה?
אתחיל מההתחלה: על אף שאני בת להורים נשואים, ואפילו באושר, וזוגיות ומשפחתיות לקחו חלק נכבד מנוף ילדותי בנהריה, מוסד הנישואים אף פעם לא קסם לי. אהבה, זוגיות, חיים משותפים – מהמם. רבנות, כתובה, בופה או הגשה לשולחן – פחות.
כשהייתי רווקה אנרגטית בשנות ה-20 לחיי, חשבתי שכל עניין החתונה הוא בעיקר מהלך שאנשים עושים כדי לרצות אנשים אחרים, ובשביל מה צריך את כל זה כדי לחיות עם מי שבאמת אוהבים? ברוך השם, השנה היא 2021, הרבנות היא עדיין מוסד שוביניסטי שמפלה נשים, אז מה פתאום אני מדמיינת את עצמי ככלה כדת וכדין, לבושה בשמלות הלבנות שאני רואה באינסטגרם? מה עובר עליי? ומי בדיוק יבוא לחתונה הזו שלי?
חתונה היא טקס מיושן, שמשמר מסורת שהקשר בינה ובין 2021 הוא מקרי בהחלט. חתונה מסבכת את החיים, כשגם האירוע עצמו מסבך אותם עוד קצת, עם כל ההכנות, והטרחה, והריבים הזוגיים שהוא מייצר (כך שמעתי). וחוץ מזה, למה זה בכלל חשוב להיות נשואים בעידן הנוכחי?
אני בת 36, החברים שלי, איך נאמר, כבר לא צעירים. כולם כולל כולם הורים לילדים, וכאלה בגיל המתרוצץ והמתיש. אני די בטוחה שצ'ייסרים וריקודים עד אור הבוקר הם לא בדיוק כוס התה שלהם כרגע, וחשוב לציין שגם בגזרתי, בעשר וחצי בלילה כבר ניתן לשמוע צרצרים. חלום החתונה הזה שנתקע בראשי באמצע החיים מרגיש לי דמיוני כמעט, אפילו ילדותי.
לאורך השנים נכחתי בעשרות חופות - וקניתי אליהן אינספור שמלות יפות שנלבשו רק פעם אחת. במשך שנים פילסתי את דרכי בקהל המשתתפים רק כדי לעמוד בשורה הראשונה ולהביט בעיני הזוג המרגש. האזנתי לנאומים המלהיבים מתחת לחופה והעברתי עשרות פעמים בחיי בשתייה מכוס היין של הרב.
מתוך עשרות חופות, רק חלק שרדו. היו שם מערכות יחסים שהתגלו כלא מוצלחות במיוחד, לצד חתונות שהפכו לגירושים כואבים. ובכלל, אף פעם לא הבטתי על המוסד הזה בתמימות, ותמיד היה לי ברור שהחיים שיתחילו בתום הטקס היפה והמרגש הזה יהיו קשים ומוזרים ומורכבים כמו שהחיים יודעים להיות.
אז איך קרה שבגיל 36, עם כל הניסיון שצברתי, אני פתאום מוצאת את עצמי מייחלת לזה? האם זה תוצר של שטיפת מוח חברתית? ואולי זו התוצאה של אותן עשרות חופות שבהן הזלתי דמעה? האם זאת אשמת הפריים-טיים הישראלי שלא מפסיק לפמפם לנו כלות יפהפיות וחתנים מקסימים ב"חתונה ממבט ראשון"? אני די בטוחה שלכל אלה גם יחד יש תפקיד משמעותי בשינוי הלך הרוח שלי.
אבל קרה פתאום דבר נוסף: בא לי מסיבה של אהבה, רגע אחד בו אחגוג עם אהובי את מה שיש, את הטוב שיש. אולי הרצון הזה הוא לדעת שבסוף-בסוף, כל האכזבות, והחלומות, והדייטים הגרועים, וכל הכמעט מערכות יחסים שהיו לי, יתנקזו לכדי רגע אחד, יפה ומרגש, של שמלה לבנה כמו שראיתי באינסטגרם ונדרים כנים שנכתבו באהבה.
לפני כמה שנים היה לי רומן קצרצר עם בחור א-מונוגמי, שאמר לי אז שמוסד הנישואים פס מן העולם. מספר שנים מאוחר יותר אמרו לי שהוא התחתן. אני זוכרת שחייכתי לשמע הדברים. אולי חתונה ונישואים הם בכלל לא על הרבנות או על רחבת ריקודים עם שירים מהניינטיז. אולי החברים שלי, הזקנים כמעט כמוני, לא ישבו לרגע, ויעופו מאושרים בחתונה שלי? בינתיים, אני פותחת תיקייה ושומרת שם את התמונה של השמלה. רק ליתר... נו, אתם יודעים כבר.
